שבוע חלף מאז פטירתו של מוחמד בכרי בסוף דצמבר 2025 בזמן שבו רבים מדברים על תקווה והתחדשות בחג המולד. ביום שבת האחרון התעוררנו לידיעה על איסור הקרנת סרטו "ג'נין" משנת 2023, במתנ"ס המקומי בעיר הולדתו. ההקרנה תוכננה כאירוע לזכרו וכמחווה להנצחת פועלו כאמן, שחקן ובמאי פלסטיני, שהפך לסמל של אומץ, נאמנות וחזון תרבותי.
בכרי נולד בכפר ביענה שבגליל ב‑1953 וגדל כפלסטיני עם תעודת זהות ישראלית. דרכו האמנותית כשחקן וכבמאי שיקפה את חוויית החיים בין שתי זהויות, והניחה את סיפוריו של האדם הפלסטיני בלב הבמה, בתיאטרון ובקולנוע. בכרי השתמש באמנות כדי לשקף את הזהות, השייכות והשילוב המורכב בין תרבותו האישית למציאות סביבו. מותו הוא לא רק סיום מסע אישי, אלא רגע טעון של חשבון תרבותי ופוליטי, שמזכיר לנו כמה יקר וכמה שביר הוא קולו של האמן הפוליטי בחברה מדוכאת ומפולגת.
View this post on Instagram
אמנות כמרחב התנגדות
בכרי לא היה "אמן שנוי במחלוקת", כפי שנהוג להציג. הוא היה יוצר מודע, שבחר להשתמש באמנות כדי לחשוף אלימות, לבחון את גבולות החברה, ולהציב מראה מול המציאות. זו הסיבה שביקורת תרבות לא הספיקה. גם מערכת המשפט נרתמה כדי לדכא את יצירתו. בכרי הפך למטרה של רדיפה משפטית, לדוגמא עבור אחרים. המטרה הייתה ברורה: להרתיע אמן שמסר את קולו לנרטיב הפלסטיני. בין אם מדובר בבכרי, ובין אם מדובר בכל אמן אחר שמבקש להתמודד עם ההגמוניה התרבותית.
אמנותו של בכרי לא נכנעה. היא לא הייתה מונעת על ידי רווח או תהילה, אלא על ידי מצפון חי, שלא מוותר על ערכים אנושיים של כבוד וצדק בזמן חושך. יצירותיו של בכרי היו ניצוץ של אמת תרבותית בעלת שורשים מוסריים עמוקים, זיכרון קולקטיבי וזהות. בעיקר, פעולת התנגדות שקטה ועקבית שחודרת לתודעה ומשאירה בה סימן ארוך טווח.
בעולם שבו הערך נקבע לפי שיקולים פיזיים, בכרי דבק במדד אחר, אותו ניסח בפשטות כואבת: "מה שווה האדם בלי כבוד?". זו לא הייתה סיסמה, אלא תשתית מחשבתית מלאה, שמדגישה את האחריות הקיומית של כל אדם, ואת הצורך להתמודד עם דיכוי, אפליה ופגיעות מוסדיות שחווים המיעוטים בישראל.
ג'נין ג'נין
הנקודה השברירית ביותר במסע זה הייתה סרטו "ג'נין ג'נין". הסרט הדוקומנטרי אותו ביים בכרי, היווה מסמך תיעודי על ההרס, הסבל והקורבנות הפלסטיניים במחנה הפליטים ג'נין במהלך האינתיפאדה השנייה, בשנת 2002.
הסרט לא נידון מבחינה אמנותית, אלא הפך לכתב אישום אישי נגד היוצר, שסרטו לא התאים לנרטיב הרשמי. הקרנתו של הסרט נאסרה בטענה שהוא מפיץ מידע מטעה, משבש עובדות ופוגע בשמו הטוב של הצבא. מערכת המשפט גויסה כדי להטיל על בכרי אחריות פלילית על עצם הצגת עדויות שאינן מתיישרות עם הנרטיב ההגמוני.
למעשה, לא הסרט "ג'נין ג'נין" עמד למשפט. גם לא מוחמד בכרי. מי שעמדה למשפט היא הזכות לספר את הסיפור הפלסטיני. כמי שנשא על גבו את הזכות הזו, נאלץ בכרי להתמודד עם שנים של הליכים משפטיים, הכפשות, חרמות וחיוב בפיצויים שנועדו להרתיע אותו וכל אמן אחר שעשוי לחרוג מהשורה.
אבל תרבותי
פגשתי את בכרי לפני מספר שנים בהצגת "האופסימיסט", הצגה שהיא עיבוד לספרו של אמיל חביבי. המפגש עם בכרי על הבמה לא היה רק חווית תיאטרון. קולו העמוק נשא חכמה של דור שלם. הוא אילץ את הצופה להתמודד עם מציאות יומיומית של דיכוי, אפליה ושוליות. הבמה, מרחב בידור במקורה, הפכה באותו הערב לזירה של שאלות על צדק, על זכויות ועל כבוד האדם. בתום ההצגה שוחחנו על השם הגאוני "האופסימיסט", מזקק את הקיום הפלסטיני – בין תקווה לחשש, בין הישרדות לייאוש.
על יצירתו של בכרי אין להתבונן כעל ארכיון. התובנה העמוקה ביותר של בכרי ויצירותיו, היא שאמנות היא עדות. היא ביקורת, והיא מצפון. האמנות תמיד הייתה שם כדי לחשוף את האמת הנסתרת. אמת שהדהדה באמנות שיצר.
האבדן של בכרי הוא אובדנו של אמן גדול, קול ציבורי אמיץ, עד מוסרי שעמד מול כוח על אף המחיר שידע שיישלם. מותו מותיר חלל שקשה למלא, במיוחד בתקופה הנוכחית, בה השדה התרבותי הולך ומצטמצם תחת לחצים פוליטיים. בתוך כך, נשחק מקומם התרבותי של מיעוטים בתוך ישראל.
אך עם לכתו, לא ירד מסך על חייו של האמן, שהעז לקיים אמנות חתרנית. הזיכרון שלו, החזרה ליצירתו, הופכים למעשה פוליטי. התנגדות שקטה לניסיון למחוק, להשתיק ולשפוט את האמת. אמונות אלה היוו סיבה לאיסור הצגת הסרט "ג'נין", שצולם במהלך שנת 2023. אין זה הסרט שעמד במרכז המחלוקת המשפטית ונאסר להקרנה לפני כעשרים שנה, אלא יצירה חדשה לחלוטין. ההחלטה על האיסור מעוררת תרעומת, במיוחד לאור העובדה שמדובר באירוע הנצחה שנועד לכבד את זכרו של האמן לאחר לכתו, ולהחיות את קולו של מוחמד בכרי שימשיך להדהד: "מה שווה האדם, בלי כבוד?".
