כשהחלום על רילוקיישן הופך למלכודת

נורית הייתה אישה משכילה, עצמאית ומצליחה. כאשר בן זוגה קיבל הצעה מקצועית אטרקטיבית מעבר לים – היא האמינה שמדובר בהחלטה משפחתית משותפת. היא עזבה מקום עבודה שבנתה במשך שנים, התרחקה מהוריה, מחברותיה ומהמרחבים שהיו עבורה בית. עבורה זו לא הייתה הקרבה אלא השקעה בעתיד המשותף.
בהתחלה הכול נראה מבטיח: בית חדש, מדינה חדשה, חוויות חדשות, תמונות משפחתיות מושלמות לרשתות החברתיות – ממש חלום שהתגשם.
אבל לאט לאט משהו השתנה.
הביקורת שהיא כבר הכירה בתוך היחסים שלהם הפכה תכופה יותר, ההערות הפכו פוגעניות יותר, תחושת העצמאות שלה הלכה ונשחקה. ללא משפחה, חברים קרובים, בלי עבודה יציבה וללא רשת תמיכה, היא מצאה את עצמה תלויה יותר ויותר בבן זוגה.
כאשר ניסתה להביע קושי הוא הסביר לה שהיא רגישה מדי, כשבכתה הוא אמר שהיא היסטרית. כאשר ביקשה לחזור לישראל לביקור ממושך, הוא טען שהיא אינה מסוגלת להסתגל, כשניסתה להציב גבולות, הוא שכנע אותה שהבעיה אינה בו אלא בה.
לא היו צעקות דרמטיות, גם לא היו סימנים כחולים. זו לא הייתה אלימות שקל לזהות אלא מחיקה איטית ומתמשכת של כל מה שהאמינה שהם היו – מזוג אוהב. היא הרגישה שהיא ישנה עם האויב.
נורית מצאה את עצמה במדינה זרה, רחוקה אלפי קילומטרים מכל מה שהכירה. האנשים שהקיפו אותה היו נחמדים, אבל הם לא היו בית. בפעם הראשונה בחייה היא הבינה מה פירוש המילה בדידות. היא הייתה לבד באמת – במדינה זרה, בשפה שאינה שלה, במקום שבו איש אינו מכיר אותה מספיק כדי לשאול את השאלה הנכונה בזמן הנכון.
כשבן זוגה פותר מהעבודה והתקפי הזעם שלו נעשו תכופים – נורית החליטה שהיא אינה יכולה עוד, היא רצתה לחזור הביתה, אבל בדיוק בנקודה הזו היא גילתה משהו שלא ידעה או אפילו חשבה עליו עד אותו רגע – היא לא יכולה לחזור לישראל ללא אישורו. הבית אליו שיוועה כל כך, הפך לבלתי מושג.
מבחינה משפטית, מרכז חייהם נמצא כעת במדינה החדשה. בן זוגה היה הראשון שהסביר לה זאת, או ליתר דיוק – איים עליה עם העובדה הזו.
"אם תיקחי אותם לישראל, אני אחזיר אותם."
"את תהיי חוטפת."
"אף בית משפט לא ייתן לך לעזוב."
"את תאבדי אותם."
בתחילה היא חשבה שמדובר בעוד ניסיון להפחיד אותה, אבל כשהחלה לקרוא על הנושא היא גילתה את אמנת האג. עבור רוב האנשים, אמנת האג היא מושג משפטי רחוק, אבל עבור נשים רבות במצבה של נורית, האמנה הופכת בן רגע לגורם מכריע ומאיים שמרחף מעל כל החלטה.
מטרתה של האמנה חשובה וראויה: למנוע חטיפות ילדים בין מדינות על ידי הורה אחד. אלא שבמציאות המורכבת של משפחות רבות, במיוחד במקרים של שליטה, אלימות רגשית ופערי כוחות, הדברים אינם תמיד פשוטים.
אישה שעברה למדינה אחרת בעקבות בן זוגה, ויתרה על הקריירה שלה, התרחקה ממערכות התמיכה שלה ונקלעה למערכת יחסים פוגענית, עלולה לגלות שאינה יכולה פשוט לחזור הביתה עם ילדיה. לעיתים היא ניצבת בפני בחירה בלתי אפשרית: להישאר במדינה שבה היא חשה לכודה ומבודדת, או לחזור למדינת מוצאה עם הילדים המשותפים ולהסתכן בהליכים משפטיים מורכבים ויקרים.

עבור נשים כמו נורית, כאן הדברים נהיים אפילו יותר מורכבים – אלימות רגשית כמעט שאינה נראית לעין המשפטית.
הרבה יותר קל להוכיח חבלה גופנית מאשר שנים של השפלות. קל יותר להציג מסמך רפואי מאשר את התחושה המתמשכת שמישהו מחק את הביטחון העצמי שלך. קל יותר להראות סימן כחול מאשר להוכיח בידוד, שליטה כלכלית, הפחדה ומניפולציות.
בדיעבד, נורית, כמו נשים רבות אחרות שאני מלווה מעבר לים, מספרת שהקושי הגדול ביותר לא היה המשבר הזוגי עצמו, הרי זוגות נפרדים בכל העולם, הקושי היה ההבנה שהיא מתמודדת עם המשבר לגמרי לבד ושהיא למעשה כלואה. בעוד שבישראל יש לה הורים, אחים, חברות, קולגות וא.נשים שהיו יכולים לעטוף אותה ברגעי משבר, במדינה הזרה היא לבד. כאשר גילתה שגם החזרה לישראל עם הילדים אינה החלטה שהיא יכולה לקבל לבדה, תחושת הבדידות הפכה לתחושת לכידה. היא לא הרגישה רק רחוקה מהבית, היא הרגישה שהבית עצמו התרחק ממנה.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במאזן השלילי ביו העוזבים את ישראל לשבים אליה. מאחורי הנתונים הללו מסתתרות עשרות אלפי משפחות. זוגות שמחליטים להתחיל חיים חדשים, הורים שמאמינים שהם מעניקים לילדיהם הזדמנויות טובות יותר, נשים וגברים שמוכנים לוותר על קריירה, חברים, משפחה, שפה מוכרת ותחושת שייכות – לטובת חלום ותקווה לחיים טובים יותר. השיח הציבורי על רילוקיישן אוהב להתמקד בהזדמנויות אבל כמעט אף אחד אינו מדבר על השאלה מה קורה כאשר החלום נסדק – מה קורה כאשר הזוגיות מתערערת, כשהאדם שעבורו עזבת הכול הופך לאדם שממנו את מבקשת לברוח.

חשוב לומר: רילוקיישן אינו הבעיה. עבור משפחות רבות הוא אכן מאפשר חיים טובים יותר. הבעיה מתחילה כאשר השיח הציבורי מספר רק את סיפור ההצלחה ומשאיר מחוץ לתמונה את מי שמגלות מאוחר מדי שהמעבר למדינה אחרת שינה לא רק את כתובת המגורים שלהן, אלא גם את מאזן הכוחות בתוך המשפחה שלהן. אולי הקושי הגדול ביותר הוא הפער שבין החלום לבין המציאות במקרים שבהם היחסים הופכים פוגעניים והמציאות מתגלה כמורכבת בהרבה.
דווקא בנקודה הזו מתברר כי המשפט מתקשה לעיתים לתת מענה למצבים אנושיים מורכבים. דיני המשפחה בישראל ובעולם עדיין בנויים במידה רבה סביב תפיסות משפטיות קלאסיות של הורות, משמורת ומקום מגורים, אך מתקשים להתמודד עם מצבים שבהם אלימות רגשית, שליטה, בידוד ותלות הם לב הבעיה. כאשר אישה מוצאת את עצמה במדינה זרה, ללא רשת תמיכה, ללא עצמאות כלכלית ולעיתים גם ללא שליטה מלאה בשפה או במערכת המשפט המקומית, הפתרונות המשפטיים אינם תמיד מספקים מענה מהיר למצוקה האנושית שנוצרה.
במצבים כאלה, השאלה אינה רק היכן יתגוררו הילדים אלא גם מה קורה לילדים הגדלים בתוך מציאות שבה אחד ההורים מפעיל כוח ושליטה, וההורה האחר הולך ונשחק תחת בידוד, פחד וחוסר אונים. לעיתים מדובר בילדים שגדלים לצד אב מתעלל ואם מדוכאת, הרחק מכל מערכת תמיכה טבעית, כאשר האפשרות לשוב לישראל כרוכה במאבקים משפטיים מורכבים ויקרים.
זהו אחד המקומות שבהם הפער בין החוק לבין החיים בולט במיוחד, ולכן הסכמים מפורטים טרם הרילוקיישן הם כל כך חשובים ולעיתים המזור היחיד לישועה. הסכם כזה, שקובע כללים ברורים בנוגע למטרות הנסיעה, אפשרויות חזרה ארצה, מה עושים במקרה של פרידה ואיזו סמכות שיפוט בינלאומית רלוונטית – עשוי לתת מענה במצבים רבים ולשחרר כבלים שהופכים בלעדיו לבלתי ניתנים להתרה.
במציאות בה יותר ויותר ישראלים וישראליות עוזבים ועוזבות את הארץ, השאלה איננה רק כיצד מתחילים חיים חדשים אלא גם כיצד שומרים על חופש הבחירה במקרה שהחיים החדשים מתגלים כמשהו אחר לגמרי.

על הכותבת –
ד"ר (מגדר) עו”ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.י עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת. חוקרת ומרצה לאלימות מגדרית.
יו”ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם, יו"ר וועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.
www.oronlaw.com