הערב, בעצרת החטופים, נאמה לראשונה עמית סוסנה, חטופה ששבה מעזה והעידה על האלימות המינית שהופעלה כלפיה. סוסנה נאמה היום בעצרת שמציינת שלב רגיש ומתוח: בין חיסולו של מוחמד דף, לחתימה על עסקת חטופים מעוררת תקווה. אנו מביאות את דבריה המלאים.
"תודה לכל מי שהגיע לכאן היום. תודה שהמשכתם להגיע לכאן מידי שבוע במשך 281 ימים ארוכים וקשים, לעמוד עם המשפחות בקריאה הדחופה והחשובה, לשחרר את כל בני עמנו מהשבי של ארגון הטרור הרצחני חמאס. זה כל כך משמעותי עבורי, עבורנו. כל כך מרגש לראות אתכם כאן מדי שבוע. זה מחזק את המשפחות, נותן להן את הכוח להמשיך ולהילחם. זה גם מדגיש עד כמה העם שלנו מיוחד. אנחנו מסרבים לקבל את המצב הבלתי נסבל הזה, כשאחינו שבויים בידי אויב אכזרי. אנחנו מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר ובבטחה. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור.
כשעוד הייתי שם בשבי, האנשים שעמדו כאן בכיכר נתנו למשפחה שלי את הכוח להמשיך. הכוח לא להתפרק. המקום הזה נתן להם תקווה וסיפק להם תחושה של בית, בו אפשר לשמור על שפיות.
אחרי 55 ימים ארוכים, המשפחה שלי זכתה לחבק אותי שוב. חזרתי אליהם. הם לא ידעו אם אי פעם יראו אותי שוב. כל יום מאז, הם אומרים לי שהם לא יודעים איך היו מחזיקים מעמד אם הייתי עדיין בשבי. איך היו שומרים על שפיות אם עדיין הייתי שם. איזה מזל היה להם. אין לילה שאמא שלי לא כותבת לי כמה היא אוהבת אותי וכמה היא אסירת תודה שחזרתי אליה. שאני לא שם. כמה כואב לה על האימהות שעדיין לא הצליחו לחבק את בנותיהן, בניהן. כמה הן מפחדות שזה לא יקרה לעולם.
כל כך הרבה זמן חלף מאז אותו יום ארור. 281 ימים שמרגישים כמו יום אחד ארוך ונורא. כמו סיוט שאנחנו לא יכולים להתעורר ממנו. שוחררתי לפני 226 ימים. 226 ימים שאני מוגנת, מוקפת במשפחה ובחברים. אפילו הצלחתי לעבור לבית חדש אליו הבאתי את החתולים שלי מהקיבוץ. שוחררתי לפני 226 ימים אבל אני לא ממש כאן. שום דבר לא מרגיש שלם ואמיתי כשאני יודעת שהם שם, בגיהינום. אני יודעת מה הם מרגישים. איך כל יום שם מרגיש כמו נצח. איך כל יום יכול להיות היום בו פוגעים בך שום. כל יום אתה יודע שהכל יכול להיגמר ואולי לעולם לא תשוב הביתה.
הרגעים הקטנים שיכולתי לראות את העצרות בכיכר, חיזקו אותי, נתנו לי תקווה. תמיד הזכרתי לעצמי שישראל לא מפקירה את אזרחיה. זה נתן לי את הכוח להמשיך, להישאר חזקה ולא להיכנע למניפולציות של המחבלים שניסו לשכנע אותנו שישראל ויתרה עלינו. האחדות שלנו היא מה שמפחיד את הטרוריסטים יותר מכל. הם יודעים שכשאנחנו מתאחדים שום דבר לא יכול לגבור עלינו. זה הכוח שלנו ורק כך ננצח אותם.
אני מקווה שהחברים שלי שם יכולים לראות אותנו עכשיו. להבין שאנחנו לא מוותרים עליהם ושלא נפסיק להילחם עד שכולם יחזרו אלינו. למשפחותיהם. ביום שהשתחררתי נאלצתי להיפרד מאנשים יקרים שנשארו מאחור. היינו משוכנעים שתוך יום-יומיים כולם ייצאו משם, לא האמנו שההפצצות יתחדשו. באמת האמנו שזה הסוף.
לרוע המזל, בבוקר שלאחר שחרורי הלחימה התחדשה ומאז לא הפסקתי לחשוב עליהם. אני זוכרת משפט שאמרנו אחד לשנייה ברגעי משבר: "בחיים, אתה מקבל את מה שאתה יכול להתמודד". כאילו החיים מעמידים אותך במבחנים ובשיעורים שאתה יכול לסבול. אני מקווה שתמשיכו להזכיר את זה לעצמכם ולהתחזק גם ברגעים שאתם מרגישים שהכוחות שלכם נגמרים.
בשבעה באוקטובר האמנתי שיגיעו לחלץ אותי. עד הרגע האחרון. לא האמנתי שיש סיכוי שמובילים אותי לעזה. גם כשהגעתי לרצועה האמנתי שבכל שניה הצבא יבוא לחלץ אותי. זה מה שנתן לי את הכוח להילחם. ואני נלחמתי. נלחמתי עד שקשרו אותי בידיים וברגליים ולא היה לי עוד סיכוי. באותו יום, הצבא לא הגיע להציל אותי. אבל כל הזמן הזה לא הפסקתי להאמין. ידעתי עמוק בפנים שלא יוותרו עלי. אחרי 55 ימים סוף סוף שמעתי את המילים שכל כך השתוקקתי לשמוע: "עמית, זה צה"ל. אנחנו מחכים לך". לא אשכח את הרגע הזה עד סוף חיי.
עכשיו, לאחר תקופה ארוכה ללא תקווה, סוף סוף התחדש המשא ומתן לעסקה. לראשונה, זה מרגיש באמת אפשרי. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזו. היא אולי לא תחזור. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי להביא אותם, את כולם, החיים והמתים, הביתה בשלום. רק אז נוכל להתחיל להחלים, להשתקם. לתקן את כל מה שנשבר. אנחנו צריכים עסקה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי".
תמונה ראשית: פאוליה פטימר, מטה משפחות החטופים
