ד"ר אורית קמיר היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה חברתית ופמיניסטית. היא חיברה ספרים ומאמרים רבים בנושאים פמיניסטיים, בהם הספרים "פמיניזם, זכויות ומשפט", "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי"; "זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית" ו"נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע". לרגל האירוע המשמח של הוצאת ספרה החדש ״לקראת הגל הבא: פמיניזם מן היסוד״, ישבנו לשוחח.
ספרי לי על מאחורי הקלעים של הספר
"זה שיצא ספר פמיניסטי אחרי ה-7 באוקטובר זה באמת הישג, שאני רוצה לתת את מלוא הקרדיט עליו להוצאת פרדס ולדוד גוטסמן המו״ל. חששתי שבעקבות המלחמה הם יהססו להוציא ספר שאיננו עליה, אבל הם עמדו מאחוריו במאה אחוז, והוא יצא כמעט ללא עיכוב. אז בנסיבות האלו, וככל שניתן לשמוח, זה משמח.
לפני 25 שנה, כשהייתי מרצה צעירה באוניברסיטה, התבקשתי על ידי חגי בועז, שניהל את האוניברסיטה המשודרת, לכתוב ספר פמיניסטי ראשון בסדרה של האוניברסיטה המשודרת. זאת סדרה שאני מאוד מאמינה בה, כי הספרים נכתבים על ידי מומחים ומומחיות, ברמה גבוהה, אבל בשפה שווה לכל נפש.
כתבתי אז את הספר ״פמיניזם, זכויות ומשפט״, ולשמחתי מיד התחילו להשתמש בו להוראה בהרבה מקומות. כבר כמה שנים שאני חושבת לעצמי שבכל זאת כבר עברו 25 שנים, והגיע הזמן לספר נוסף: ספר יסוד פמיניסטי חדש, שממסגר את הנושא אחרת, מעוד זווית. הסיבה שלא כתבתי אותו היא שלא ידעתי אם יש לו קהל קוראות.
הרגשתי שהבעיה העיקרית היא שנשים בישראל לא מתעניינות בפמיניזם. רבות חיות במעין פיצול: למרות שהן יודעות היטב שהן מופלות לרעה בכל מה שקשור לגירושין, במקומות עבודה, בפוליטיקה ובצבא – הן ממשיכות להחזיק ב״מיתוס השוויון״, לפיו הן לא זקוקות לפמיניזם כי הן נהנות משוויון מלא. לסלי הייזלטון, פמיניסטית ישראלית-אמריקאית, תיארה את התופעה הזו כבר ב – 1978 בספרה המצוין ״צלע אדם״, ולמרות התקדמות מסוימת, לא מספיק השתנה מאז. בעיה נוספת היא שצעירות היום רגילות לטקסטים קצרים, וייתכן שצריך לנסות להגיע אליהן בכלים חדשים.
כשהחלה ההפיכה המשטרית, נשים החלו לדאוג. החלו מצעדי שפחות בהפגנות ודיבור על כך שבממשלה החדשה אין כמעט שרות, שמנכ״ליות משרדי הממשלה הוחלפו בגברים, ושהקואליציה מתכוונת להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים, שמפלים נשים לרעה. פתאום היתה נכונות של ציבור נשים להקשיב למה זה פמיניזם ולנסות להבין ממה אנחנו צריכות לדאוג, כדי לחשוב איך מתמודדות. באותו זמן, בארגון ״בונות אלטרנטיבה״ (שהובילו את ״מצעדי השפחות״) יזמו פרויקט מקסים, שמרצות פמיניסטיות יתנו ברחבי הארץ הרצאות על הסכנות האורבות לנשים. אני השתתפתי בפרויקט, והמפגשים עם נשים מודאגות ברחבי הארץ גרמו לי לחשוב שאולי עכשיו יש קהל לספר. החלטתי לכתוב אותו בתחושת דחיפות, והוא כתב את עצמו במהירות שיא. חשבתי שאם יש עניין, כדאי להכות על הברזל בעודו חם. זה היה לפני המלחמה. כשלא הייתי בהפגנות, כתבתי את הספר. המטרה הייתה, כמו עם האוניברסיטה המשודרת, שהוא יהיה מקצועי אבל שווה לכל נפש. קצר, וכתוב, ככל האפשר, בשפה עכשווית. זאת בעיני משימה מאוד חשובה, ולגמרי לא פשוטה".

"אזהרת טריגר"
איך עשית את זה?
"הספר הזה הוא גם סיכום של הוראה של שנים רבות שאני מלמדת את הנושאים הללו. כשאני נכנסת לכיתה אני מתייחסת לתלמידות ולתלמידים כבעלי יכולות גבוהות, שרק צריך לגרות את הסקרנות שלהם כדי שהיכולות האלו יצאו מהכוח אל הפועל, והם ימריאו לשחקים. אני מאמינה בזה כמורה, וזה לא מאכזב. זו אותה אידאולוגיה גם בכתיבה, להניח שהקוראות מאד אינטליגנטיות. הן לא מכירות את התחום, צריך ללוות אותן, אבל תמיד להאמין שהן יכולות ושהשמיים הם הגבול".
שמתי לב שבספר את לוקחת אותן ביד, ומזהירה אותן כשיש תהומות כדי שלא יפלו. ספרי על הטריגרים.
"האמת היא שרוב התהומות נוספו אחרי ה-7 באוקטובר. הם לא היו בטקסט המקורי. במקור, מכיוון שזה ספר יסוד שנועד לכולן, לא התכוונתי להרחיב בנושאים קשים כמו פגיעות מיניות בזמן מלחמה. אבל אחרי הטבח לא היתה ברירה.
היה לי מאוד חשוב להדגים איך אפשר לחשוב ולדבר על הנושאים הקשים האלו בצורה שבעיני היא מכבדת, פמיניסטית, לא פוגענית ולא מזיקה. לא לעצמנו ולא לחברה. השיח הציבורי לא התנהל כך, ורציתי בספר להציע אלטרנטיבה. בכל פעם שהגעתי לנושא כאוב הזהרתי: ״הסעיפים הבאים עלולים להיות קשים, תחשבי אם את יכולה להמשיך. אפשר לדלג״. ולמי שהחליטה בכל זאת להעז ולקרוא על הדברים הקשים ניסיתי להציג את ההתייחסות אליהם כחלק ממשנה פמיניסטית סדורה. זה ממסגר אותם, שם אותם בהקשר, והופך את העיסוק בהם ליותר נסבל".

ההשפלה הלאומית VS אנושיות הקורבנות
מה השתנה בעולמנו ובספר אחרי ה-7 באוקטובר?
"הגשתי את הספר להוצאת פרדס ב-7 באוקטובר. הייתי אמורה להגיש אותו אחרי החגים, כלומר ב-8 באוקטובר, אבל כשהתחילו האזעקות חשבתי שעדיף שאשלח אותו מיד… עם חלוף הזמן, כשהתחלתי להבין מה קרה, ביקשתי אותו בחזרה, כדי לשאול את עצמי מה מתרחש כאן מבחינה מגדרית, ובהתאם לכך לעדכן את הטקסט.
חיכיתי חודשיים, ובדצמבר כתבתי הקדמה המתייחסת למה שקורה בשיח המגדרי בישראל אחרי ה-7 באוקטובר. בנוסף לזה, הוספתי לאורך הספר התייחסויות לנושאים כמו תקיפה מינית ונשים בצבא, שקודם לא הארכתי בהם ועכשיו הפכו לחלק מסדר היום.
אני חושבת ששתי התופעות הבעייתיות ביותר מבחינה מגדרית שהתרחשו בגלל המלחמה הן הנסיגה הכללית לתפקידי מגדר מסורתיים, ותפיסת נשים כקורבנות שמסכנות את הדרת הכבוד הלאומית.
במלחמה כולם נכנסים לתפקידים מסורתיים, ומהר מאד גברים הופכים ללוחמים ונשים לתומכות לחימה בעורף. ההתקדמות של נשים לתפקידים פחות ממוגדרים, נמחקת. זה תהליך רגרסיבי שקורה בכל מלחמה. הוא גובה מאיתנו מחיר, אבל אנחנו כבר יודעות שאפשר לצאת ממנו. מה שמעולם לא קרה לנו קודם זה תפיסת נשים ישראליות כמי שהאויב, דרך הפגיעות המיניות בהן, משפיל את הקולקטיב הלאומי.
הפגיעות המיניות עצמן נעשו, כמובן, על ידי רוצחי החמאס. אבל השיח הציבורי גרם נזק נוסף, בכך שלא התמקד בדה-הומניזציה הנוראה של כל נפגעת ונפגע, אלא בהדרת הכבוד הלאומית. בשיח הזה נשים הפכו להיות מי שבאמצעותן האויב יכול לפגוע בגבריות הלאומית.
באופן מסורתי, בעולם הפטריארכלי, חלק מהגבריות ומהדרת הכבוד זה להגן על שליטתך הבלעדית בנשים שלך ולמנוע מגברים אחרים להשתלט עליהן. ככל שהשיח הלך יותר לכיוון ש״האויב השתלט על הנשים שלנו״, כך פחות אפשר לראות את האנושיות של כל אחת מהנפגעות, ומתמקדים יותר בהשפלה הקולקטיבית ובצורך לנקום. זה מחזק את התפיסות הפטריארכליות ומסיג אותנו לאחור מהתקדמויות של העשורים האחרונים. התפיסה הפמיניסטית, המתמקדת אך ורק באנושיות של נפגעת תקיפה מינית, היא שמעל הכל צריך להעניק לה הכרה בערכה האנושי המלא ולהחזיר לה את תחושת האנושיות והאוטונומיה, את השליטה במה שקורה לה. אבל הזעם הקולקטיבי על ההשפלה הלאומית שלנו הקטין את הרגישות שלנו לנפגעות עצמן, וגבר על ההכרה שלנו בזכותן הבלעדית לקבוע כל מה שקשור להתייחסות לפגיעות. בעיני זה היה מהלך מאוד מצער. ההקדמה לספר עוסקת בזה בפירוט".
הפמיניזם הליברלי
לפני שאנחנו צוללות אל הספר, בואי נדבר על פמיניזם.
"בשבילי, הפמיניזם הוא חלק מהמהלך החברתי, התרבותי, ההיסטורי, הגדול, שהתחיל בערך לפני 300 שנה, של הצבת האדם במרכז, ופיתוח הערכים חירות, שוויון וכבוד האדם. המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית נתנו לתהליך הזה את הביטוי הפוליטי המובהק הראשון. מאז, השיח בעולם המודרני הוא על החופש של הפרט ממבנים חברתיים שכופים עליו תפקידים שהוא לא בחר בהם. הפמיניזם הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך הזה.
הפמיניזם שואף לשחרר אותנו, כל בנות ובני האדם, מאחד ההיבטים הדכאניים של הסדר החברתי המסורתי: ההיבט הפטריארכלי, שהוא אותו חלק של המבנה החברתי המסורתי, שמבדיל באופן קוטבי בין מה זה להיות אישה ומה זה להיות גבר. בין איך גבר צריך לתפקד, ולבין איך צריכה אישה לתפקד.
ההיבט הפטריארכלי של חברות מסורתיות הוא עיצוב גברים כסובייקטים פעילים ונשים כאובייקטים שלהם. הפמיניזם הוא אותו חלק של התנועה הרחבה שמכונה נאורות, ליברליזם, קידמה, שמטרתו לשחרר אותנו מהמוסכמות ומהמנגנונים החברתיים שמבטאים את המיגדור הפטריארכלי ומנציחים אותו. זה ההקשר הרחב בתוכו צריך, לדעתי, להבין את הפמיניזם. זה מה שאני מנסה להראות כשאני מלמדת פמיניזם. כשאני מצליחה להציג כל מהלך פמיניסטי בתוך ההקשר הרחב הזה, הנושא הופך להרבה יותר מעניין והאנטגוניזם כלפיו פוחת".
הפרק הראשון של הספר מציג באופן מפורט ומוחשי את העולם הפטריארכלי שבתוכו אנחנו חיות, וכל אחד מהפרקים הבאים מציג גישה פמיניסטית שמציעה דרך ייחודית להתייחס אל הפטריארכיה ולהחליש אותה. בואי נדבר על הגישות.
"הפמיניזם הליברלי החל כבר במאה ה-19 ובספר אני בוחרת להציג אותו דרך משנתו הפמיניסטית של ג'ון סטיוארט מיל, אחד מאבות הליברליזם, שאני מאוד מעריכה ואוהבת את כתיבתו. כבר באמצע המאה ה-19 הוא אומר מאוד בפשטות, ״אנחנו, הליברלים, טוענים שאנחנו רוצים לשחרר את כל בני האדם? שכל אחד יוכל לבחור לו את מסלול חייו, את התפתחותו, השכלתו, משלח ידו, על פי מיטב הבנתו? אז בני אדם זה כולל נשים, וגם הן זכאיות להגדרה עצמית ואוטונומיה בדיוק כמונו, הגברים״.
זה היה רעיון הזוי באותה תקופה, אפילו בקרב ליברלים. מיל עשה כאן מהלך אמיץ בצורה בלתי רגילה, כי הוא יצא נגד החוג החברתי שלו ואמר לסובבים אותו את הדבר הכי פרטי ואישי שיכול להיות. ״כל אחד מכם מחזיק בבית אישה בתפקיד שפחה ורוצה שהיא תשרת אותו באהבה ובשמחה, ולא תרצה לעשות שום דבר אחר. לכן אתם מונעים ממנה השכלה, התפתחות, יציאה למרחב הציבורי. אתם כולאים אותן בדימויים הנשיים המקטינים, ומוודאים שהן לא יוכלו לעשות שום דבר אחר חוץ מאשר לשרת אתכם״.
זה דבר מדהים שאדם יגיד לחוג החברתי שלו. והוא אומר את זה במילים מפורשות. אתם טוענים שאתם ליברלים? אתם טוענים שאתם מאמינים בחופש? אי אפשר להאמין בקצת חופש לחלק מהאנשים. אם מאמינים בחופש זה לכולם, כולל כולן. למרבה הצער, עמיתיו האנגלים באותה תקופה, לא היו מוכנים להקשיב לו כמובן".

פמיניזם תרבותי
בואי נדבר על פמיניזם תרבותי ועל קרול גיליגן.
"קרול גיליגן היא פסיכולוגית חברתית שכותבת בשנת 1982 את הספר "בקול שונה", שהופך להיות הבסיס לסוג הפמיניזם שנקרא בעברית ״פמיניזם תרבותי״. כמו מיל, גם היא יוצאת נגד העמיתים שלה, הפסיכולוגים, ואומרת ללורנס קולברג, שהיה המנטור שלה: "את כל התפיסה שלך על ההתפתחות המוסרית של בני אדם בנית רק על סמך מרואיינים בנים. ואתה בכלל לא רואה את זה, כי מבחינתך, באופן לא מודע, ״בנים״ ו״בני אדם״ זה אותו דבר. מה שבעצם עשית, זה לבנות סולם של התפתחות מוסרית שמתיימר להיות אוניברסלי, אבל הוא מציג רק את ההתפתחות המוסרית של בנים, ומאפשר למדוד כל אדם ביחס להתפתחות הזו. כשאתה מודד בנים לפי הסולם הזה, חלקם מצליחים יותר וחלקם פחות. אבל כשאתה מודד את הבנות לפי הסולם הזה, הן נכשלות. וזה לא בגלל שהן פחות מפותחות מוסרית מהבנים. זה מכיוון שהסולם שלך מוטה: הוא לא באמת אוניברסלי. כדי למדוד בנות באופן הוגן, צריך לבנות סולם של התפתחות מוסרית שמסתמך על מרואיינות, ולמדוד כל בת על פיו".
הביקורת של גיליגן היתה מטלטלת. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים שמו לב שכמעט כל מחקר נערך על בנים ועל גברים. לא רק בפסיכולוגיה ומוסר, אלא בכל התחומים, כולל רפואה. ונשים תמיד יוצאות נכשלות, או חריגות. נשים קראו את הספר והרגישו שהוא מדבר על החוויה שלהן; שהעולם כמו שהפטריארכיה בונה אותו, מתיימר להיות אוניברסלי, אבל בעצם הוא נבנה על ידי גברים על סמך חיים של גברים ובשביל גברים, ולכן הן מרגישות בחוץ. המסקנה הייתה שכדי שהן תרגשנה בנות בית בחברה, צריך לבנות אותה בהתחשב גם בחוויות שלהן ובתפיסה שלהן אותן".

פמיניזם רדיקלי
אשמח לשמוע על הפמיניזם הרדיקלי, על קתרין מקינון ועל הקשר האישי שלכן
"קתרין מקינון היא משפטנית ומרצה למשפטים. כשעשיתי את הדוקטורט באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, לקחתי את שני הקורסים שהיא לימדה: אחד על פמיניזם משפטי, והשני על הטרדה מינית. היא הייתה מרצה מבריקה, חריפה, ישירה, והשפיעה מאד על צורת החשיבה הפמיניסטית שלי.
מקינון מדברת מתוך השיח הסוציולוגי על דינמיקה של חברות וקבוצות. היא מגדירה את הפטריארכיה כמבנה החברתי שמעצב נשים וגברים כשני מעמדות חברתיים נפרדים: מעמד שולט ומעמד נשלט. לשיטתה, הכלי המרכזי שבאמצעותו הפטריארכיה משיגה את הריבוד המעמדי הוא שליטה במיניות הנשית וניצול השליטה הזו להפחיד נשים, להחליש אותן ולהכניען.
חשוב לה שנבין שאונס, מישטור הפלות, הזנייה של נשים, הטרדה מינית, כל סוגי התקיפה המינית, כל אלו הם לא אירועים פרטיים שקרו כל פעם בגלל האינטראקציה האנושית הספציפית בין גבר מסוים לאשה מסוימת. הם כולם תופעות חברתיות, המבטאות דפוסים חברתיים שהפטריארכיה מקיימת ומשתמשת בהם כדי להנציח את עליונות קבוצת הגברים ונחיתות קבוצת הנשים.
כשנשים חוות את עצמן כמי שהמיניות שלהן הופכת אותן לפגיעות, ראשית, כל אחת מהן רוצה לצידה גבר חזק שישמור עליה מגברים אחרים, ושנית, היא שמה במקום פחות חשוב את שאר הזכויות שלה: את התקדמותה המקצועית או הפוליטית, כי קודם כל היא צריכה בטחון והגנה.
בשביל הגנה מפגיעה מינית, נשים מוכנות לוותר על חירות ושוויון, ולקבל עליהן את עול הפטריארכיה. מקינון טוענת שאנחנו צריכות לראות שזה שנשים תופסות את מיניותן כמקור לסכנה ומוכנות להשתעבד כדי למנוע פגיעות מיניות זה לא כורח המציאות אלא מנגנון חברתי שהפטריארכיה מעודדת ומנצלת לשימור עצמי.
אם אנחנו רוצות לקדם את שחרור הנשים, אנחנו צריכות לשחרר את עצמנו מהמבנים שנוטעים בנו את הפחד מתקיפה מינית, מניצול מיני, משליטה במיניות שלנו, ולהחזיר לעצמנו את השליטה במיניות שלנו. לכן המשימה שלנו היא לזהות את כל האופנים שבהם החברה לוקחת מהאישה – או מאפשרת לגברים לקחת מנשים – את השליטה במיניות הנשית. רק כשמזהות את מנגנוני הדיכוי הפטריארכליים, אפשר להלחם בהם. מטרת השינוי של הפמיניזם הזה היא הרבה יותר רדיקלית משל הפמיניזם הליברלי, ולכן הוא נקרא רדיקלי, כלומר מן היסוד, מן השורש".

"כבוד אדם וחווה"
והפמיניזם שלך, שאת מכנה ״כבוד אדם וחווה״, הוא רדיקלי?
"מה שאני טוענת, כבר יותר מעשרים שנה, זה שיש מנגנון פטריארכלי חשוב מאוד שהפמיניזם הרדיקלי לא נתן עליו את הדעת, ואנחנו חייבות ללמוד לזהות אותו כדי לפרק את הפטריארכיה. המנגנון הזה הוא תפיסת הכבוד.
הפטריארכיה הולכת יד ביד עם תפיסת כבוד שאני קוראת לה ״הדרת – כבוד״ (honor), שמחייבת גברים לשלוט בנשים כדי להבטיח לעצמם הדרת-כבוד, כלומר ערך, גבריות ומעמד. במסגרת תפיסת הכבוד הזו, נשים הן כלים שבאמצעותם גברים מתחרים זה בזה: רוכשים לעצמם הדרת כבוד, ופוגעים בהדרת הכבוד של גברים אחרים (כלומר מביישים ומשפילים אותם).
במשחק הדרת הכבוד הפטריארכלי, המיניות הנשית היא כלי מרכזי. פגעת במיניות של אישה שנתפסת כשייכת לגבר אחר – פגעת בהדרת הכבוד שלו, והתחזקת לעומתו; מעמדך בהיררכיה עלה.
כדי לפרק את הפטריארכיה, מוכרחות ללמוד לזהות את המנגנון הזה, ולהחליש אותו. מוכרחות להציב למולו תפיסה ערכית חלופית, שמושתתת על מה שאני מכנה ״כבוד סגולי״ (dignity) ו״כבוד המחיה״ (respect), או בקיצור ״כבוד אדם וחוה״. זו תפיסה שמעניקה לכל יצור אנושי ערך מוחלט, מעצם היותו אנושי, וגם ערך ייחודי, המתייחס למימוש העצמי שלה או שלו. סוגי הערך האלה לא נגזרים ממגדר ולא מחזקים הבחנות מגדריות או היררכיה מגדרית. לכן הם הערכים שאיתם נוכל לבנות חברה לא פטריארכלית. אני מציגה את הגישה הזו בפירוט בספר".
ואם אנחנו חוזרות לפמיניזם הרדיקלי, לא קשה למצוא את דרכך בחברה מעורבת כשאת לא יודעת אם מי שמולך רוצה בטובתך או לא?
"צריך להתייחס לקושי עם הפמיניזם הרדיקלי מאד ברצינות. כיוון שאני מלמדת שנים רבות, אני מודעת לכך שנשים, ובמיוחד צעירות, הנחשפות לפמיניזם רדיקלי, לא יודעות לפעמים איך לשלב בין הפרספקטיבה הפמיניסטית הזו, לבין הקירבה לגברים סביבן, ופתאום התובנה החדשה הופכת להיות חיץ בינן לבין אבא, בן זוג, אח, חברים.
כאן חשוב לי להדגיש שכשאומרים שהחברה הפטריארכלית מדכאת נשים, זה בשום אופן לא אומר שכל גבר אשם וצריך ״לבטל״ אותו. התפיסה היא שהקבוצה הפטריארכלית, כקבוצה, פועלת מתוך אינטרס ההישרדות שלה: היא מפתחת מוסכמות, תפיסות עולם, אופני התנהגות שמבטאים ומנציחים אותה, והם אלה שמדכאים אותנו. להיות פמיניסטית רדיקלית זה בשום פנים ואופן לא להתחיל להאשים, לשנוא, ולהתרחק מכל גבר.
הרבה גברים, ואני רוצה להאמין שרוב הגברים, הם אנשים טובים והגונים. הם לא רוצים לדכא או לשלול חירויות של נשים. הם פשוט פועלים לפי ההרגל הפטריארכלי שהם נולדו לתוכו, בדיוק כמו שנשים פועלות לפי ההרגל הפטריארכלי שהן נולדו לתוכו. כשנשים רוצות להיות רזות ולא שעירות בשביל למצוא חן בעיני גברים, הן מנוהלות על ידי מיתוס היופי הפטריארכלי. ככה תוכנתנו. לא הוגן להטיל עלינו אחריות אישית על זה שאנחנו פועלות על פי התכנות הזה.
גם גברים וגם נשים צריכים וצריכות להכיר בתכנות הזה ולהבין איך הוא עובד. ואז, כל אחת, כשהיא יכולה, כמה שהיא יכולה, כשיש לה את הכוחות, יכולה לעשות צעד כדי להשתחרר מהתכנות. רצוי לא לבד. רצוי עם עוד א.נשים שמרגישים כמוה. וזה לא אומר שבבת אחת צריך לצאת נגד כל המוסכמות ולשבור את כל הכלים.
מספיק לראות כל פעם מה אני יכולה לעשות היום, השנה, שישחרר אותי קצת מהמוסכמות שמפעילות אותי. וכשאני מצליחה להשתחרר קצת, זה מחליש את אחיזתן של המוסכמות, וכך משפיע על כל החברה. כלומר, כל פעולה אישית היא גם פעולה קבוצתית. זה עיקרון פמיניסטי חשוב. וכך משנות את העולם".
פמיניזם הצטלבותי
תספרי על פמיניזם הצטלבותי, שמוצג בספר אחרי הפמיניזם הרדיקלי
בסוף המאה ה -20, אנשים מקבוצות לא הגמוניות שונות, שהיו עדיין מדוכאות על בסיס אתני, מיני, דתי, או ילידי, החלו לדרוש ביתר שאת את השחרור שלהם. בתוך כך התחיל להתהוות הפמיניזם שמקובל לקרוא לו שחור או מיעוטי, של נשים בנות קבוצות לא לבנות, לא הטרוסקסואליות, לא הגמוניות.
בספר אני מציגה טקסט של אדריאן ריץ׳, שהיא אולי המייסדת של הפמיניזם הלסבי. ריץ׳ מפנה את תשומת הלב לדבר שנשים הטרוסקסואליות עיוורות לו: שלא רק הפטריארכיה מדכאת אותנו, אלא גם ההטרונורמטיביות הכפויה, כלומר הנורמה הקשיחה שכולנו חייבים לחיות זוגות-זוגות של זכר ונקבה, כמו בתיבת נוח.
זו נורמה דכאנית ששוללת את החופש לבחור לחיות אחרת. זה לא אומר שנשים צריכות להיות לסביות; זה אומר שתחושת ההכרח למצוא בן זוג, גורמת לנשים להסכים להיות עם גברים שלא טובים להן, ולהתפשר על דברים שאסור להתפשר עליהם. ריץ׳ טוענת עוד, שהקשרים המעשירים והמחזקים ביותר עבור נשים הם בדרך כלל הקשרים שלהן עם נשים אחרות. ההטרונורמטיביות הכפויה מרופפת את הקשרים האלו בכח. כדי להצמיד כל אישה לגבר, היא מרחיקה נשים מהחברות, מהאמהות, מהאחיות, וזה מחליש אותן ומזיק להן. המודעות לאופן שבו המנגנון הזה פועל עלינו מאפשרת לנו להתמודד איתו מתוך בחירה וכוח.

פמיניזם הצטלבותי חשוב נוסף שהספר מציג הוא הפמיניזם המיעוטי. נשים שחורות בארה״ב נשאו את הדגל שלו ואחריו באו נשים היספניות, ילידיות וכו'. הנשים השחורות האשימו את הנשים הלבנות שכשהן מדברות על אישה אוניברסלית הן רואות לנגד עיניהן אישה לבנה. כיוון שהן לבנות ושייכות להגמוניה השלטת, הן לא רואות את עצמן כבעלות גזע, ולכן הן לא מבינות שכשהן עוסקות בעצמן, הן לא עוסקות ב״נשים״, אלא ב״נשים לבנות״, ומתעלמות מהנשים השחורות.
הנשים השחורות דרשו מהנשים הלבנות לראות אותן, ולראות איך הנשים השחורות מדוכאות בחברה, שזה שונה מאיך שמדוכאות הנשים הלבנות. למשל, הפמיניזם הלבן נלחם בסטריאוטיפ שאישה היא יצור עדין וחלש, שצריך למנוע ממנו לעשות עבודות קשות. אבל הסטריאוטיפ הזה חל רק על נשים לבנות. השפחה השחורה הועבדה בפרך בשדה ובבית, ואף אחד לא חשב שהיא עדינה.
כדי להתמודד עם הדיכוי של נשים שחורות צריך לזהות את הסטריאוטיפים הפטריארכליים שהוחלו על נשים שחורות ולהילחם בהם. ההמשגה התיאורטית של קימברלי קרנשו היא שנשים שונות מופלות בהצטלבויות שונות, בין סוגי הפליה: אחת מופלית בצומת של ״אישה״ ו״לסבית״, ואחרת בצומת של ״אישה״ ו״שחורה״ / ״היספנית״ / ״ילידית״ (ובארץ, כמובן, ״מזרחית״ / ״פלסטינית״ / ״דתית״). הפמיניזמים של קבוצות המיעוט נתנו מקום והכרה גם לנשים שקודם לא ראו אותן, והרחיבו את מעגל השחרור".

לפעול
איפה מוצאות את הדבר המשותף של תנועת השחרור כשאנחנו כל כך מפורקות?
"זאת שאלת מיליון הדולר שאני לא חושבת שיש עליה תשובה מושכלת או מוסכמת. אני יכולה רק להגיד את דעתי. הפטריארכיה, ביחד עם שאר מבני הדיכוי (כמו גזענות ולאומנות), יצרה סוגי דיכוי שונים עבור קבוצות שונות שהיא עיצבה. היא יצרה קבוצה של נשים לבנות שמדוכאות בצורה מסוימת, וקבוצה של נשים שחורות שמדוכאות בצורה אחרת.
המטרה של כולנו היא לשחרר ולהשתחרר מכל סוגי הדיכוי הקבוצתיים האלה, וביחד איתם, מהחלוקה הקבוצתית הקיימת, שהיא עצמה חלק מהדיכוי. לשם כך הכרחי להכיר את סוגי הדיכוי השונים, כדי שאפשר יהיה להשתחרר מכולם. אבל חשוב לזכור שההכרה הזו בסוגי הדיכוי השונים לא נועדה להנציח את החלוקה הקיימת לקבוצות, אלא להרוס אותה. היא לא מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי להשגת שחרור.
אסור להתאהב באמצעי ולשכוח את המטרה. במילים פשוטות, ההבחנה החברתית הקיימת בין ״נשים לבנות״ ו״נשים שחורות״, ״נשים הטרוסקסואליות״ ו״נשים לסביות״ היא לא טבעית ולא גזירת גורל, היא יציר הפטריארכיה. היא ה״הפרד״ בינינו שמאפשר לפטריארכיה למשול בנו. צריך ללמוד את סוגי הדיכוי הייחודיים של נשים לסביות והטרוסקסואליות, שחורות ולבנות, אבל לא כדי לחזק את הקבוצות שהדיכוי יצר, אלא כדי להתגבר על ההפרדה ביניהן. כדי שנהיה חופשיות להגדיר את עצמנו מחוץ לתכתיבי הפטריארכיה.
לצד המאבקים הספציפיים של כל קבוצת נשים יש מספיק מאבקים שמשותפים לכל הנשים: נגד פגיעות מיניות, הפליה בגירושין, הזניה, הגבלת הפלות, והיום גם נגד הדרה והשתקה. אם מצליחות לזכור שהמטרה הסופית היא קיום חופשי ומכבד של כולנו ביחד, חייבות למצוא דרכים לאחד כוחות למאבקים המשותפים האלה, למרות ההבדלים הקבוצתיים הקיימים כיום".
מבט לעתיד
אז מהו הגל הבא ואיך הוא יהיה?
"הפמיניזם בא בגלים, והגל הבא יתנחשל כשנבחר בכך, ויהיה מה שנעשה ממנו. זה לגמרי בידינו. כרגע נראה שנהיה חייבות למנוע פגיעה נוספת, ולהיאבק בסוגי הדיכוי החדשים שמנסים לאכוף עלינו, ובראשם הדרת נשים מהמרחב הציבורי. זה מרחב שחייב להיות פתוח לכולנו במידה שווה, בלי שיהיו בו כללים שמפלים ומקטינים שום קבוצה. לצערי מרבית הנשים לא משתתפות במאבק על המרחב הציבורי, כי הן לא בטוחות איך לחשוב על זה. לכן בספר הקדשתי פרק מיוחד למה שקורה כאן בישראל בכל הקשור בהדרת נשים והפרדה בין המינים.
לצד המאבק נגד הדרה, אני חושבת שנכון שנילחם על זכויותינו במשפחה, בנישואין ובגירושין. בתחום הזה אנחנו מופלות לרעה מאז קום המדינה, ומצבנו רק הולך ומחמיר. במקביל, אנחנו חייבות לשרטט לעצמנו אופק חדש לשאוף אליו. ייתכן שנבחר לאמץ כיוון שראינו ניצנים שלו בתחילת המלחמה: הכרה במגוון האדיר של סוגי גבורה של נשים.
גבורה בדרך כלל מקושרת עם גבריות, אבל אחרי ה-7 באוקטובר דיברנו הרבה על גבורתן של התצפיתניות, השריונאיות, הרבש״ציות, הנשים שנלקחו בשבי, נשים שתפעלו מערכות אזרחיות, ועוד ועוד. להכיר בגבורה של נשים ולחגוג אותה זה כיוון אופטימי. וכמובן, הכי חשוב זה שהצעירות תשתתפנה בהגדרת היעדים של הגל הבא, ותשתתפנה בהשגתם. התפקיד שלנו, המבוגרות, הוא להעשיר אותן עם הניסיון שלנו, אבל הגל הבא הוא שלהן".
את רוצה להגיד משהו אישי לסיום, אולי אופטימי?
"כן. למי שנתקלות בפמיניזם והוא מרתיע אותן, כדאי לזכור שפמיניזם הוא תהליך לכל החיים. זאת עבודת חיים. זה מפחיד אבל גם מרגיע. מפחיד כי זה לכל החיים, אבל מרגיע כי את לא צריכה לסיים מחר. בשבילי, התפיסה שהפמיניזם נובע ממנה היא אוניברסלית, ולכן המאבק הפמיניסטי הוא בלתי נפרד מכל המאבקים לתיקון עולם, לשיפור חייהם של בני ובנות אדם וגם של חיות ושל כדור הארץ. אי אפשר להתמקד רק בנשים. אם את נלחמת בשביל נשים, את נלחמת בשביל כולם. אז להיות פמיניסטית זה להשתדל לשפר את המציאות כמיטב יכולתנו. וזו מטרה טובה שאפשר לשמוח בה".
6 תגובות
כיצד את מתייחסת לתנועה הפמיניסטית מחוץ לישראל ובייחוד בארה"ב שבו לא גינו את האלימות המינית שנעשתה כלפי נשים ישראליות? בעיניי זה שבר מאוד גדול ומאכזב ואומר דרשני לגבי תפיסות הרואות מדכאים ומדוכאים באופן סכמטי