בשנת 1996 יצא צה"ל לעוד מבצע בדרום לבנון. מבצע "ענבי זעם" אמור היה להשיג "אחת ולתמיד" מטרות כמו השמדת האיומים על צפון הארץ, הבטחת הגנה לתושבי הצפון, מניעת ירי רקטי על ישראל והבטחת ביטחון.
בשלביו הראשונים של המבצע, פגז ארטילריה של צה"ל פגע במוצב או"ם בכפר דרום לבנוני, כפר-כנא, בו חסו אז אזרחים שנסו מהקרבות בין ישראל לחיזבאללה. פגיעת הפגז גרמה למותם של 100 לבנונים, משפחות וילדים שמצאו מחסה בבית ספר של האו"ם.
מבצע "ענבי זעם" נערך בעוד הזירה שלנו בערה. טילים נורו אז מלבנון לעבר צפון המדינה ופיגועי ההתאבדות של חמאס קרעו את הרחובות ואת האוטובוסים בישראל. היה זה גם שנה לאחר שראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, נרצח על ידי מתנקש יהודי, יגאל עמיר, סטודנט דתי מבר-אילן. פרץ האלימות והדם שפעם כאן, היווה תפאורה למבצע שנועד להשיג את הבלתי אפשרי במונחי ישראל: "ביטחון", "ניצחון".
כשאותו פגז הרג את מאה האזרחים בלבנון, העולם נזעק. ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הסביר את הטעות בתקשורת. צה"ל תחקר וגלגל האשמות, הרמטכ"ל ליפקין-שחק טען כי לא ידעו שיש שם מחנה או"ם, אחר כך האשימו את ראש אמ"ן בוגי יעלון שמצידו העביר אחריות גם לגורמים בפיקוד הצפון. בסוף, כולם הודו בטעויות ובכשלים שהביאו להרג חפים מפשע. המבצע מסתיים טרם השגת מטרותיו וישראל וחיזבאללה חותמות על "הבנות ענבי זעם".
מכונת המלחמה נעצרה, לעת עתה.
אני חוזרת לזיכרון וחושבת על החיילת הצעירה שהייתי אז, שנסעה בין אוטובוסים מתפוצצים וחוותה שגרת רקטות בצפון. אני זוכרת בבהירות את הקושי ששידרו אז הקברניטים, את התסכול מאירוע הירי התועה. את תחושת האחריות להרג אותם אזרחים חפים מפשע. אני זוכרת גם את ראש הממשלה ואת מפקדי הצבא עולים בזה אחר זה, מתבטאים, לא ששים לקחת אחריות אך לפחות מודים בה ומדברים עליה.
אני זוכרת את ההוראה של צה"ל לבצע בדיקה וחקירה יסודית ובעיקר אני זוכרת הד ציבורי – שדרש להבין. שבעצמו הבין שקרה כאן דבר נורא, טראגי, שיש לעצור את המבצע ולקחת אחריות.
שמע ישראל
צפיתי השבוע מספר פעמים בסרטון וידאו שפרסם הניו יורק טיימס. סרטון שצילם אחד מנהגי האמבולנס בשיירת החילוץ של "הסהר האדום" (המקבילה הפלסטינית ל"מגן דוד אדום"), ברפיח, שנהרג בתקרית.
שיירה של אמבולנסים נוסעים בחשיכה, צ'קלקות מהבהבות. לפתע שומעים ירי מקלעים. וברקע, מישהו ממלמל בערבית "לא אילהה אילא אללה", אין אלוהים מלבד האל. הגרסה המוסלמית ל"שמע ישראל", שנאמר בשעות קשות, של אימה, של סכנת חיים.
הוא חוזר על האמרה הזו מספר פעמים ברצף. "לא אילהה אילא אללה" שומעים את הפחד בקולו. היריות נמשכות. הטלפון כנראה מתגלגל ונופל, אבל הסרטון ממשיך. בתוך חושך גדול וירי מקלעים, אומר בעל הטלפון "היהודים מגיעים", עוד יריות. ודממה.
נורות מהבהבות
האירוע הזה התרחש בליל ה-23 במרץ, 2025. שיירה של כוחות סיוע פלסטינים עשתה דרכה לחילוץ ברפיח. הקשר עמה אבד. לאחר חמישה ימים, בתיאום עם צה"ל, גורמים פלסטינים שהורשו לחפש אחריהם, מצאו תלולית עפר טרייה שדחפור ערם. מתחתיה, 15 גופות של עובדי "הסהר האדום" ואנשי או"ם. דיווחים סותרים מעזה, מדווחים על גופות קשורות והוצאה להורג של צוותי הרפואה, על ריטוש גופות ועל קבורה חפוזה תחת תלולית עפר.
בתגובה לשאלות עיתונאים, עדכן צה"ל שהשיירה נעה באופן מחשיד ועל כן, בוצע לכיוונה ירי. על פי צה"ל, הרכבים לא היו מזוהים כשיירה הומניטרית, למרות שבסרטון, נראות בבירור נורות מהבהבות. רק לאחר התעקשות של כלי תקשורת בינלאומיים, ולאחר פרסום הסרטון, הסכים הצבא לבצע בדיקה. שבועיים אחרי האירוע, גרסת הצבא השתנתה וכעת, הם סבורים שהירי התבצע "בטעות". המקרה הועבר למנגנון התחקור הצה"לי המתחקר חשד לפשעי מלחמה. צה"ל מכחיש את האשמת ההוצאה להורג וריטוש הגופות.
כעת, בודק צה"ל מדוע הועבר דיווח שקרי לכלי התקשורת ומתמודד עם חשד להרג חסר אבחנה של גורמי סיוע – והסתרת הפשע תחת תלולית עפר, בקבר אחים. בתגובה הצה"לית אגב מציינים כי קבורת ההרוגים תחת עפר היא "פרקטיקה שגרתית במלחמה, שנעשית על מנת למנוע מכלבים משוטטים לפגוע בגופות".
השקיעה
השבוע נכנסתי בשערי קיבוץ ניר עוז, אני ועוד שלוש נשים שעשו "הליכה" בשבילי הקיבוץ. קיבוץ ניר עוז הוא גן בוטני, בין השבילים ובינות הבתים צומחת צמחייה ייחודית. נוי שהובא מארצות מרוחקות להתאקלם במקום הזה.
הלכנו בשבילי הקיבוץ ביום בו צוינה שנה וחצי לטבח ה-7 באוקטובר. רגע לפני האביב, צבעים בוהקים וריחות עזים של פריחה עטפו אותנו. האדמה רועדת מההפצצות בח'אן יונס השכנה ואנחנו מנסות להמשיך בשיחה נורמלית בין פצצה להפצצה. והגוף מתקשה.
ללכת במקום פצוע כמו ניר עוז, מבקש איזו יראה. וגם שתיקה. יראה בספיגת המראות, בהאזנה לצלילים, למילים ולשאריות. שתיקה שהיא אלם למשמע הסיפורים מאותו היום.
באחד המשעולים ראינו ממ"ד עומד לבד, ומדרגות ברזל חלודות מעליו. איך יכול להיות ממ"ד לבד? שאלנו. היה שם בית שנשרף כליל, קיבלנו תשובה. רק בלטות הריצוף נותרו, ולידן הממ"ד, ומעליו "המרפסת".
"המרפסת" היא מרפסת שקיעה שנוסדה שם על ידי איש המקום, לפני ה-7 באוקטובר. עכשיו, היא עומדת שם לזכרו.
אנחנו הולכות על משטח שהיה פעם הרצפה של הבית והיום הוא כל מה שנותר מהבית. מטפסות במדרגות וצופות בשקיעה, היורדת אל תוך שדות ניר עוז החוצצים בין הקיבוץ לרצועת עזה. כרמי גפנים בצבעים עזים מפרידים ביננו לבית הפס של בתי ח'אן יונס וח'רבת ח'זאעה.
כרם הענבים מביט בנו בחזרה. הדי ההפצצות מאחוריו, מעליו ומצדדיו. הוא הביט בפלסטינים שעברו דרכו לפני הטבח בניר עוז. הוא ראה אותם חוזרים לרצועה עם השלל: חפצים ובני אדם. וכבר שנה וחצי הוא שומע הפצצות ונרעד. אילו ענבים ייצאו מהכרם הזה?
רפרטואר של אלימות
מלחמה היא מופע של אלימות. ובתוך המופע יש רפרטואר, מנעד וסוגים של אלימות שמתפרצת בכל כך הרבה תצורות מזוויעות. בתוך רצף האלימות הזה, ובסיבובים שהיא עושה עלינו במלחמת הזוועה שאינה נגמרת, יש נקודות בזמן שאנחנו מסמנים לעצמנו, גם אם בשקט, מתי אנחנו כבר לא מי שהיינו.
מתי מופע האלימות הצליח לעקור מתוכנו את כל מי שאנחנו?
אני עוקבת אחרי סיפורה של שיירת הסיוע הפלסטינית, בעיתונות הערבית, הפלסטינית והעולמית. גם במעט הידיעות שהופיעו בעיתונות בעברית.
אני מחפשת את הודעות צה"ל, שיסבירו אם טעינו. מול הטענה של צה"ל שבשיירה היו פעילי חמאס, אני ממתינה לראות את תמונות הטרוריסטים שצה"ל סיכל, כפי שהוא עושה בסיכולים אחרים. אני מחכה לראות את התגובה שתסביר מה הייתה המטרה הצבאית אליה כוון הירי – והיא לא מגיעה. אני ממתינה לראות התנצלות כנה, הכאה על חטא, גלגול אחריות בין אלופים, בין הרמטכ"ל לשר הביטחון ואולי אפילו הודעה ברורה: כוחות צה"ל עשו טעות טרגית שבעקבותיה נהרגו חפים מפשע, עובדי סיוע ורפואה. אנחנו מתחקרים, אנחנו מצטערים.
ההודעות לא מגיעות. אין חשיבות ל-15 עובדי סיוע קבורים תחת תלולית עפר. אין קול צעקה על הרג חסר אבחנה. אין מפקדים או מנהיגים שיוצאים לתקשורת ומודים בטעות, מתנצלים, מוודאים כי הטעות תתוחקר ותיבדק.
אני חוזרת להרג בכפר כנא בלבנון בתקווה שהתגובה שלנו למקרה הנוכחי תהיה דומה. שנתנצל, שנעצור את המבצע, שנגיע להבנות. ולמרות שאני יודעת בדיוק מיהו חמאס ולמה הוא מסוגל (כן, גם לשימוש באמבולנסים ובבתי חולים למטרותיו), חמאס לא יכול להיות הסטנדרט המוסרי שלנו.
מהמרפסת בניר עוז, מהשבילים בהם כל החושים פועלים בשל המראות והצלילים הפועמים שם, מהמקום בו ישב איש שאהב לראות שקיעה, אני מבינה שאי עמידה על הרג חסר הבחנה של אנשי חילוץ והצלה, פירושו שקיעה אמיתית. כוללת. אני מבינה שהמקום בו הרג של 15 אנשי סיוע בשיירה הומניטרית וקבורה חפוזה שלהם בעפר, על ידי חיילינו, ללא כל הסבר, עוברים בדממה דקה – הוא המקום בו איבדנו את עצמנו.
אולי זו קהות החושים שגרם לנו מופע האלימות של ה-7 באוקטובר, שחוסם לנו את הרגש. אולי זה המשחק שמשחקים לנו בנפש כבר יותר מידי חודשים, יותר מידי חטופיםות, שחלקםן עוד שם. שחלקםן חזרו. שגם בהםן אנחנו כבר הולמים באלימות, ברשת, כי הם אומרים את מה שלא ביקשנו שיגידו.
הצילו, שלושה חטופים
מלחמה היא מופע של אלימות. ואחרי ה-7 באוקטובר, שהיה אירוע חסר תקדים ברפרטואר האלימות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, המופע הפך להיות חלק מאיתנו. הוא הרקע לחיים שהחזרנו לעצמנו. הוא התפאורה ל"נורמליות" של היומיום שלנו.
למה הרגנו 15 איש באישון לילה בתל א-סולטאן? למה ירינו למוות בשיירת סיוע שצה"ל לא יודע להצביע על אף זהות של מחבל בה? למה אחרי הירי כיסינו את הגופות בתלולית עפר, למה לא דיווחנו, למה לא אפשרנו לכוחות סיוע אחרים לגשת לתלולית במשך חמישה ימים? למה עדיין אין אף מפקד בצבא ובמדינה שמוצא מיקרופון לתת הסבר, להכריז על טעות טראגית, להתנצל ולהתחייב שיעדכן בתחקיר?
אולי מאותה הסיבה בגללה ירינו למוות, בדצמבר 2023 בשלושה חטופים ישראלים, עם דגל לבן.
