סרן נ' חיפש את החטופות והחטופים בעזה

סרן במילואים נ', אדריכל בן 42, ישב בסוכה שלו שבביתו בחיפה בשבעה באוקטובר. "הייתה עוגת קרמשניט נהדרת במקרר וההורים שלי היו אמורים להגיע", הוא מספר. בשמונה בבוקר הוקפץ וחבר ליחידה שלו באוגדה 98, אוגדת קומנדו מובחרת ובתוכה יחידת אית"ן, שמטרתה – איסוף נתונים על חטופים ונעדרים.

"בתור מי שתכנן מאות מרחבים מוגנים, לא חשבתי אף פעם על האופציה שממ"ד יהיה חדר מצוקה. שהדלת צריכה להינעל כדי שלא יחטפו אותך, שהיא צריכה להיות חסינה לכדורים, לשריפה".

נ' הגיע לבסיס, התארגן על ציוד ונשק. "ואז הגיע שלב שבו אנחנו יושבים כמה שעות טובות על התחת", הוא מספר. "אנשים נטבחים ואנחנו יושבים ולא עושים כלום. רק בערב קיבלנו את המשימה הראשונה וירדנו לשטח. בדרך, אזרחים מבועתים מביטים בנו מרכביהם, מריעים לנו בעודנו נוסעים בהאמר הצבאי. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים. הבנתי שיש כאן מחדל גדול מאוד".

היחידה של סרן נ' מלווה בימים של שגרה את הכוחות הלוחמים ומסכלים אפשרויות חטיפה של הכוחות. במידה ומתרחש אירוע חטיפה, היחידה אחראית למנוע אותו או להביא את המידע הרלוונטי עבור חילוץ. "במקרה הכי גרוע, אנחנו אמורים לקבוע סטטוס, כדי לדעת מה המחיר שישראל תיאלץ לשלם על החזרה".

היחידה של נ' הוקמה על מנת להימנע מאירועי חטיפה המוניים וארוכים, בדיוק כמו זה בו אנו נמצאים היום, 200 יום מאז תחילה המלחמה. מדובר ביחידה מובחרת, של קצינים לוחמים בעלי תואר אקדמי רלוונטי. היחידה מורכבת מאנשי משפחה ברובה שבימים של שגרה נמצאים בצללים, לומדים את עבודת הכוחות בשטח ומשכללים את שיטות העבודה שלהם למקרה של אירוע אמת.

"לפני השבעה באוקטובר, אירועי חטיפה היו נדירים מאד. מהרגע שקרה מה שקרה, המשימה הראשונה שלנו הייתה החטופים הצבאיים, כי עוד לא הבנו את היקף הדבר הזה. אז הסתובבנו בעוטף וחיפשנו חיילים שהיו בחופשה, בבית. אחרי זמן מה, הבנו שכמות החטופים האזרחיים היא אדירה. והמשימה השתנתה".

מעל לחמישה חודשים חיפש נ' מידע על החטופות והחטופים בעזה. זהו סיפורו.

"העור שלי נקרע"

להציל את אמא

"אתה נוסע בכבישי העוטף בלילה של השבעה באוקטובר. איזור יפהפה, פסטורלי, עם טבע ואנשים נהדרים ואתה רואה מכוניות שרופות, גופות והריח… כולנו בהאמר בדממת מוות. נכנסתי לנתק. הייתי בטוח שזה לא אמיתי, זה לא הגיוני, זה סרט הוליוודי, זה סוריאליסטי. לא ראיתי כזה דבר בחיים. זה בלתי נתפס. פתאום נתקלנו בערימה של כלי רכב בצומת, עם גופות של מחבלים. אלה מחבלים שטבחו באזרחים, הוציאו אותם מהרכבים שלהם והמתינו בתוכם כמארב לצבא. הייתה שם לחימה מאד אקטיבית והסתובבנו שם, תחת אש, המומים.

הגענו. קיבלנו רשימה עם עשרות שמות. והיינו צריכים להבין מי נחטפו, מי מתחבאים, מי נמצאו חיים, מי בבתי החולים. פתאום אתה מבין שהחיילים החטופים זה הסיפור הקטן, שיש פה אירוע חטיפה המוני של מאות אזרחים. אנחנו מתחילים חקירה מודיעינית ומז"פית. כל האמצעים עומדים לרשותנו. המטרה שלנו היא לנקות את חוסר הוודאות.

הגענו לבארי. היו שם עוד קרבות. ראינו ג'יפים שרופים עם אנשי ימ"מ שנשרפו חיים, לא הספיקו אפילו להילחם. זה לא היה מוות, זה היה טבח. פרקטיקות של תקופה אחרת בהיסטוריה. שיסוף, אונס, שחיטה, רצח… אלה דברים שלא נמצאים בסיסטם שלך ופתאום אתה רואה אותם ככה, מול העיניים.

בליל המחרת קבוצה של חיילים סדירים נכנסו לבארי, המקום עדיין תחת אש. הם רעדו מפחד. הלב שלי יצא אליהם. חיכינו בכניסה ליישוב עד שנוכל להיכנס ופתאום – קלנועית מתקרבת אלינו. הרמנו את הנשקים, נדרכנו. כשהתקרבה הבנו שמדובר באישה מבוגרת. חצי עירומה, פצועה, מתייפחת. נתנו לה מים, העברנו אותה לגורמים רפואיים ושאלנו אותה מה קרה לה.

אישה בת 85, גרה לבדה. הבן שלה התקין לה לפני שנתיים מנעול פנימי בממ"ד. במשך 48 שעות היא ישבה שם לבד, עם חמש פתי בר וכוס מים. היא ביקשה מהבן שלה שיבוא לקחת אותה ובשלב מסוים נותק ממנו הקשר. היא לא פתחה למחבלים שדפקו על הדלת. כששמעה שנרגע היא פתחה את החלון של הממ"ד, קפצה דרכו ורצה קילומטר, כשהיא חתוכה מזכוכיות. היא פחדה שהבן שלה בדרך, הייתה בטוחה שהבקשה שלה, שיבוא לקחת אותה, תביא למותו. היא מצאה קלנועית ונסעה ישר אלינו. היא פחדה על הבן שלה כל כך. פחדה שהוא נרצח בדרך להציל אותה. התקשרנו אליו, שמענו אותו בוכה. 48 שעות הוא לא ידע מה קרה לאמא".

טבח בדרום

לסגור מעגל

"בבארי פענחנו כמה מקרים, אבל הייתה שם לחימה כבדה אז עברנו לכפר עזה, שם צה"ל כבר הצליח להשתלט על המצב. יום אביבי יפהפה. השמש זורחת, הציפורים מצייצות ומסביב, מוות. פתאום מעל הקיבוץ אני רואה מאות של דיות שחורות (סוג של ציפור אוכלת נבלות) ואז הגיע אלי הריח. צחנת ריקבון. אתה מריח וכל הגוף שלך נדרך, זה משהו אבולוציוני. שם הבנתי שבלב כל הירוק היפה הזה, נפתח השער לגיהינום.

אני נכנס פנימה ואני רואה את סימני השרשרת של הטנקים בתוך בתים ועל המדשאות… והכל סוריאליסטי. ברווזי גומי קטנים, אופני ילדים, מפורקים לחלוטין, סלקלים של תינוקות עם רסק של דם בפנים… גופות מפה ועד הודעה חדשה, מפוזרות בכל רחבי הקיבוץ. אזרחים. כל כיתת הכוננות שחוטה. צחנה. גופות של שלושה ימים בחום.

חילקו אותנו לגזרות – קודם כל הלכנו לבתים של חיילים שהיו בבית, בחופש, בעיקר חיילות. שם זיהינו את ים גולדשטיין. אתה נכנס לבית. רואה עוגה, ארוחת בוקר, חיים שלמים. מגנטים על המקרר עם תורים של הילדים לרופא. הלב נשבר.

אחר כך פתחנו את הבית של משפחת קוץ, שם כולם נטבחו בממ"ד. בין הבית שלהם לבית של משפחת גולדשטיין מצאנו שכן מוטל בשביל הגישה, כנראה ניסה לסייע. קטפנו להם גרניום מהגינה, ביקשנו מהם סליחה ושמנו בתוך המסיכות שלנו, כי הריח היה כל כך גרפי… מפקד היחידה שלנו, יוחאי הירשברג, שנהרג אחר כך, פרץ שם בבכי.

פתחנו את הדלת. בהתחלה אתה לא מזהה לגמרי ואז אתה מבין. אתה מבין כי גם אתה אבא ומה עוד אתה יכול לעשות בסיטואציה נוראית כזו? אתה עם המשפחה שלך בממ"ד, בלי נשק. ברקע אתה שומע איך טובחים בשכנים שלך. אתה יודע מה הולך לקרות. מה אתה עושה ברגע הזה? מצאנו את כל משפחת קוץ חוסה תחת האבא, שפורש ידיים מעל כולם. מגונן עליהם ונרצח ביחד איתם.

אחרי שזיהינו את האנשים, פינינו את הגופות. לא היינו חייבים, אבל אני רציתי לסגור את המעגל עד הסוף. עבדתי עם זק"א, פיניתי איתם גופות לשורה. אני חושב, בדיעבד, שזה עזר לי לא לפתח פוסט טראומה – כי לא נתלשתי מהסיטואציה אלא סגרתי את המעגל".

הקרב על הידית

נשים בשדה הקרב

"במהלך השירות שלי נתקלתי בהרבה דברים קשים. מעולם לא ביקשתי ולא הכריחו אותי להיפגש עם גורמי נפש ויש לי חברים שנשארו מצולקים לכל החיים. במלחמה הזו צה"ל שינה פאזה בצורה מרשימה. היו לנו חמש פגישות שנכפו עלינו עם גורמי בריאות הנפש. אנשים קשוחים פורצים בבכי תמרורים… גם אני התקשרתי לאשתי והתפרצתי בבכי בטלפון. לא ידעתי את נפשי מהמראות האלה. חודש-חודשיים אחרי זה, כל פעם שהייתי רואה ילדים עם הורים, הייתי בורח החוצה ובוכה בלי שליטה. עד עכשיו זה כואב לי ברמות.

תמיד קינאתי בנשים, שיודעות לדבר על רגשות, שיש להן מעגלי תמיכה. במהלך השירות הקרבי שלי מעולם לא נתקלתי בנשים בשדה הקרב והפעם – הן היו שם וזה עשה לי ממש טוב. בעבר מאוד פחדתי משילוב נשים בתפקידי לוחמה. כלוחם, אתה מאומן להגן על החלש – נשים וילדים. אז פחדתי מנוכחות של נשים בשדה הקרב, שתוציא ממני תגובה מגוננת.

שדה קרב זה דבר ברוטלי ואתה רוצה להגן על אחרים מלקחת חלק בזה. אבל במלחמה הזו, לפגוש אותן שם, זה היה פשוט נכון. בכל אינטראקציה עם נשים שהייתה לי במלחמה הזו, ראיתי איך הן מביאות לשולחן כלים שאין לנו. קצינות, טנקיסטיות, לוחמות קרקל, לוחמות עוקץ… כל אינטראקציה איתן הייתה מקצועית, אחראית, מאוזנת רגשית. זה היה נהדר. אני מוריד בפניהן את הכובע. יש שם נשים שעשו מה שאלף גברים לא היו עושים".

תמונה באדיבות סרן נ'
תמונה באדיבות סרן נ'

פאזל של מליון חלקים

"בסופו של דבר, חמאס הצליחו לאלתר חיל אוויר, תצפיתנים, רחפנים. הם ריססו ממקלעים כבדים, יצרו אש מלמעלה, מהצדדים – והם לקחו את הזמן להינות מזה. נכון יותר להגיד, אנחנו אפשרנו להם את הזמן להינות מזה. המשפחה שלי גורשה מספרד והמשפחה שלי היא משפחה של ניצולי שואה. כמה פעמים אתה יכול להגיד "לא עוד"? אם אתה נאלץ להגיד את זה יותר מפעם אחת, פישלת ובגדול.

כשצה"ל נכנס לעזה, האוגדה שלנו נכנסה איתו. קיבלנו צונאמי של תיקי נעדרים – כמות אדירה, בלתי נשלטת. הפכנו מיחידה שאמורה לפעול בזמן אמת, ליחידה שמחפשת בפנים, בתוך עזה, את מי שנחטפו בשבעה באוקטובר. העבודה שלנו התבססה על מידע ממקורות חוץ ואז כניסה לפעולה. נכנסנו לפשיטות ממוקדות של 24-48 שעות והחוצה וזה סיכון מאוד גדול. לעומת הכוחות ששוהים בפנים, אתה כל הזמן בדרך פנימה והחוצה, על האמר, על משאית, על משוריינים. אתה פאסיבי, אתה לא מוגן. משקשק מפחד שתעלה על מטען, שמשהו יפגע בך.

הפעילות שלנו התבססה על אינדיקציות מודיעיניות ועל מה שהכוחות מצאו בשטח. אנחנו מחפשים את החטופים ואני חייב להסביר את זה: מדובר על פאזל של מליון חלקים אבל בניגוד לפאזל, שיש לך את התמונה שלו על הקרטון, פה אין לך תמונה סופית לשאוף אליה. זו משימה כלל צבאית שכולם עובדים עליה ביחד ואף אחד לא יודע אם החתיכה שמצא עכשיו היא החתיכה הנכונה. אם היא בכלל חתיכה רלוונטית. אתה לא יודע מה הערך של כל מידע ומה הוא יתרום לתמונה הכללית, אז אתה מביא הכל.

חיפשנו עדויות לשהייה, למדנו להסתכל על מסמכים ולהבין את ההקשר שלהם למרות שאנחנו לא דוברי ערבית. התחלנו להביא מודיעין מאוד איכותי, שעזר ועוזר לצה"ל להרכיב את הפאזל.

לפעמים גם סגרנו מעגלים. מצאנו גופות שהוסלקו מאחורי קירות, במקררים, בארונות, בקברים… לפעמים כוחות מסוימים מצאו רקמות שהמשמעות שלהם ברורה. אתה יכול לדעת מזה שאין חיים. זה קשה אבל זה לפחות מאפשר לך לסגור מעגל למשפחה".

תמונה באדיבות סרן נ'
תמונה באדיבות סרן נ'

שלושת החטופים

"צריך לזכור שבעזה יש רקמת חיים בה בכל יום עשרות אלפי אנשים נכנסים לישראל. פריטים ישראליים קיימים שם למכביר בלי קשר ל-7 באוקטובר. חולצות, קפוצ'ונים עם כיתוב ישראלי… וגם זה מאוד מבלבל.

שנית, כל דבר שנראה כמו רקמה או גופה בשטח – אנחנו ישר חושדים שמדובר במישהו שלנו וחמאס יודעים היטב לנצל את הסנטימנט הזה: הם מילכדו גופות, הם שמו בובות עם לבוש ישראלי ותיקים של ילדים ורשמקול שמשמיע בכי של תינוקות. הם משתמשים במה שיש להם כדי לבלבל אותנו ולנצל את החיפוש שלנו אחר החטופים. את הדבר הזה הבנו כמה ימים לפני אירוע הירי בשלושת החטופים. אחרי כמה מקומות שחיפשנו בהם עדות לשהייה, כלומר – כיתוב בעברית שחטופים חרתו על הקיר, רשימות שמירה של המחבלים, שיער גזור, דלי של צרכים…

ואז התחלנו להבין שיש אירועי משיכה, שחמאס משאירים בכוונה שילוט בעברית. וסג'עייה… זה המקום הכי נורא בעולם. הריחות, האדמה, הכל לא טוב שם. אתה נכנס לשם ומאבד את הרצון לחיות. יש כל כך הרבה סכנות סביבך, כל כך הרבה דריכות. כל הרצועה מלאה במנהרות ובפירים ואתה כל הזמן במודעות לכך שמכל פינה יכול לקפוץ לך מחבל. הרגש שלך והרצון שלך למצוא חטופים הופך למלכוד ולסכנת מוות. שלושת החטופים שנורו בסג'עייה היו קורבן של הדבר הזה".

הצילו, שלושה חטופים

לקדם את החקירה

"במקומות מסוימים מצאנו חולצות של ילדים מה-7 באוקטובר. מצאנו גם קבוצות של שיערות. הבנו שגילחו להם את השיער, הורידו להם את הבגדים בעברית, שינו להם את החזות. כשנכנסנו לשם היו שם ערימות של דברים של אונר"א, חיפשנו ומצאנו דברים שקידמו את החקירות שלנו. אספנו עדויות על קברים. במהלך מלחמה, מוזר שמשקיעים זמן בקבורה, אבל הגופות של החטופים הם מבחינתם נכס, אז הם משקיעים בזה זמן.

הטרגדיה של החטופים קשורה גם במיתוס אנטבה – שזה, אחרי הכל, נס גלוי. אין צבא בעולם שהצליח לעשות דבר כזה. משימות של חילוץ בני ערובה כמעט תמיד נגמרות רע מאוד ואנחנו גדלנו על המחשבה שזה אפשרי. לא בטוח שזה אפשרי. במיוחד לא מבלי לאבד בדרך אנשים רבים.

שלושת החטופים (אורי מגידיש, פרננדו מרמן, לואיס הר) שחולצו חיים הם היוצא מן הכלל. אני חושש שיהיו הרבה חטופים שלעולם לא נדע מה קרה איתם. יהיו לנו הרבה "רון ארדים" ואולי נציין יום זיכרון עבורם. זו תהיה צלקת בלב האומה עד עולם".

תמונה באדיבות סרן נ'
תמונה באדיבות סרן נ'

חרדה קיומית

"אחרי יומיים בהם הסתובבתי בעוטף, הרגשתי תחושה שלא הרגשתי מעולם. חרדה קיומית. חרדה על הילדים שלי, על אשתי. שהשארתי לבד בצפון. היינו בטוחים שמתקפת טילים תגיע מלבנון והם שם, לבד. נכנסתי להיסטריה, שאני לא יכול לעזור להם. יש לך אחריות על המדינה, יש לך אחריות על המשפחה – ועכשיו אתה צריך לבחור.

הבן הקטן שלי בן שלוש, הוא לא מבין. הוא אומר "אבא יהרוג את החמאס". קשה להסביר להם את המצב. בשבוע הראשון חלמתי שאני נמצא בבית מלון עם הבת שלי ואני מחלץ אותה מאש, מתופת של מחבלים. בחלום אחר ראיתי את עצמי עם חבר בחיפה ופתאום מגיעים מהים גלשנים של חיזבאללה ומסתערים על העיר.

אני רוצה להיות אבא פעיל. אבל לא היה לנו מודל כזה כשגדלנו. הדור שלנו המציא את המודל הזה תוך כדי תנועה. והמלחמה שינתה סדרי עדיפויות בחיים שלי. המדינה בצומת דרכים וכך גם אני. כשחזרתי, פיניתי את אשתי מכל האחריות הזו, כל מה שהיא עשתה במשך חמישה חודשים שלא הייתי. היא הייתה במילואים לא פחות ממני.

מאז שחזרתי אני מוצא את עצמי מזמין ילדים בגני משחקים לשחק איתנו, יותר אומר שלום לאנשים. אני יותר אוהב. ראיתי משפחות שלמות שנמחקו והתחלתי לשאול את עצמי, מה שווים החיים האלה אם אתה לא אוהב את האנשים שלידך?

אני מרגיש יותר חומל. משהו בי התרככך – ומצד שני התקשח. חמלה ונוקשות, זו הדרך שלנו להצליח, גם כעם – להחזיק את שני הדברים האלה, המנוגדים, ביחד. לדעת לעשות את הסוויץ' ברגע הנכון. בכל פעם שיצאתי הביתה, הייתי יושב עשר דקות ברכב לפני שאני עולה ומדבר לעצמי: "אתה עכשיו לא בצבא. אתה מגיע למשפחה שלך. את כל הדיבור הצבאי אתה משאיר בצד. אתה רך, אתה מכיל. אתה לא חותך". רק אחרי זה נכנס הביתה".

תמונה באדיבות סרן נ'
תמונה באדיבות סרן נ'

תנועת מטוטלת

"אחרי מלחמת יום כיפור, לקח ארבע שנים לממשלת מפא"י ליפול. ארבע שנים עד המהפך של 77. זו תנועת מטוטלת. אחד הדברים שהמלחמה הזו הדגישה עבורנו, הוא סנטימנט השנאה כלפינו בעולם. והיום, קשה לי מאוד גם להסביר את ישראל, כי לא התנהלנו בצורה נכונה לאורך שנים, עם הפלסטינים. מכל מיני סיבות, ניסינו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אני מתבשל עם עצמי. אני חושש שהשיח הקודם יחזור. הניגוח, השנאה. והיה לי חשוב לדבר עם פוליטיקלי קוראת כי אני חושב שא.נשים צריכים לדעת מה היה שם. מה קרה לנו. מה עוללו לנו – ועם מה אנחנו מתמודדים. להבין מה קרה לנו זה חלק בלתי נפרד מהריפוי שלנו בהמשך. מאז המלחמה אני לא ישן טוב. אני חושב על החטופים, אני חושב על החיילים שבפנים, אני חושב על המשפחות שאיבדו… אני מרגיש אחריות אישית.

במשך חמשת החודשים שהייתי שם, לא פירקנו את הסוכה שלנו. גם כשחזרתי לכמה ימים, לא הצלחתי להביא את עצמי לפרק אותה. פירקתי אותה רק כשהשתחררתי. הרגשתי שאני מפרק סוכת אבלים".

תגובות

2 תגובות

  1. נראה שהפצעים נפתחים כל פעם מחדש כשקוראים על הזוועות שעברו על החיילים חיילות ואזרחים וממול אנו רואים את הדמות הכל כך אהובה של החייל שלנו של כל אחד מאיתנו עם הרגישות , העוצמה והחוזק הפנימי . התרגשתי מגוד לקרוא ואני מתפלל לחייהם של כל החיילים ןףוהחטופים ומייחכ שנחזור במהרה לשגרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.