מה בין שוטרות למפגינות

מאת: יעל לוין

"איני יודע אפוא אם מי שסופג מכות מידי שוטרים מאבד את כבוד האדם שלו. אבל אני בטוח, לעומת זה, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה האמון בעולם… בזה כלולים דברים רבים… חשובה יותר היא הוודאות, הכלולה אף היא באמון בעולם, שהזולת, על סמך חוזים חברתיים כתובים או לא כתובים, חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי… ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס… (הזולת) הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי. דומה הדבר לאונס".. (ז'אן אמרי, 'מעבר לאשמה ולכפרה').

אתחיל מהסוף: שתי חיילות מג"ב דחפו אותי באלימות בהפגנה לפני שבוע בת"א. כפסע היה ביני לבין נפילה מסוכנת. בן זוגי הוטח אל הקרקע בברוטליות ע"י שוטרים. בנס לא נפצענו. בימים שאחרי אני עדיין רועדת בתוכי מהלם, מזעם, מחרדה. חודש של מלחמה ואזעקות לא הצליח לערער אותי כמו חוויית האלימות שנצרבה בגופי ובנפשי בהפגנה ההיא בלב תל אביב.

עשרות רבות של שוטרים.ות וחיילי.ות מג"ב קיבלו את פנינו בהפגנה. היה ברור שזהו מפגן של כוח קיצוני והפחדה של משטרת בן גביר. הם הגיעו במטרה לפוצץ את ההפגנה ולהטיל אימה על המפגינים.ות, באמתלה של "הנחיות פיקוד העורף". השוטרים כרזו שוב ושוב שיש להם "אישור שימוש בכוח". מזה שנים אני פעילה במחאה ולמודת הפגנות. מתעקשת להשמיע את קולי, לממש חופש ביטוי ומחאה כדי להתנגד לממשלה גזענית, משיחית, מושחתת, אלימה ודכאנית, שמרסקת ברגל גסה את המוסדות והנורמות הדמוקרטיות ואת שלטון החוק. למרות הכל אני מתעקשת להחיות זיק של תקווה לשינוי ולתיקון ולשמור עליו.

חוויתי אלימות משטרתית בהפגנות רבות, אך הפעם משהו בי נסדק יותר מתמיד. אולי אלה תוצאותיה של שחיקה מתמשכת בשל 'טראומה מתגלגלת' (בלשונו של בעז שלגי), אחרי שנים שהביאו איתן גלים חוזרים ונשנים של חוויות בלתי נסבלות, כשכל מאמץ התאוששות ושיקום מתנפץ אל חוויות טראומטיות חוזרות. טראומת ההתעללות והבגידה על ידי הממשלה והעומד בראשה, שבמסגרתה אני ואזרחי.ות מדינה רבים המתנגדים לממשלה הפכנו לאויבי העם ודמנו הותר, היא אולי הטראומה הקשה ביותר.

כפמיניסטית, וגם כעו"ס ופסיכותרפיסטית, התבוננתי בהפגנה באופן מיוחד בנשים הצעירות, חיילות מג"ב, שהיו חלק מכוח השיטור בהפגנה. עמדנו – אני, אישה בת 60, אל מול שתי החיילות בנות ה – 20, תהום פעורה בינינו, חיים שלמים הובילו כל אחת מאיתנו אל המקום והרגע הזה.

אני מדמיינת דיאלוג אפשרי שלי עם החיילות, כאישה לאישה, דיאלוג שלא היה יכול להתקיים בהפגנה, בעיצומה של התרחשות שעוררה בי כאב, חרדה וזעם כלפיהן. אני מעריכה שגם הן חשו שנאה וזעם כלפיי באותם רגעים. על אף פערי הדורות בינינו והזהויות החברתיות השונות, שלושתנו נשים שחיות ומפלסות דרכנו בעולם של שלטון פטריארכלי, בחברה שמרנית, שוביניסטית ומיליטריסטית המדכאת נשים וקבוצות מוחלשות אחרות. שלושתנו מתמודדות עם תהליכים של הסגה לאחור של הישגים פמיניסטיים מהעשורים האחרונים. סוגיות כגון הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים, הפרדה מגדרית באקדמיה והצפה מופקרת של נשקים אישיים במרחב המשפחתי והציבורי.

סוגיות כגון הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים, הפרדה מגדרית באקדמיה והצפה מופקרת של נשקים אישיים במרחב המשפחתי והציבורי עתידות להשפיע על חיי המג"בניקיות ובנות דורן באופן עמוק יותר מאשר עלי; אבל המאבק סביב הסוגיות הללו הוא בנפשי"במובנים רבים אני מפגינה בעיקר עבור העתיד של בנותיי ועבור העתיד שלהן.

בשם ההסכמה

באותם רגעי מפגש בהפגנה לא הייתה בינינו כל חוויה של סולידריות נשית, היו רק שסע תהומי ואלימות:

אני (כשחיילת התחילה לדחוף אותי): "אל תדחפי אותי, אני יכולה להיות אמא שלך".
חיילת א' (דוחפת אותי): "תעופי מפה".
חיילת ב': ללא מילים, רק עם זעם רושף, דוחפת אותי באלימות כך שכמעט נפלתי על עמוד ברזל.

המשכתי לרעוד זמן רב אחרי האירוע, הרגשתי מחוללת ומבוזה, כאילו דבקה בי זוהמה. איך הרגישו שתי החיילות בתום הערב הזה?

קצרה היריעה מלתאר את כל מופעי האלימות הברוטלית של כוחות השיטור כלפי מפגינים.ות, כולל מניעת טיפול רפואי למפגין בסכנת חיים, למרבה הזוועה. בעדויות של מפגינים.ות אפשר להבחין בדיאלוגים דומים בין הקורבנות והעדים לבין השוטרים.ות והחיילים.ות: "מה אתה מכה אותו?… הוא יכול להיות סבא שלך…" זהו ניסיון נואש לכונן מרחב של קשר אנושי שמושתת על אתיקה של פנים ושמות, כאשר היכולת לראות את הצד השני כאדם, כסובייקט, קורסת. התעקשות על מבט וקשר אנושי חומל, גם במצבים של פיצול וקונפליקט עמוק, היא עמדה אתית שמאתגרת ערכים ופרקטיקות של מיליטריזם, דה-הומניזציה ואלימות. זוהי עמדה אתית שהיא נדבך מרכזי בהשקפת העולם הפמיניסטית שלי, ברוחם של עמנואל לוינס וג'סיקה בנג'מין.

אם החיילת ואני נביט זו בזו ונראה את מי שמולנו כאדם/כאשה, אולי המבט הזה יגבר על מציאות של פיצול בין 'טובים' לבין 'רעים', יגבר על כוחות שמאיינים אנושיות סובייקטיבית. אך בהפגנה אין סימטריה מבחינת עמדות הכוח שלי כמפגינה ושל המג"בניקיות. כשאין גבולות חיצוניים לאלימות המשטרתית, שלמות גופי ונפשי תלויים בגבולות הפנימיים של כל אחת מהשוטרים.ות והחיילים.ות, היינו כוחות המצפן המוסרי, האינטגרציה הנפשית ויכולות הוויסות הרגשי שלהן.

התותחים רועמים, אבל המוזות לא שותקות

הנורמות והפרקטיקות של הכיבוש הישראלי על פלסטינים בגדה חדרו וחלחלו באופן עמוק להוויה הישראלית. כך אזרחים.ות ישראלים.ות רבים מתנגדי.ות הממשלה עוברים דמוניזציה, מסומנים כאויבים ושלומם.ן מופקר. כאשר לערך הכוח וה'משילות' ולצורכי ה'ביטחון' אין גדרות בדמות ערכי מוסר, החוק הבינלאומי ומחוייבות לזכויות אדם, אין גבול לעוולות, לדיכוי ולאלימות שנתפסים כהכרחיים, לגיטימיים ואף 'מוסריים'. האם בקרוב ייעשה שימוש באש חיה כנגד מפגינים.ות בתל אביב?

התדהמה והמצוקה שלי גדולות יותר כשמדובר באלימות של חיילות ושוטרות כלפי מפגינים.ות, שלעיתים נוהגות באלימות קשה, לא פחות מגברים. לוחמות מג"ב עושות אותו תפקיד ומתחייבות לאותם תנאי שירות כמו הגברים הלוחמים, הן אף חותמות על מסמך 'דין אישה כדין גבר'. בימים שבהם נשים מודרות ומרחבי הפעולה שלהן מצטמצמים, המג"בניקיות לכאורה מממשות בשירותן הצבאי את ערך השוויון המגדרי ואת החזון הפמיניסטי ה'ליברלי'. בדיוק כמו הגברים, ניתנת להן ה'זכות' להשתתף בפרויקט אנטי דמוקרטי של דיכוי אלים של התנגדות אזרחית. הייתכן שמג"בניקיות צריכות אף להתעלות באלימות שלהן על גברים על מנת להוכיח את כשירותן לתפקיד?

בחברה שפוגעת בזכויות נשים, מדירה ומפלה אותן, האפשרות לשחק במגרש הגברי הדומיננטי ניתנת לעיתים דרך הסכמה להשתתף בפרקטיקות של דיכוי ואלימות, כאלה שנשים עלולות להיפגע מהן באופן מיוחד. החיילות שהתגייסו למג"ב כדי "למנוע ולסכל פעולות טרור ולהילחם בפשיעה חמורה", נשלחות בפועל להכות סבים וסבתות בהפגנה בתל אביב ולאבטח פוגרומים של טרור יהודי בגדה.

בעידן שבו הדמוקרטיות הליברליות קורסות, וערכי ההומניזם, זכויות האדם וזכויות נשים שוקעים, מוטלת עלינו חובה כפמיניסטיות ישראליות להתנגד, ממש להתנגד, לכונן ולהשמיע קול פמיניסטי אלטרנטיבי ולא להסתפק בפעילות למען 'שוויון מגדרי' בתוך המסגרת הממסדית והנורמטיבית הקיימת. לא די לנו בכך שיהיו לוחמות בצבא, שישבו פרשניות צבאיות באולפני הטלוויזיה או שנשים יכהנו כדיינות בבתי דין רבניים. עלינו לאתגר ולהתנגד להשקפות עולם ולפרקטיקות גזעניות, שוביניסטיות ולאומניות ולמיליטריזם המקדש מלחמת נצח. עלינו לקדם אג'נדה פמיניסטית עדכנית המחויבת לערכי דמוקרטיה וזכויות אדם, ולפעול כדי להעצים את כוחה במסגרת הפוליטיקה הממוסדת הישראלית. עלינו למצוא דרכים לייצר שיח ערכי פמיניסטי שכזה עם א.נשים מכלל גווני הקשת הפוליטית. זו משימה קשה במציאות חברתית רוויית אלימות שאינה מאפשרת חשיבה, דיבור, או הקשבה.

כפסיכותרפיסטית, אני מאמינה שמוטלת עלי ועל א.נשי טיפול האחריות למצוא דרכים להנכיח את החשיבה המוסרית הזאת באופן מושכל גם במרחבים טיפוליים. זו לא העת להישאר ניטרליים.ות.

יעל לוין, עו"ס ופסיכותרפיסטית, מנהלת קלינית שותפה בעמותת מרכז יעוץ לאשה