בשש אחרי המלחמה

הביטוי "בשש אחרי המלחמה", נטבע בעברית לאחר מלחמת ששת הימים, אך מקורותיו הולכים מאה שנים אחורה, לשנת 1923 אז פרסם הסופר הצ'כי ירוסלב האשק את ספרו "החייל האמיץ שווייק", ספר על חיילים במלחמת העולם הראשונה. בסצנה בספר, שני חיילים שחווים ביחד חוויות וקטטות, קובעים להיפגש בשעה שש בערב בבית המרזח הקבוע שלהם, ביום בו תסתיים המלחמה. והביטוי, שהפך לרעיון, הדהד בסרטים ובספרים נוספים עד שהפך למטבע לשון.

"בשש אחרי המלחמה" הפך לביטוי של כמיהה ליום שאחרי הקרבות. ליום בו יוסר חוסר הוודאות שמביאות איתן המלחמות. ליום בו אפשר יהיה לקבוע שעה ששום חירום לא יבטל. ויש במושג הזה גם אמירה גדולה – הידיעה שאחרי כל מלחמה, מגיעה שוב השגרה הרגילה.

ברבות השנים, שומש מטבע הלשון הזה גם ברמה המדינית. בחשיבה על המהלכים שצריכים להתרחש בימים של פוסט מלחמה, על מנת לרפא חברה מצולקת, על מנת לשקם הריסות של שכונות, של בניינים ושל ערכים.

חגי תשרי מגיעים עם עננה כבדה. 48 חטופיםות עוד כבוליםות במנהרות בעזה, בני משפחותיהם ישנים באוהלים ברחוב עזה, בירושלים.

אחרי ראש השנה, יגיע יום כיפור ואנחנו ניזכר איך לפני שנתיים הכברנו במילים על ההפתעה שהתרחשה 50 שנים קודם. כמה ביטחון ושלווה היו בנו, כשהסתכלנו במבט היסטורי על מה שנראה כמחדל ששייך לסרטים בשחור לבן.

ובעוד שבוע וחצי הדופק יעלה, הכובד יחבק את החזה. הנשימות הקצרות ממילא יתקצרו עוד יותר. כי נצטרך שוב להביט ב-7 באוקטובר לתוך העיניים. שנתיים אחרי.

אני חושבת על הביטוי הזה, "שש אחרי המלחמה" כבר כמה שבועות, הוא חונה לי בראש. ביטוי ששמענו בחודשי המלחמה הראשונים באופן קבוע, אך אט אט התפוגג.

אז, שמענו את הפרשנים מדברים על מה שהיה – ההפתעה והטבח, מה שהווה – מתקפת הנגד והמלחמה העצימה ועל מה שיהיה – העתיד. השיח הזה על העתיד יצא מנקודת הנחה שהזוועות, המחדל וגם המלחמה – סופם להסתיים. אחריהם נתחקר, נתקן, נקום.

אך לא עוד. מזה זמן רב שבישראל מתרחשים רק שני סוגי זמנים: העבר וההווה. השכול של יום הטבח והשכול של היום. ואין פני עתיד לצפות להן.

אנחנו חיות בהווה מתמשך וכולנו, גם המומחים והפרשנים מכל קצוות הקשת, השלמנו עם המצב הזו בו המלחמה פשוט נמשכת והביטוי הזה, "שש אחרי המלחמה", נשמע מנותק ורחוק מהמציאות הישראלית.

בתוך פחות משנתיים, חדלנו לקוות לשעה שש שאחרי המלחמה. הטראומה של יום הטבח מתמשכת אל תוך המלחמה של ההווה. תמונות הזוועות מהדרום מתחברות כמו בפאזל לזוועות המלחמה ומנתקות אותנו מהיכולת להביט אל היום שאחרי, אל העתיד.

מהמקרר אל התנור

הפזמונאי יוסי גמזו כתב לאחר מלחמת ששת הימים ספר בשם "שש אחרי המלחמה – סיפורים באבק, שירים באש, זיכרונות בחאקי". הספר יצא אז בהוצאת "מערכות" והביא רשמים מהמלחמה, שלמרות הניצחון וההישגים ההיסטוריים שהשיגה בה ישראל, (בשישה ימים, לא שנתיים), עדיין הייתה מלחמה עמוסה במראות אימה, באובדן ובכאב. גמזו נתן ביטוי גם לאלה בתוך חגיגות הניצחון ששטפו את ישראל:

"בשש אחרי המלחמה חזרנו אל בתינו
שחיכו לנו תמיד
רק שאנחנו לא היינו כבר כמו קודם

בשש אחרי המלחמה
ראו אותנו אימותינו
שלא ראו דמעה בעינינו
מאז גיל הגן
והנה אנחנו בוכים
בוכים כמו ילד"

שש אחרי המלחמה הגיע. על אף שהמלחמה עוד נמשכת.

השבוע, בעוד אנחנו נחגוג את ראש השנה, ייסע ראש ממשלת ישראל לעצרת האו"ם בניו יורק. ואין סמלי מזה.

ראש ממשלת ישראל, כמו כולנו, עדיין חי בתוך המלחמה. אבל העולם כולו כבר הזיז את השעון לשעה שש שלאחריה. נחשול ההכרה המתגבר במדינה פלסטינית מעיד על האופן בו מביטים ברחבי העולם ובמזרח התיכון על האירוע שמתרחש אצלנו בחצר. וגם על סיומו. אקורד סיום שנכתב בימים אלו.

בין אם נאהב זאת או לא, עמנואל מקרון, נשיא צרפת, מוביל מהלך גלובלי ביחד עם סעודיה, להכרה במדינה פלסטינית. ראש הממשלה הבריטי הנוכחי, סטארמר, מכריז שגם מדינתו מכירה במדינה פלסטינית וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מוביל תכנית שיקום בעזה, בהיותו מנהיג המקובל על מדינות המערב ומדינות ערב.

סעודיה כורתת ברית הגנה היסטורית עם פקיסטן, מדינה גרעינית איתה לישראל אין יחסים דיפלומטיים, ומובילה אחריה רבות ממדינות ערב שישראל ראתה בהן שותפות להרחבת הסכמי אברהם. כל המדינות איתן ציפינו לעתיד יציב ומשגשג חוברות לקואליציה שישראל אינה חלק ממנה. להנהגה הישראלית אין כל חלק בביצור האינטרסים החשובים לנו במהלכים הללו.

צופן הסכסוך

ממשלת ישראל ומנהיגות חמאס יודעים היטב, שבסוף הם יפגשו בשש אחרי המלחמה. אבל הם עוד צריכים את מלחמת הנצח כדי לשרוד, כדי לארגן את מתווה היציאה שלהם מהאפוקליפסה שיצרו, כדי להילחם על הזיכרון והמורשת שלהם.

העולם והמזרח התיכון כבר מוכנים. למרות מה שאומרים לנו זה די ברור כי מה שלא הושג עד כה במלחמה, כבר לא יושג באמצעות החרב. מלבד ארה"ב, רוב בעלות בריתנו הכירו במדינה פלסטינית. אפילו גרמניה בעלת בריתנו עומדת על הסף, והצהירה כי סיפוח הגדה המערבית יוביל גם אותה להכרה במדינה הפלסטינית.

שש אחרי המלחמה הגיע. וכמו שגמזו כתב, גם אנו נחזור לבתינו לא כמו שיצאנו מהם. לא כל בתינו עומדים על תילם, לא כל חבלי הארץ בטוחים למחיה. ולא רק אנחנו השתנינו, אלא גם העולם.

ועכשיו זהו זמנם של מקבלי ההחלטות – לא רק אלו שנסעו לעצרת האו"ם, לא רק אלו שיושבים בבור בקריה. זהו זמנם של מקבלי ומקבלות ההחלטות בבתים. זה הזמן של העם, של החייליםות, המילואימניקיםות, האזרחיםות – של כל מי שמחזיק את החיים הנורמליים במדינה הזו להכריע.

בתום שנתיים, הגיע זמננו להיכנס לחדר הקבינט ולעצור את שרשרת הכישלונות והמחירים ההיסטוריים שהביאה עלינו הממשלה הזו: בביטחון, בכלכלה,בביטחון שלנו בחו"ל, בהסברה, בדה-לגיטימציה למותג שנקרא ישראל ולכ למה שהוא ישראלי.

זה לא שהמלחמה תיגמר מחר – אבל היום ברור יותר מתמיד: כוחות רבים בעולם מסמנים את הדרך לבית המרזח ביום שאחרי.

אנחנו, עם הפנים אחורה, מסרבים להתבונן.