בבוקר שאחרי המלחמה, ידי נשלחה אל ספר זיכרונות המלחמה של אנתוני לויד, עיתונאי וחייל בריטי, שמלחמת האזרחים ביוגוסלביה חרצה את נפשו. ב"נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך", הוא מגולל תיאורים ותובנות על מראות קיצוניים של אלימות ועל מוות שמקהה את הנפש ואף הופך לסם ממריץ של מלחמה.
"ידידי דיבר ללא הרף, אך התגובות שלי הפכו יותר ויותר מרוחקות. המתים שלהם, המתים שלי, קסמי המוות וחופרי קברים שלא קלטו כלום. לאומנות, פשיזם, שדות קטל מאוזנים ואשמה הדדית. כל הברברת שאפשר לשמוע על בוסניה. אפשר לפרק אותה ולהרכיב מחדש בכל צורה שתבחר, להתעטף במעטה של התערבות או פיוס ולפלוט את אותן המילים בסדר שונה כדי לספסר בצידוקים שלך בעד כל עמדה שתרצה לנקוט, עד שעצם המחשבה על הנושא מבחילה אותך".
בתוך שלוש שנות מלחמה, מקפץ לויד בין מחנות חיילי האו"ם, המיליציות המוסלמיות והמיליציות הנוצריות. הוא מקפץ בין חיילים מכאן וחיילים משם, וראיית העל שלו מתחדדת. זה ספר שקראתי לראשונה לפני 20 שנה – אז האבחנות שלו נראו לי זרות. כעת, הן מרגישות מוכרות להפליא.
"אפשר לאסוף את העצמות האלה כמו ערכת לגו ולעשות מהן ככל העולה על רוחך, עד שלפתע אתה מגלה שהם, המתים, הם אלה שמושכים בחוטים שלך. עליך לזנוח הרבה מאחור לפני שתגיע להכרה, לפני שנופל לידיך בבוא העת הרמז הדק – אתה בוחן אותו ונוכח כי מה שנחשב הוא רק היחסים בין הרוצחים, הקורבנות ובינך. התבונן עוד קצת ותראה שהפערים ביניכם אינם כה גדולים. עצום עיניים, פתח את ידך ותגלה שאתה בן כלאיים".
היום שאחרי המלחמה הגיע. זה לא אומר שהמלחמה הסתיימה, זה רק אומר שהשלב הקינטי, בו מדברים בפצצות, הסתיים. האלימות, ההרג, העצב ותחושות הנקם שבעבעו בנו עוד לא נטשו את הגוף. אנחנו עדיין בני כלאיים. מסוגלים לחוש חמלה ולדמוע עם בן אנוש אחד, להסיט מבט באדישות מסבלו של בן אנוש אחר.
המתים שלנו, המתים שלהם.
ואז הגיע טראמפ
טראמפ הגיע לטקס סיום המלחמה, ודיבר על פצצות, על מטוסים, על כסף ועל שלום. הוא ביקר כאן ואז נסע לשארם, התמקם מאחורי שולחן ארוך עם מכובדים, עליו כתוב באותיות קידוש לבנה: "PEACE 2025".
כשדיבר על כך בכנסת, הממשלה שכמעט קרסה מרוב מחיאות כפיים, נדמה. היו אלה הדקות הבודדות והשקטות ביותר באותו היום בכנסת. הדקות בהן הזכיר את המילה המסוכנת ביותר לימין הישראלי: שלום.
לממשלת ישראל והימין האידיאולוגי שפועלים בכל דרך לשמר את הסכסוך, השלום הוא איום קיומי.
עם מלחמות הם חיים בשלום. עם שלום, הם לא חיים.
לכן, למרות שהחלק הקינטי במלחמה הסתיים, המלחמה עוד מרחפת לצדנו. בכל רגע מי מהצדדים יכול לפתוח באש לצורך התמקמות פוליטית מחודשת. הסכסוך הוא הכלי היעיל ביותר של שני הצדדים להשיג מטרות פוליטיות ובראשן, שרידות שלטונית ושליטה במשאבים של ישראל ולהבדיל, של רצועת עזה.
כשטראמפ נשאל באותו היום על תמיכה בפתרון שתי המדינות, הוא ענה תשובה עמומה באופן לא טיפוסי. "אני לא מגיב לזה כרגע. אבל סיימתי את ההרג".
במילים אחרות, טראמפ מודה שלכותרת הגדולה של "שלום 2025", אין באמת כיסוי. אין אופק מדיני לפתרון הסכסוך ששוכן בלב שכונתנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לסיים את ההרג ולהחזיר את החטופים, זה המון, בודאי. אך הוא עדיין מתואם עם בנימין נתניהו ונמנע מלתת גב לפתרון שתי המדינות. אחרי המלחמה, קיבלנו עמימות. עמימות שכבר הביאה לנו אינתיפאדות, פיגועים וכמובן, טבח ה-7 באוקטובר.
כשאנתוני לויד סופד למלחמה שהוא התמכר לקצב שלה, לדם ולאלימות שבה, לאלמנטים המסעירים של ההרג בקרב וקהות החושים של המוות, הוא מסביר איך הרתיעה ממלחמות מורגשת רק בתחילתן, אחר כך הן "חסרות כל כך" למי שמבין איך לשחק בהן כדי להשיג את מטרותיו.
עבורנו, היום שאחרי, בו חזינו בשובם המרגש של החטופים החיים, בעודנו מלווים אל קבורתםן את החטופיםות המתיםות, הוא כבר היום בו שבנו למהלכי המלחמה של ממשלת ישראל, ששזורים במהלכיה הפוליטיים כאילו היו שם מאז ומעולם: דה-לגיטימציה למוסדות החוק כמו נשיא העליון והיועמ"שית, הגעת שרי הממשלה למשפטו של נתניהו והצעות חוק דחופות לגבי משפטי ראש הממשלה כאילו אין כאן מאות אלפי מפונים, חיילים הלומי קרב שדורשים שיקום וכישלון מודיעיני וצבאי שמישהו צריך לברר ולתקן.
ממשב הרוח הזה נבין, כי יש סיכוי גדול שראש ממשלת ישראל המנודה בעולם, וגם בקרב רבים מאזרחיו, יתגעגע. יש מצב שהוא יתגעגע למלחמה, לחסדים שהיא עשתה עמו ועם שלטונו. על כן עלינו להמשיך לעמוד על המשמר ולהבין כי מולו יש רק בלם אחד, ההמון.
תשעים מעלות לכוח
בספר "מדוע התנגדות אזרחית עובדת?" ספרן של אריקה צ'נוות' ומריה סטפן שחקרו מאבקים אזרחיים לא אלימים במאה ה-20 (1900-2006), יש מידע שנאסף על 300 מאבקים אלימים ולא אלימים במאה ה-20 והשוואה בניהם על מידת ההצלחה בהשגת המטרות. או בקיצור- האם מאבק אלים וחמוש מביא יותר שינויים ממאבק אזרחי לא אלים?
המסקנות ברורות – מאבקים אזרחיים לא אלימים, מאורגנים היטב ובעלי יסוד רחב של השתתפות המונית, הם אפקטיביים יותר ממאבקים אלימים. מה שמאפיין את המאבקים הלא אלימים הם רשתות חברתיות רחבות, שנבנות עבור מטרה משותפת, חברה אזרחית חזקה, השתתפות מכלילה של מגוון קבוצות אוכלוסייה, עמדות אידיאולוגיות מגוונות, יצירתיות וחדשנות בדרכי המחאה ואתגור השלטון ביכולת הפעלת אלימות כלפי המוחים. במילים אחרות – עבודת מחאה במסגרת החוקית והלגיטימית.
המאבק האזרחי בישראל עוד לא תם – אבל הוא כבר חסר תקדים. רשתות מחאה שנבנו בארעיות טרם המלחמה, למטרת מחאה נגד שינוי המשטר בישראל, הוסבו במהרה לרשתות תמיכה בחירום ולאחר מכן, ביחד עם מטה משפחות החטופיםות, עם קרבנות המלחמה, מילואימניקיםות וסתם אזרחיםות טרוטי לב ואכולי דאגה, התאגדו למהלך של מחאה המונית לא אלימה – ויעילה. מאד.
"כוחם של חסרי הכוח", כינה זאת ואצלב האבל, מתנגד קומוניזם מצ'כוסלובקיה. "The Power of Powerless".
מלבד הישג הסטת סדר העדיפויות של ממשלת ה-7 באוקטובר אל מול ערכי העם, החזרת והשבת מי שהופקרו באותו היום וכמובן, סיום המלחמה, ההמונים הללו מהווים את הכוח היחיד שעוד מחזיק בהרתעה כלשהי מול ממשלה חסרת מעצורים, שלא רק שלא מדמיינת לבקש מחילה על הפקרת אזרחיה, אלא גם דורשת מחיאות כפיים.
הבוז לעומד בראש אותה ממשלה, במוצאי השבת, בכיכר החטופיםות, בנאום של וויטקוף, הביע את מה שאיש לא יכול היה לביים: תחושת המונים ספונטנית כלפי מי שערכיו, כפי שאומרים בצה"ל, בתשעים מעלות לכוח.
סטיב ויטקוף, איוונקה טראמפ וג'ארד קושנר בכיכר החטופיםות | צילום: פאולינה פטימר, מטה משפחות החטופיםות
ההמונים באים
בראותנו את ההמונים המפגינים כיום במרוקו, בנפאל ובפיליפינים, וגם ברחובות ישראל ובכיכר החטופים, חשוב שנזכור – אם יש דבר אחד המשותף למנהיגים במדינות דמוקרטיות, דיקטטורות או סמי-דיקטטורות, הוא הפחד מפני ההמונים.
כשהמון צר על ארמון נשיאות אחד בנקודה אחת בעולם, נישא הפחד על כנפיו לארמונותיהם של שליטים ברחבי העולם כולו. מארמון האליזה, דרך אמריקה הלטינית, רחובות אסיה, יערות אפריקה, מדבריות ערב – וגם כאן, בירושלים. מנהיגים מפחדים מההמונים.
זו הסיבה שממשלת ישראל יוצאים נגד המחאה שוב ושוב. הם מפחדים.
אם כן, המלחמה הקינטית הסתיימה, אך שאר המאבקים עוד לא. מהחטופים החללים ועד ועדת חקירה, דרך חוקי גיוס והשתמטות ועד ליצירת עתיד הגיוני המבוסס על ביטחון אמיתי ואופק מדיני לתושבי ישראל.
את אי-לקיחת האחריות, את דריסת שלטון החוק, את הפיכת כנסת ישראל למנגנון חלוקת ג'ובים וגם את רגשי הגעגוע שאולי יצוצו בממשלת ישראל לפתיחת חזית זו או אחרת – יכול רק גורם אחד לעצור. ההמון. ההמון הלא-אלים, הנחוש, הדומע, הנופל לעיתים לידי ייאוש, אבל גם היום, אחרי החגים ואחרי המלחמה, זה מביט במראה ואומר: זה היה נורא, זה היה מפרק ושובר לב.
אבל הצלחנו. המאבק הלא-אלים שלנו הוביל כאן מדיניות של ערך החיים ושל הצלת חיים.
ואנחנו כאן כדי להמשיך.
—
צילום תמונת הכותרת: אמיר גולדשטיין
