לשבור את קשר השתיקה

מאת: אורי שרמן-קנול

״למה לפרסם ככה?"

"הוא מורה בחסד, הציל את החיים שלי"

"איש זהב, אני למדתי אצלו 8 שנים והוא בחיים לא עשה משהו, אם כן הייתי יודע!"

"הוא כזה טוב לב וכזה עדין, לא יכול להיות"

"אני לא רוצה להגיד על חנניה משהו רע, אבל

שמעתי שהוא לא הכי מחובר"

כל אלו הן מעט מהתגובות שקראתי כתגובות על הפוסט החשוב והכואב של חנניה רותם.

חנניה שיתף באומץ אודות פגיעה מתמשכת שעבר על ידי מחנך ותיק ומוערך שעובד כבר יותר מעשרים שנה במערכת החינוך בגוש עציון, במספר מוסדות חינוך. לצד גל של תמיכה מרגשת ולא מובנת מאליה, מהר מאוד ראינו גם גל של תגובות מבטלות, מאשימות ומפקפקות, התוקפות את חנניה ואת הבחירה שלו לפרסם את הפגיעה שעבר.

כשראיתי את שטף התגובות המתקיפות, שמתי לב שרבות מהן מגיעות מפרופילים ללא תמונה וללא היסטוריה ברשת. המחשבה הראשונה שלי, לאור ניסיון העבר, הייתה שמדובר בצבא בוטים ממומן, אך בקריאה מעמיקה יותר ובשיחה עם חברות, הבנתי שלמעשה מדובר בעשרות תלמידים שלא היו בפייסבוק ופתחו חשבון במיוחד כדי להגן על המורה הנערץ מבחינתם.

ההתגייסות המהירה הזאת, היא נורת אזהרה, מעין רישום של עקומה חדה במד הסיסמוגרפי של עוצמת הפגיעה העקיפה שאנו הולכים לפגוש בסיפור הזה. אפשר להגיד כבר עכשיו – מדובר ברעידת אדמה חינוכית, רגשית, חברתית וקהילתית כאן בגוש עציון ואנחנו רק בתחילתה.

כדי לעשות סדר בבהלה ובסערה הקרבה – אכתוב פה מעין שאלות ותשובות ואנסה לענות על השאלות הרבות והכואבות האלה:

שאלה: "אני מכיר אותו שנים, הוא מחנך דגול, איש זהב, טוב לב ועדין, הציל חיים של תלמידים רבים"

תשובה:לצערנו הרב לפוגעים אין קרניים ואין פרופיל המתאר איך נראה פוגע. פוגעים רבים, כמו הרב מוטי אלון, חיים ולדר ויהודה משי זהב, עשו המון חסדים ומעשים טובים, חלקם אף היו אנשים נעימים, רגישים שנחשבו לטובי לב ובמקביל פגעו באכזריות באחרים. המעשים הטובים לא מעלימים את הפוגענות והפוגענות לא מעלימה את המעשים הטובים. המפגש עם אלימות מינית מלמד אותנו כמה העולם מבלבל ומורכב.

יותר מזה, ככל שהפוגע הוא אדם שנחווה כטוב ורגיש יותר, ככה הנזק והשלכות הפגיעה הרסניות יותר.

לצערנו אנו מכירים מקרים נוראיים של רבנים, מחנכים, רופאים ואפילו אנשי טיפול עם מומחיות בטראומה מינית שפגעו (חנוך ירושלמי, יובל כרמי ועוד), לכן העובדה שאדם עושה ופועל טוב בעולם לא מבטלת את האפשרות שהוא במקביל גם עושה עוולות שונות בסתר.

שאלה: בכל השנים שלמדתי אצלו וגם פגשתי אותו לבד, הוא מעולם לא פגע בי ומעולם לא הזיק לאיש".

תשובה: המאפיין הכי בסיסי של פגיעה מינית, הוא הסודיות וההסתרה. פגיעה מינית לרוב מתרחשת על ידי אדם קרוב ואפילו אהוב, לרוב הפגיעה היא מציאות מתמשכת בתוך מערכת יחסים.

הפוגע יוצר תהליך של קרבה בו הוא מציע לנפגע קשר, תשומת לב וטובות הנאה שונות לרוב תוך דרישה לסודיות והסתרה. רק אחרי שהוא יצר את התלות והתנאים האלו בקשר, רק אז תגיע הפגיעה, כאשר הנפגע תלוי וכבול בקשר השתיקה. לכן כפי שד"ר יהונתן פיאמנטה הראה במחקר שלו, שראיין תלמידים שנפגעו על ידי הרב קופולביץ בנתיב מאיר – באותו חדר בפנימייה יכולים להתגורר שני נפגעים של הרב, וכל אחד היה בטוח שהוא הנפגע היחידי.

בנוסף למניפולציות ולאיומים של הפוגע, פעמים רבות גם נפשו של הנפגע עצמו, מעדיפה שלא לדעת, לא לזכור ולא להכיר את הפגיעה, לפחות בעת התרחשותה ובשלבי ההתמודדות הראשוניים. לעיתים רק אחרי שנים, כאשר הנפגע מגיע למקום בטוח בחייו, הוא מתחיל להזכר בפגיעות ובטראומה שעבר.

מה שאומר, וזו בהחלט מחשבה מפחידה ומערערת שאנחנו לא רוצים לחשוב אותה – אני יכול להכיר אדם שנים, ואפילו לחיות איתו באותו חדר ולא לדעת שבמקביל למה שאני רואה יש עולם שלם שאיני מודע אליו, בעולם זה הוא נפגע או פוגע.

שאלה: אבל למה לפרסם ברשתות החברתיות, למה לא לפנות למשטרה, לפורום תקנה, לגורמי מקצוע נוספים?

תשובה: דווקא במקרה זה, בניגוד למצבים אחרים, חנניה כן הגיש תלונה במשטרה ואף פנה בעבר לכל גורם אפשרי המטפל במצבים אלו. לאור הקושי בהשגת הרשעה פלילית באירועי פגיעה מינית (מעל 80% מהתלונות נסגרות מחוסר ראיות), ולאור הדאגה לשלומם של נערים וילדים שנמצאים תחת מרות המורה, חנניה החליט לעשות מעשה אמיץ וחשוב, תוך ידיעה שהוא ישלם עליו מחירים, מתוך הרצון ליצור תיקון לנפגעים רבים והחזרת הסדר החברתי אותו רמס הפוגע.

טראומה מינית היא טראומה עיקשת שקשה להחלים ממנה וקשה לבער אותה מהחברה, הדרך היחידה לבער אותה היא בשבירת קשר השתיקה ודינמיקת הסוד. אנו יודעים שישנם עוד נפגעים מלבד חנניה, וככל הנראה עוד כאלה שחוששים לדבר ומרגישים שהם היחידים שנפגעו.

הבחירה לפרסם היא זעקה כלפי הקהילה ומוסדות החינוך לא לעמוד על הדם, לדאוג לשלום התלמידים ולהשיג תיקון וריפוי אישי וקהילתי. לצערנו, כאשר למשטרה ולארגונים אין כלים, רק התקשורת והרשתות החברתיות הופכות להיות הכלי לעצירת הפגיעות (עוד הרחבה על הבעיתיות בהליך הפלילי בהערה בסיום*).

שאלה: אבל למה לעשות משפט שדה?

תשובה: שיתוף בפגיעה אינו משפט שדה, אלא דרישה להעלאת מודעות ומוגנות בקהילה, זוהי בקשה להכרה קהילתית בפגיעה והזמנה לתיקון אותו מערכות הצדק לא מצליחות לעשות. החוק במדינת ישראל מגן היטב על זכויות הנאשם ועומדת לו חזקת החפות  והוא ראשי לתבוע דיבה את הנפגע. רבים עושים זאת גם אחרי שפגעו. כאשר הפוגע בוחר שלא לתבוע את הנפגע תביעת דיבה, ראוי לשאול מה מונע ממנו לעשות כן.

ברגע שהנפגע משתף בפגיעה, הוא עצמו חשוף להכפשות, תגובות אלימות, נידוי והדרה חברתית, ולכן אפשר לטעון כי גם הוא עומד ל"משפט שדה". בלב העניין, הנפגע בוחר בחירה מוסרית, ומבקש מאיתנו לבחור גם כן בבחירה המוסרית ולכל אחד מאיתנו החופש לבחור בהתאם לעמדה המוסרית שלו/ה. ראוי להזכיר כאן את מילותיה החשובות של ג'ודית לואיס הרמן:

”גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מהצופה לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה"

שאלה: אבל מה עם המשפחה שלו?

תשובה: להיות בן משפחה לאדם שפגע מינית זו התמודדות קשה מאוד. למעשה הפוגע בעת הפגיעה פוגע במעגלים שלמים של אנשים מעבר לנפגע הישיר. בבחירה לפגוע, הפוגע גורם נזק אדיר לחייו של הנפגע, לחיי המשפחה בה גדל הנפגע ולחיי משפחתו העתידית של הנפגע.  אלו מעגלים של פגיעות משניות הרסניות.

בנוסף לכך, בבחירה לפגוע הפוגע גורם נזק אדיר לחיי משפחתו, לבת זוגו, ילדיו, ואפילו לנכדיו ולמשפחתו המורחבת כולם נאלצים להתמודד עם השלכות מעשיו האכזריים של הפוגע. הרס זה מתחיל כבר בהתרחשותה של הפגיעה לא רק בעת חשיפתה, אך אין ספק כי הוא מודגש ומועצם בעת החשיפה. אך רק על ידי חשיפה יש פוטנציל ריפוי ותיקון עבור הנפגעים הישירים ועבור כל המעגלים האלו.

המחשבה שהנפגע אמור לשאת את הסבל וכאב הפגיעה בסוד ובהסתרה רק כדי שאחרים לא יחוו צער או קושי, היא למעשה המשך הדנימיקה הפוגענית שבמהותה מוחקת את צרכי הנפגע לטובת ממימוש ודאגה לצרכי הפוגע. כך גם הצפייה להמשיך את קשר השתיקה מוחקת את צרכיו ואת נפשו של הנפגע וגם של נפגעים שעוד לא יצאו עם הפגיעה ושל נפגעים עתידיים.

לכן, אם אנו עוסקים בשאלה מה המעשה המוסרי והנכון, חברתית ונפשית, התרת קשר השתיקה, היא הצלת נפשות של אלו שכבר נפגעו ושל אלו שעתידים להפגע תחת מעטה השתיקה וההסתרה ושמירת כבוד המשפחה. בעולם הקשה של הטראומה המינית אין בחירות פשוטות, לכל בחירה יש מחיר, השאלה מי משלם אותו ומדוע.

שאלה: מה עם התלמידים שלו?

תשובה: ראו מה נכתב בסעיף הקודם. בבחירתו לפגוע בתלמידיו, הפוגע פוגע בכלל התלמידים שלו, ולא רק באלו בהם פגע ישירות. פעמים רבות אנו פוגשים תסמונות פוסט טראומטיות אצל נפגעים עקיפים שהיו חלק ממעגל מצומצם בו נפגעו בני קבוצת השווים שלהם. למשל אחים של ילדים שנפגעו על ידי אחד ההורים, יכולים לחוות פוסט טראומה למרות שלא נפגעו ישירות על ידי האב. מטופלים שלא נפגעו אך טופלו  על ידי מטפל פוגעני שפגע במטופלים אחרים שלו, חווים משבר נפשי. לעיתים השבר מגיע ממשבר האמון הקשה והתחושה שהכל היה שקר וזיוף, לעיתים מתוך האשמה על העובדה שלא ידעו את מה שלא יכלו לדעת, לעיתים זו אשמת הניצול ולעיתים תחושות קשות ולא מדוברות של חווית ההזנחה בעקבות העובדה שהם הוזנחו כי הפוגע בחר לפגוע באחרים. הדרך לטיפול בכל אלו ולהתמודדות עם השבר, אינה בהמשך השקר וההונאה כאילו המחנך אינו פוגע, אלא ביצירת שיח ומתן מענה רגשי לסערה הפנימית ולשבר הכבד.

למעשה, במציאות מתוקנת, הפוגע אף הוא יכול לעשות תיקון ושיעור גדול יותר לתלמידיו אם יקח אחריות על מעשיו וילמד אותם שיעור חשוב בכנות, אחריות ותיקון אחרי פגיעה. כל אלו מצטרפים לאמירה העקרונית בתשובה הקודמת, המחשבה שהנפגעים אמורים לשאת את סבל הפגיעה בשתיקה עד כדי איבוד הנפש ולו בשביל להגן על נפשם של התלמידים ממפגש עם האמת ודרישה להמשך דינמיקת הפגיעה והשקר, היא עוול מוסרי וסכנת נפשות של רבים.

שאלה: זה היה פעם, מה אם הוא עבר תהליך?

תשובה: המחשבה שפוגע יכול לעבור תהליך עם עצמו ללא שלב של לקיחת אחריות מול הנפגע והכרה בסבל ובצער שגרם לו, היא כשל ערכי וחוסר הבנה בתהליכי הנפש של האדם הפוגע.

במקרים בהם היה תהליך שלם, חלק מהתהליך הוא שיח של הפוגע והנפגע על פרסום דבר הפגיעה, חלק מתהליך של צדק מאחה למשל, עוסק בשאלה זו. לעיתים לאור לקיחת האחריות של הפוגע הנפגע מסכים לוותר על חלק חשוב זה לעיתים זוהי דרישה של הנפגע כחלק מהאחריות שלו כלפי נפגעים נוספים.

במקרה שלפנינו וודאי זה אינו המצב, מכיוון שלא התקיימה לקיחת אחריות מול הנפגע ולכן הוא נדרש לפרסם את הפוסט.

שאלה: אבל אולי זה חוסר הבנה של חנניה, או שיש לו איזושהיא בעיה נפשית?

תשובה: זהו מנגנון ההגנה הכי ישן ורעיל שיש בארסנל של הפוגעים, התוקף ינסה לערער על אמינותו ושפיותו של הנפגע. ראשית במקרה הזה, ישנם עוד נפגעים שדיווחו שנפגעו על ידי אותו פוגע. חלקם אף הגיבו או שיתפו דרך הפרופיל שלהם עם שמם המלא. מעבר לכך שהשימוש במצבו הנפשי של הנפגע כדרך להשתיק אותו היא אכזרית במיוחד, הפוגע הוא זה שהרס את נפשו של הנפגע ויצר את הבעיות שבהן הוא משתמש כדי לערער על שפיותו ואמינותו של הנפגע. התקפת וגם ירשת ממש.

בנוסף פעמים רבות פוגעים עשויים לבחור מראש נפגע שמתמודד עם קושי נפשי מתוך ידיעה שדבריו לא ילקחו ברצינות הראויה. לכן אם שאלת מצבו הנפשי של הנפגע על הפרק, העובדה שהוא סובל מהתמודדות נפשית עשויה להיות ראייה לפגיעה יותר מאשר כנגדה.

צדק זה רק שם של כוכב

*תוספת חשובה לגבי ההליך הפלילי: כמי שמלווה נפגעים כבר למעלה מעשור, אחד הדברים החשובים שלמדתי, שאין דרך אחת נכונה עבור כל הנפגעים. כשם שפרצופיהם שונים, כך מה שטוב ונכון עבור כל אחד שונה.

לצערנו במרבית המקרים תלונה למשטרה נסגרת ללא בירור המקרה בשתי טענות מרכזיות "חוסר בראיות" או "חוסר עניין לציבור" במקרים אלו לא הוכחה חפותו או אשמתו של הפוגע. במספר מועט של מקרים תיקים נסגרים בשל העדר אשמה של הפוגע.

כפי שהסברנו השורש לאלימות המינית היא דינמיקת הסוד וההשתקה, כך הפגיעה מתרחשת ללא עדים, ללא תיעוד וללא ראיות. בנוסף המשטרה והפרקליטות מתעדפות תיקים לפי הפונטציאל האפשרי להשגת הרשעה, ככל שקשה יותר להוכיח כך הסיכוי שתיק יסגר תחת הכותרת הנוראית "חוסר עניין לציבור" כלומר לא שווה להשקיע בתיק.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי גם כאשר תיק נסגר, להגשת תלונה עשוי להיות ערך רב, מכיוון שנשאר רישום של התלונה במערכת, במידה ותוגש עוד תלונה בהמשך הדבר יכול לסייע להגעה להליך משפטי למרות הקשיים שתוארו למעלה.

מציאות זה שוברת את הפנטזייה והמשאלה של כולנו שהדברים יהיו תמיד מטופלים על ידי המשטרה ובית המשפט, לרוב הם נמנעים מלעסוק במקרי פגיעה ולמעשה מחזירים את הטיפול בפגיעה לשיח הקהילתי שגם הוא אינו חף מבעיות. אך כפי שנכתב למעלה אין פתרון אחד שלם לטיפול בפגיעות מיניות ולכן חשוב שיהיה לנפגע/ת את האפשרות לפנות לכל הגורמים המתאימים עבורו.

—————————————————————–

לסיוע, התייעצות או שיתוף בהתמודדות סביב פגיעה מינית ניתן להתקשר למספרים הבאים:

0549773320 – אורשינא מרכז חברתי טיפולי לבנים בגילאי 15-25

025328000 – קו סיוע לגברים דתיים וחרדים

1203- קו סיוע לגברים

026730002 – קו סיוע לנשים דתיות

1202- קו סיוע לנשים

023724073 – עמותת מגן לקהילות, סיוע בקהילה החרדית