ריאיון עם העיתונאית עמנואל אלבז פלפס

עורכת:

מזה שני עשורים עובדת עמנואל אלבז-פלפס כעיתונאית בתקשורת הישראלית, רוב הזמן בתפקידים הקשורים בנושאי חוץ וגם כעיתונאית חוקרת. שמתי לב אליה במיוחד, כשהגישה את הפודקאסט ״חוץ לארץ״ של עיתון הארץ, שם היה לה זמן להתעמק בנושאי חוץ, להזמין מומחים ולשאול אותם שאלות. הידע הרב שלה, העובדה שהייתה מוכנה היטב, קשובה ורגישה הרשימו אותי מאד. הרגשתי שהיא תופעה יוצאת דופן בתקשורת הישראלית. חיכיתי לתוכנית בסקרנות רבה והצטערתי לשמוע כשעזבה. אבל אז נודע שהצטרפה לערוץ החדש ״רלוונט״ שם היא מגישה תוכנית יומית עם דניאל זילברשטיין בשם ״אין גבול״. לרגל המעבר הלא רגיל, מתקשורת המיינסטרים לגוף אלטרנטיבי וחדש, ביקשתי לראיין את עמנואל. 

"פעם בעשור נפתח גוף חדש בישראל", היא אומרת בפתיחת שיחתנו, כשאני שואלת אותה כיצד התגבשה ההחלטה לעבור דווקא לגוף התקשורת החדש. "כש'רלוונט' פנו אלי והציעו לעשות תכנית משלי, על מה שאני אוהבת ומה שמעניין אותי, שאלתי את עצמי מתי אי פעם תהיה לי שוב הזדמנות כזו?" גם ההרפתקה שבדבר, מספרת עמנואל, היוותה מרכיב משמעותי בהחלטה שלה. "זו קפיצה אל הלא נודע, זה אתגר. היום יש לי הרגשה טובה מאוד לגבי המקום. אני אוהבת את המקצוע, עיתונות, ובעיניי זו זכות לעסוק בו כל יום. להתפרנס ממה שאני אוהבת. יש גם רגעים קשים כמובן, של שחיקה או מערכות יחסים מורכבות. אחרי לא מעט שנים במקצוע, נפלא להרגיש שוב תשוקה מלאה אל מה שאני עושה". 

איך מתמודדים עם המציאות העכשווית בתכנית? איך בוחרים על מה לשים דגש?

"דניאל, אני והצוות של "אין גבול" עובדים תוך בריינסטורמינג יומיומי ומתמשך. אנחנו לא עושים מבזקי חדשות אלא מדברים על מה שמעניין אותנו בתוך האקטואליה, על מה שאנחנו רוצים להסביר לציבור, או שחשוב לנו להבין יותר לעומק. כולנו מוצפים במידע כל היום ובעיני, חשוב שנאסוף את החלקים ונחבר את הנקודות. לפעמים צריך לקשור בין חוט אחד לחוט שני ולהבין איך דבר קשור בדבר. לפני כמה חודשים, למשל, עשינו אייטם על רפיח. אז לנתניהו הייתה סיסמא שחזרה על עצמה: "מי שאומר לנו לא להיכנס לרפיח אומר לנו להפסיד במלחמה". שאלתי את עצמי מי בעצם מפריע לו לפעול ברפיח? כשצללנו לנושא, הבנו שהאמריקאים ביקשו אז מישראל תכנית פינוי אוכלוסייה ברפיח. התוכנית הוכנה אבל לא הועברה לאמריקאים. כך שהסיסמא הזו שנזרקת לאוויר על בסיס יומי כמעט, שירתה משהו אחר. אולי פוליטי, אולי צבאי, אולי הייתה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית מול חמאס. ביקשנו לתווך את זה לצופים ולצופות שלנו". 

איך עובר יומה של עיתונאית?

"אני בדרך כלל מתחילה את היום עם הקשבה לארבעים דקות של תדרוך מחלקת המדינה האמריקאית. אפשר ללמוד המון על איתור הנושאים שעל הפרק, על איזה סיפורים העיתונאים בעולם עובדים באותם רגעים, מה מעסיק את האמריקאים, מה המסרים שהם מגבשים… אפשר לראות המון דברים מתחוללים אם מקשיבים לנאומים המלאים, של דיפלומטים ומקבלי החלטות, ולא רק מחכים לכותרת האחת. למשל, בחנוכה, כשביידן אמר "אמרתי לביבי שאני מאוד אוהב אותו אבל לא מסכים איתו על שום דבר", רוב כלי התקשורת בארץ ובעולם הלכו עם הכותרת הזו. אבל בנאום המלא נאמר משפט יותר חשוב: "אמרתי לביבי שצריך להיזהר כי הקהילה הבינלאומית יכולה להתהפך". מי זו הקהילה הבינלאומית? הרי זה ביידן. הוא העביר כאן מסר. יום למחרת, מול תורמים דמוקרטים, הנשיא אמר שיש בעיה עם הממשלה הקיצונית של נתניהו ושצריך להחליף אותה. זה מסוג הדברים שאנחנו מנסים לעשות בתוכנית: להקשיב, להביא תמונה מלאה וכשצריך או כשאנחנו רוצים, גם לפרשן.

אלבז-פלפס עבדה במשך שנים ככתבת חוץ בחדשות 13. "בסוף, התחלתי להרגיש שאני מתחזה", היא אומרת, "שאני רצה מאולפן לאולפן עם כותרת שקראתי ב-CNN על חילופי שלטון בקוריאה הדרומית או כלכלת פרו. היום, ב"רלוונט", יש שניים או שלושה ראיונות של מומחים בתוכנית יומית והתפקיד שלנו כמגישים ומראיינים הוא לדעת מספיק על הנושא כדי להוביל את השיחה למקום מעניין. הבונוס בעבודה הוא שבכל יום אני לומדת לפחות דבר אחד חדש". על תסמונת המתחזה מוסיפה אלבז-פלפס "תמיד הרגשתי, ועד היום מרגישה שאני לא יודעת מספיק, אבל אני מכבדת את המקצוע שלי אז אני חושבת שהדבר המינימלי זה להגיע מוכנה, ללמוד מה שצריך ולהביא לציבור שיחה שמכבדת אותו. באולפן, בראיון, אני שואלת את השאלה שהייתי רוצה לשאול מהבית, מהספה". 

עמנואל אלבז פלפס ודניאל זילברשטיין
עמנואל אלבז פלפס ודניאל זילברשטיין

לעלות לישראל

אלבז-פלפס היא אחות אמצעית מתוך ארבעה. יש לה אח גדול ואחות ואח הקטנים ממנה. כולם גדלו בצרפת. "החינוך שלי היה מורכב מכמה עולמות", היא מספרת. "בית ספר ציבורי צרפתי רגיל, סבתא שבאה לבקר מישראל ומספרת לי סיפורי תנ"ך ותלמוד תורה בימי ראשון בבוקר". היא גדלה במשפחה מסורתית לייט, שהתחלנה בארץ, או כפי שהיא מתארת "מערכת היחסים שלי עם הדת הייתה נטולת פוליטיקה – כשבאתי לארץ, הפוליטיקה קלקלה לי את הדת, אבל לא את האמונה". 

איך ידעת שאת רוצה לעלות לארץ?

"מגיל קטן ידעתי שאחרי הבגרויות אני אעלה לישראל. כשהוריי היו צעירים היו גם להם מחשבות לעלות. המשפחה של אמא שלי כבר הייתה בארץ וגם אחות של אבא שלי. בכל קיץ היינו מגיעים לכאן לסבא וסבתא. גדלנו בבית ציוני ולישראל היתה נוכחות בחיים שלנו, אבל לא כיעד. מכל האחים שלי אני היחידה שהיה לה רצון לבוא". 

היא הגיעה לארץ עם תנועת הנוער, בילתה חמישה חודשים בקיבוץ וגם זמן התנדבות במעלות תרשיחא. "במנטליות הצרפתית, אם לקחת שנת חופש אחרי התיכון, החיים שלך הלכו לאבדון", היא מספרת. "אבל אני רציתי שנה של חוויה חברתית אחרת שאחריה נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב, לימודי מזרח תיכון ותולדות עם ישראל". 

כשהחליטה לנסות את מזלה בתקשורת בתחילת שנות ה-2000, הכינה אלבז-פלפס רשימה: אילו תחנות רדיו קיימות, אילו ערוצי טלוויזיה, אילו עיתונים… היא השיגה את מספרי הטלפון וכתובות המייל הרלוונטיות והחלה לפנות ולחפש עבודה. "כשמשהו עניין אותי, נהייתי קרציה. פניתי כל שבוע לשאול "קיבלת את הקורות חיים שלי?" אנשים ראו שיש לי רצון וזה פותח דלתות. גם המבטא עזר לי, לקח לי זמן להבין שזה יתרון מאוד גדול, ששמים אותי על המסך כי אני נשמעת אחרת. כשאנחנו עוברות למקום עם תרבות אחרת, אנחנו לא ערות לכל הניואנסים ולפעמים זה טוב, כי זה לא עוצר בעדנו". 

ספרי לי על חווית ההגירה

"בשלב הראשון זה היה כמעט לזרוק החוצה את כל מה שצרפתי, את החלק הזה בזהות שלך. רציתי מאד להיות ישראלית אז הייתי צריכה להשכיח מעצמי ובאמת שכחתי שנים… שכחתי אנשים, רגעים מהחיים. מישהו מהילדות פנה אלי פעם בטוויטר, אני מכירה את השם שלו, אני יודעת שאני מכירה אותו אבל לא מצליחה לשים אותו באף סיטואציה. ראיתי את התמונה שלו מהילדות ועדיין לא הצלחתי לחבר…"

ואיפה זה פוגש אותך בזמן המלחמה הזו?

"אני נוהגת לומר שאני מאה אחוז צרפתיה ומאה אחוז ישראלית. בשנים הראשונות כמהגרת את מרגישה שמה שיש לך לומר לא לגיטימי. לא היית בצבא, מה את מבינה בכלל? אפילו במלחמה הזו, כשהבעתי את דעתי במעגלים מסוימים, אמרו לי 'את לא מבינה לא גדלת פה' ואני פה כבר 25 שנים, מגדלת כאן שני ילדים ולא צריכה להוכיח יותר מה אני מבינה ומה לא מבינה ועד כמה אני ישראלית. בסופו של דבר אחד הדברים שגורמים לי להרגיש לגיטימציה זו העובדה שאני לא חייבת להיות פה, אלא בוחרת בזה. אבא של הילדים שלי אמריקאי ואני צרפתיה, כל העולם פתוח בפנינו וזו החלטה לא פשוטה להחליט שבמקום הקשה הזה, ולא רק בגלל המלחמה, אלא גם בגלל יוקר המחייה ובכלל  החרדה לעתיד החברה כאן… במקום הקשה הזה את מגדלת את הילדים שלך. אבל אין שום סיכוי שאני עוזבת והסיפור שלי עם מדינת ישראל נגמר במקום הכל כך שפל ועצוב שאנחנו נמצאים בו כרגע. אני חייבת שהסרט שלנו יגמר טוב. אני לא יכולה לעזוב באמצע".

עמנואל אלבז פלפס
עמנואל אלבז פלפס

העיתונאית היא לא הסיפור

אלבז-פלפס גדלה במדינה עם עיתונות שונה מאד משלנו. "באסכולה הצרפתית בתקופה שבה גדלתי, את לא ידעת מי העיתונאי.ת", היא מספרת. "לא היה דבר כזה שעיתונאי.ת יכניס את עצמו לתוך כתבה. לא היו פרשנים באולפן, היה מגיש מהדורה וזהו, העיתונאי הוא לא הסיפור". כאן, הכירה את הגישה האמריקאית של "עיתונאי.ת בחזית". "לקח לי המון זמן להבין שאני מגישה את הסיפור, שהצופים צריכים להתחבר אלי", היא מספרת. "הדעות הפוליטיות, הטשטוש בין דעות לדיווח, זה דבר מאד ישראלי שקיים היום גם באופן עולמי. אני מאמינה שזה עושה עוול למקצוע". 

מהו התמהיל הנכון של כתבה עיתונאית? 

"העובדות הנכונות הן הבסיס. כמו שכדי להכין תה את שמה מים רותחים בספל ואחר כך מוסיפה את התיון, כך את מוסיפה אחר כך את האנקדוטה, את הפרשנות, את הניתוח שלך של הדברים. לבוא עם עובדות זו המהות של המקצוע. לכן בתכנית "אין גבול" אנחנו משתדלים להביא כמה שיותר אמירות מלאות, להרכיב תמונה ולחזור לבסיס העיתונאי של חמשת הממים "מי, מה, מתי, מקום, מדוע". אני יכולה לספר שהיה לי לאחרונה סיפור מעולה ביד, על הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. אני יודעת שמה שהיה לי ביד היה נכון והמקור שנתן לי אותו היה מעולה – אבל לא הצלחתי עד הסוף לאמת את הפרטים שם, אז לא יצאתי עם הסיפור. כי זה המקצוע". 

את מדברת על אתיקה עיתונאית

"נכון מאד. אני מכבדת את המקצוע ולקח לי שנים להרשות לעצמי להגיד אני עיתונאית. אני חושבת שצריך להרוויח את זה. הדבר הראשון שהייתי צריכה כדי לעמוד מאחורי המילה שלי, זה להבין את האתיקה העיתונאית שלי וללכת על פיה. בסוף זו את מול המראה – אני יודעת מה הגבולות שלי במקצוע ולכן חשוב לי להפעיל חשיבה ביקורתית ולעשות אייטם על טראמפ אם שיקרו לגביו גם אם אני חושבת שהוא תקלה היסטורית חמורה המאיימת על הדמוקרטיה העולמית". 

אז יש מקום לדעות פוליטיות בסיקור עיתונאי

"אני לא חושבת שזה נכון להתבטא מפלגתית, אבל בשנה האחרונה הבנתי שהשקפת העולם שלי, גם הפוליטית, היא חלק מהסיבה שאני במקצוע הזה. זה קרה לי בהפגנות נגד המהפכה המשפטית. אחרי ההפגנה הראשונה שהייתה, עוד לפני הפגנת המטריות בהבימה, שאלתי את עצמי למה לא הלכתי. הרי זו הייתה הפגנה למען דמוקרטיה ליברלית, ואין עיתונות חופשית בלי דמוקרטיה ליברלית כמו שאין דמוקרטיה ליברלית בלי עיתונות חופשית. מאותו רגע הלכתי להפגנות ובכל שבת דאגתי להעלות תמונה לאינסטגרם שלי. עיתונאים נמצאים בחברה כדי להיות חלק מהתיקון שלה וזו הדרך הצנועה שלי לתרום לחברה שאני רוצה להשאיר לילדים שלי". 

 

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Relevant רלוונט‎‏ (@‏‎relevant_il‎‏)‎‏

תודעה פמיניסטית

אלבז-פלפס גדלה במשפחה צרפתית מרוקאית-אלג'יראית. "הורים משכילים, אבל בלי מסורת אינטלקטואלית", היא מספרת. "בית שקוראים בו הרבה, מדברים בו המון וצועקים בו ביום שישי. היום אני מודעת יותר להשפעות שלי". בשבעה באוקטובר, כתבה מאמר לעיתון צרפתי על מה שהתחולל כאן בזמן אמת. "זה מאמר שנכנס לארכיון, אני יודעת את זה. לכן היה לי חשוב לכתוב גם לתקשורת זרה במלחמה הזו". 

היא גדלה בצרפת בשנות השמונים-תשעים, בתקופה ליברלית של צעדים גדולים בגזרת זכויות האדם וזכויות נשים. "לקח לי זמן להבין שבחיים דברים לא סתם קורים, אלא שצריך להניע אותם ולשמור עליהם. כשאת רואה מה קורה היום בארה"ב, זה בלתי נתפס שבעידן הנוכחי אפשר לגזול מאישה את הזכות על גופה. במצב כזה, אישה לא יכולה להרשות לעצמה להיות לא פמיניסטית".

ספרי לי על התודעה הפמיניסטית שלך

"הבנתי שאני אישה רק כשהפכתי לאמא. לפני זה הייתי מהבנות שטוענות שפמיניזם זה סתם התבכיינות ושצריך פשוט לעבוד קשה. לא הייתי מודעת לפערים. כשהפכתי לאמא הבנתי ששיקולי הקריירה והחיים שלנו אלה שיקולים שגברים לא צריכים להתמודד איתם. להיות אישה זה בעיני יתרון ענק בחיים. זה לרוב יותר קשה, אבל זה בא עם סט כלים מתוחכם שאם את יודעת להשתמש בו, הוא כוח מדהים. לבת שלי אני מסבירה כבר מגיל קטן על פערי שכר, על לקבל את מה שאת רוצה, ללמוד גם לקחת. אני מסבירה לה על הצבת גבולות. כנערה, היו לי בעיות של דימוי גוף ומתוך הרצון לא להעביר את זה הלאה, החלטנו בבית שלא יהיה דיבור על רזון ודיאטות. ליד הבת שלי, מגיל אפס, אני מסתכלת במראה ואומרת 'איזה יפה אני, איזה יפה את'. מתוך הבנה שבנות בדרך כלל רוצות להיות דומות לאמא, קיוויתי שאם אומר לידה שאני יפה,, אז גם היא תסתכל על עצמה כך. וזה מדהים – מרוב שאמרתי את זה התחלתי להאמין ולקבל את הגוף שלי. פייק איט אנטיל יו מייק איט". 

ספרי על המודלים הנשיים שלך

"אמא שלי מאד נוכחת בחיים שלי, היא השראה. וגם דודתי, שנפטרה לפני 13 שנים. מודל נשי מאד משמעותי. היא עבדה כל החיים ותמיד הציבה לה יעדים. לא הייתי מודעת עד כמה היא הייתה למודל, עד אחרי שנפטרה, רק אז הבנתי. כשהייתה חולה, הייתי מובטלת וביקשתי שמישהו מהמשפחה יגיד לה שמצאתי עבודה, כדי שלא תלך במחשבה שאני לא עובדת…. היא אמרה לי המון דברים חשובים לאורך השנים אבל המשפט החשוב ביותר שאמרה לי הוא שעצמאות אמיתית היא עצמאות כלכלית. ושאישה לא צריכה להיות תלויה באף אחד". 

איך מגיעות לנשים?

״לפני כמה שבועות דיברנו בתוכנית על גולדה מאיר כאישה שהייתה לבד בחדר של גברים מקבלי ההחלטות. היה לי קשה עם הזווית של האייטם, אבל לא הספקתי לשאול את השאלה שנראתה לי הכי חשובה. אני מאמינה שאחד המדדים לבדוק אם אישה היא פמיניסטית זה לבדוק עד כמה היא מקדמת סביבה נשים, וגולדה לא קידמה נשים. לי מאוד חשוב שבתוכנית תשתתפנה נשים מומחיות שתדברנה על סוריה, על ארגוני טרור, כלכלה… כל הנשים האלו נמצאות פשוט צריך לחפש אותן. נשים מומחיות יותר מדי מודעות לעצמן. אם אפנה לאישה שתבוא לדבר על דת וחברה בלבנון, היא יכולה לסרב בטענה שהיא עוסקת בנישה אחרת, כמו ההרכב העדתי של האוכלוסיה  הלבנונית בראייה היסטורית. גבר לעומת זאת, יכול להגיד לי "אני בכלל עוסק בעירק אבל אין בעיה, אני אבוא". וזה חבל. כי בסוף, הצופים מקבלים משהו פחות טוב וכולנו מקבלים פחות נשים על המסך. אישה לא צריכה לדבר רק על פמיניזם וסוגיות נשיות, כמו שאורחים ערבים לא צריכים לדבר רק על החברה הערבית. הייצוג החברתי על המסך שלנו לוקה בחסר. זה משהו שצריך לתקן". 

קריירה של אמא

"כשחזרתי לערוץ 13, הקטן היה בן שנה והגדולה בת שלוש. ידעתי שלחזור לשם, אחרי שנתיים של קצב עבודה קצת יותר רגוע, זה אומר לעבוד לילה, בוקר, לא לכבות את הטלפון אף פעם. שאין חגים ואין שבת ואין חופש", מספרת עמנואל על המהלך ששוב שינה את אורח החיים בבית שלה. "בן הזוג שלי אמר לי 'זה מה שאת רוצה, אני אהיה עם הילדים'. וכך היה. בכל זאת, עד היום, רופאים ומורות מתקשרים אוטומטית אלי גם אם הוא ההורה שנמצא ביום יום עם הילדים. וזה  מכעיס. למה לא לדבר איתו? בסופו של דבר, סוג האבהות שבחר לעצמו היא שמאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה". 

ואיך זה עובד? 

"לא הרגשתי יום אחד בחיים שלי אשמה על זה שאני בעבודה והילדים שלי בבית בלעדיי. אשמה, במובן הזה, היא תחושה זרה לי לחלוטין. רק פעם אחת שמעתי משפט שזעזע אותי – כשעבדתי בערוץ עשר, הייתי נשארת למהדורה בערב ולפעמים גם למהדורה המאוחרת. מלבד פעם בשבוע, הייתי חוזרת הביתה אחרי שהילדים ישנים. ערב אחד, אחת המפיקות פנתה אלי ושאלה למה אני לא הולכת הביתה. היא אמרה לי "את לא באמת אמא, אה?". עד היום היא לא יודעת מה זה עשה לי, היא לא התכוונה, היא הייתה חברה, אם לשלושה, עובדת במשרת אם, אבל זה היה רגע שערער אותי. במשך כמה שעות תהיתי אם משהו בי דפוק גם אם אני לא יודעת ולא מרגישה את זה. כשהגעתי הביתה דיברתי על זה עם בן הזוג שלי, הבנו שאם זה היה הפוך, אף אחד לא היה אומר לו שהוא לא אבא". 

החברה באמת לא רגילה למודל כזה, של אבא שהוא ההורה הנוכח יותר בבית, איך מסתדרים עם זה?

"בן הזוג שלי הוא מאמן כושר אישי ומג'נגל בין העבודה לילדים. ההרכב הזוגי שלי רחוק מאיך שאני גדלתי ומזל שפגשתי גבר שהתאים לי כמו כפפה ליד ולהפך. מה שהרכבנו ביחד מתאים לנו. ביחסים שלנו יש איזון שלומדים אותו כל הזמן והוא גם משתנה. אני מאד מאמינה בתקשורת כי מה שמתאים היום יכול להיות שלא יתאים בעוד שנה. אני מאמינה שילדים צריכים לקבל הורים מאושרים, הורים שמגשימים את עצמם. זאת הדוגמא הטובה ביותר בשבילם".

עמנואל אלבז פלפס
עמנואל אלבז פלפס

ממיינדפולנס לזהות 

לא הרבה יודעים אבל עמנואל מתאמנת באגרוף, "הייתה לי נגיעה באגרוף בגיל 13 ותמיד התאמנתי, גם בעלי הוא מאמן כושר אז ספורט תמיד היה חלק מחיי. אבל אגרוף קלאסי תמיד משך אותי. חיפשתי משהו שיש בו גם עוצמה וגם טכניקה ועבודה על כישורים", היא מספרת כשאני שואלת אותה איך הגיעה לאגרוף. "לפני קצת יותר משנה גיליתי מועדון בשם "Box 2 Fit" עם המאמן בן שר, מועדון אגרוף לגברים ונשים.. יש שיעורים של סיבולת וטכניקה, עם שקי אגרוף ושיעורים של קרבות, ספארינג. יום אחד באתי במקרה לשיעור שהיו בו רק גברים, שהתאמנו בקרבות. באיזשהו שלב המאמן אמר "טוב, כולם היו בזירה?" ואני אמרתי שלא הייתי. הוא שאל "את רוצה" ועניתי "זה מה שעושים פה, לא?" הוא אמר שמעולם לא הייתה לו אישה בזירה עם הגברים – אז עליתי. זה כיף גדול ללכת מכות עם גברים. מאז הגיעו עוד נשים". 

למה את כל כך אוהבת את זה?

"בהתחלה זה היה המיינדפולנס שלי. תמיד היה לי קשה להתנתק, בעיקר מהעבודה, ולהיות ברגע. האגרוף איפשר את זה. שעה שלמה שאין כלום – רק אני והשק, הטכניקה, הנשימות. זה נתן לי שקט נפשי. היום זה כבר התפתח לעוד מקומות. אגרוף זה ספורט שדורש המון: טכניקה, כושר, דיוק וריכוז, וכל הזמן לבדוק את הגבולות של עצמך". 

זה לא מפחיד?

"לא, אבל יש התמודדויות. היה יום אחד שחטפתי מכה בפנים שגרמה לי לאבד איזון. לוקח רגע להתאפס אחרי מכה כזו ולא לפחד מהמכה הבאה ואני לא הצלחתי לצאת מההלם. איבדתי כל יכולת. עמדתי וחטפתי וחטפתי. אני לומדת על עצמי המון דברים בזירה. פעם התמודדתי מול גבר שגדול ממני וחזק ממני ולא הצלחתי לעבור את המכה הישירה שלו. בכל פעם שהתקרבתי הוא נתן לי מכה, לא הצלחתי להתגונן. זה הטריף אותי. למחרת שאל אותי המאמן 'למה את חוטפת את המכה שלו? את יכולה להתחמק". ואז הבנתי שזה מה שאני עושה בחיים, אומרת לעצמי שלחטוף מכות זה לא נורא ולומדת לקום מהן, אבל יש מכות שאני יכולה להתחמק מהן, אני לא חייבת תמיד לחטוף. פתאום התחלתי להסתכל על הדבר הזה באינטראקציה שלי עם אנשים. התחלתי לשאול את עצמי אם אני חייבת לספוג את המכה הזו או שאולי יכולה להתחמק ממנה". 

האגרוף עבור אלבז-פלפס הפך לאי של שפיות. "כשנכנסתי למועדון בפעם הראשונה ידעתי שזה המקום בשבילי. המהות של מי שאני, זה הכניס תשוקה חדשה, פלפל ואתגר לחיים", היא אומרת. "יש בי תקווה, כשאני מתאגרפת עם גברים שהיום מפילים אותי, שעוד שנתיים אפיל אותם". 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.