על השיהוי והפער בין הגלוי לסמוי

א' הייתה ממש ילדונת כשהכירה אותו. זה לא היה סיפור אהבה, זה היה מפלט.

עוד לילה של בכי, עוד כאב בגוף, עוד פחד שלא נותן לנשום, והתינוקת על הידיים.

ברגע אחד שקט מדי היא הבינה שאי אפשר עוד, שמסוכן לה שם. היא ארזה תיק קטן, הרימה את התינוקת, ונמלטה לחברה ומשם – למשטרה.

שם במשטרה בפעם הראשונה היא סיפרה הכול. מדמיינת איך משאזרה אומץ ושברה את חומות השתיקה, הוא ייצא מחייה וסוף סוף יראו אותה, יקשיבו לה, ותגיע ההגנה שכל חייה חיכתה לה.

חוקרת המשטרה רשמה את תלונתה. היא פרטה באריכות את כל המעשים המזעזעים שביצע בה וחשה שהחוקרת באמת מתעניינת בה, באמת אכפת לה. זה נתן לה קצת תקווה בתוך התהומות השחורים של הפחד, של החשש ממנו, ועל מה יהיה איתה ועם התינוקת שלהם.

הוא הורחק ממנה ל-15 ימים, והיא נכנסה עם התינוקת למקלט לנשים כמוה. היא הכירה חברות חדשות, ונאבקה מדי יום בחיים החדשים והאתגרים שהזדמנו בפניה. תוך כדי תורנויות במקלט היא נשארה צמודה לתינוקת בלי רגע לעצמה. בשביל סיגריה הייתה צריכה להתחנן לחברה מהמקלט לעזרה. קשוח. בודד.

היא הייתה משתרכת למרכז הקשר כל שבוע, כדי שהוא יפגוש בתינוקת שכבר הולכת ומקשקשת. נוסעת בשני אוטובוסים ואז ממתינה ברחוב שהמפגש יסתיים, וחוזרת עם תינוקת בוכה על הידיים, שוב בשני אוטובוסים, חזרה למקלט.

הוא הגיע למפגשים מחויך, מביא לתינוקת מתנה — שק עם בגדים שרכשה בעצמה עבור הילדה כמה שבועות לפני שנמלטה.

היא המשיכה לחכות להודעה מהמשטרה. וזו לא הגיעה. עוד חודשים ארוכים היא לא הגיעה. לא מבינה איך זה שהזמן עובר והוא מסתובב חופשי בחוץ, והיא סגורה בפנים, נטולת חופש ואבודה. לאחר חודשים היא קיבלה הודעה שהתיק עבר לתביעות והמשיכה לצפות. שוב מלאת תקווה שהנה, משהו מתקדם.

הזמן עובר, והליכי הגירושין ממנו בבית המשפט הופכים סבוכים. הוא משתמש באלימות משפטית קשה, משקר ומתעתע ברשויות, מציג עצמו כקורבן. היא מוצאת את עצמה נלחמת על חפותה. הוא משתמש נגדה בבית המשפט בטיעון ש"הנה, התיק של האלימות לא נפתח, אין נגדי כתב אישום. אם זה היה חמור מזמן היה מוגש כתב אישום". שנה חלפה, ולכתב אישום אין זכר. בפרקליטות אומרים שהם על זה.

היא יוצאת מהמקלט, הוא ממשיך להסתובב חופשי, ואיך תגן על עצמה עכשיו?

בדיון משמורת הוא שוב טוען: "הנה, אין כתב אישום. הזמן עובר, רואים?" השופט מהנהן. ניכר שמתרשם מהטיעון. "ובכלל, אין קשר בין האלימות שלו כלפייך לבין האלימות כלפי הילדה". זו אמרה ידועה ורווחת, שלמרות שהיא בסתירה מוחלטת למחקרים רבים בתחום, היא 'עוגן מנחה' לפסיקות רבות בתחום המשפחה בעתות של פרידה וחלוקת זמני שהות של הילדים.

הזמן עובר והיא בכלא. כלא של פחדים, של חרדות קיומיות, של מאבק לא להרים ידיים, לנשום, לחיות, לדאוג לבת הקטנה שגדלה, שתיהן לבד בעולם. והוא? הוא מסתובב חופשי, מבלה עם חברים, מעלה תמונות לאינסטגרם בברים באילת, מפנק את עצמו בבגדי מותגים. הוא חופשי ואין כתב אישום נגדו.

הזמן עובר והיא מעונה, מייחלת, אך הזמן עובר ואין הודעה מהמשטרה. שקט.

הלילות קשים מנשוא. הוא פורץ לה לפייסבוק והיא מתחננת למשטרה שיבדקו מה קורה עם כתב האישום, עם התלונות שלה נגדו. שוטר מנומנם עונה לה: "התיק סגור גברת, תבדקי טוב. אין לו תיק פתוח נגדך, הזמן עבר, כתב אישום לא הוגש, נסגר, מבינה?"

היא מתייאשת.

"הזמן עבר". כאילו הזמן הוא גורם ניטרלי. אבל הזמן הזה גם עבר וגם עבד-לטובתו ועבורו. כך קורה בכל כך הרבה מקרים, שהזמן שעובר משחק לטובת הפוגעים ונגד הקורבנות.

כל יום שעובר בלי כתב אישום הופך לטיעון.

כל חודש של שתיקת הרשויות הופך לראייה בידיו כנגדה.

כל עיכוב בטיפול מקבע מציאות חדשה שבה מה שלא הוכח כאילו לא קרה.

וזו בדיוק נקודת הפער בין הגלוי לבין הסמוי.

בגלוי: אין כתב אישום.

בסמוי: יש סיפור שלם שלא נכנס למסמכים בזמן.

במרווח הבלתי נתפס הזה בין הגלוי לסמוי נכנסת המערכת שאמורה לשרת את כל אזרחיה. בתוך הווקום הזה, השיהוי מפסיק להיות תקלה והופך לכוח הרסני נגד הקורבנות. כוח שמוחק, שמטשטש, שמעביר את הנטל אל הקורבנות.כשהזמן עובר האמת לא רק נשחקת, היא גם משנה צד.

ד"ר (מגדר) עו"ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.י עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת. חוקרת אלימות מגדרית, יו"ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם , יו"ר ועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.