חודש ושבועיים חלפו מאז השביעי באוקטובר. מאות ישראלים עדיין נמצאים בעזה, שבויים בידי חמאס. הם הפצע המדמם שאנו סוחבים איתנו מאז החלה הפעולה הצבאית של צה"ל, בתגובה לטבח ההמוני שביצע חמאס באזרחי הארץ.
חודש ושבועיים, אבל השביעי באוקטובר עדיין כאן. מציץ עלינו מהטלוויזיה, רודף אותנו מתוך הרדיו, תוקף בחלומות זוועה. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה בבית הוריי, במוצאי השבת ההיא, משותקת לחלוטין, מבועתת. מאז נסעתי בכל הארץ, שוחחתי עם ניצולות וניצולים, מתנדבות ומתנדבים, חיילות וחיילים, משפחות של חטופות וחטופים, שמעתי אינספור סיפורים ממקור ראשון – אבל חלק ממני עדיין יושב שם, מתקשה להאמין לזוועות.
האדמה הטובה שלנו הפכה לזירת דמים וחלק מאיתנו, העם הישראלי, כנראה לנצח יישאר שבוי שם, בידי חמאס, שבוי בתוך השביעי באוקטובר שאינו נגמר.
החלטתי לאסוף את הסיפורים שאגרתי לטור הזה, כשלרווחים ביניהם זולגות הפרשנויות הפוליטיות על הכוחות שמניעים את המלחמה הזו. הטור הוא ניסיון ליצור תמונה קצת יותר גדולה, שתטפטף מעט, אולי, וודאות, או לכל הפחות היגיון, לכאוס שהפכו חיינו.
על החטופים
"חטופים זה כמו פצע שבכל פעם שאתה זז אתה מרגיש אותו", אמר לנו ילאו, אחיו של אברה מנגיסטו השבוי בעזה כבר תשע שנים, בריאיון שערכנו עימו השבוע. את הפצע הזה, היום, כולנו מרגישים.
בתחילת המלחמה עלתה בי אינטואיטיבית תיאוריה על הפוליטיקה שמאחורי המלחמה בעזה: בנימין נתניהו נכשל כישלון מטורף ומהדהד – והוא ישלם על כך מחיר. האופן בו ינהל את המלחמה הנוכחית, מלחמת "חרבות ברזל", תקבע במובנים רבים את המחיר שישלם. היא היא ההתמקחות של נתניהו על גורלו.
כך, בתיאוריה, הנחתי שמטרתו של נתניהו היא שחיילי צה"ל ישחררו את החטופים במו ידיהם. תארו לכם את תמונת הניצחון: חיילי צה"ל, על מדיהם הירוקים, אוחזים בידיהם של הנשים, הגברים, הזקנות, הזקנים והילדיםות שנחטפו, תוך חיסולם המוחלט של כל המחבלים. מדהים לא? יש מצב אפילו שנצליח לסלוח למנהיגים שלנו אחרי תמונה כזו, לא? שוועדת החקירה תקל איתם מעט אם התוצאות יהיו כל כך ברורות לטובתנו.
התמונה הזו היא התמונה שרואים לנגד עיניהם אזרחים רבים בישראל – נגד הטרור אין לפעול בערוצים של משא ומתן, אלא בערוצים של הפעלת כוח בלבד. חילוץ צבאי של החטופים והשמדת כל הכוח הצבאי של חמאס. לעומת זאת, לנגד עיניהם של אזרחים רבים עומדת תמונה אפשרית אחרת: משא ומתן לשחרור החטופים תמורת הפסקת אש, הכנסת דלק לרצועה או שחרור אסירות ואסירים פלסטיניים.
בשתי האפשרויות האלה, ישראל עלולה לשלם מחירים כבדים. חילוץ הרואי של החטופים משמעותו אבדות קשות בקרב חיילי צה"ל. זאת ועוד, משמעותו קרבות קשים ומתישים בתוך מנהרות החמאס והתשה אולי מוחלטת של המחבלים שמחזיקים בחטופים. זה נשמע טוב בתיאוריה, אבל במציאות – מדובר במחבלים שמגיעים למצב בו אין להם מה להפסיד ואם כך, איזו סיבה יש להם לשמור על חייהם של החטופים שיכולים לשמש אותם כמגן אנושי?
הסיכוי של פעולת חילוץ כזו להשתבש הוא גדול. ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב קטסטרופלי אף יותר מהמצב הנוכחי – של מאות נוספות של הרוגים, אזרחים וחיילים. מיטוט מוחלט של הכוח הצבאי של חמאס, אולי, אבל יחד איתו מיטוט מוחלט של כל הרוח הישראלית. במקרה פחות גיהינומי, יתכן וחיילי צה"ל יצליחו לשחרר כמה עשרות חטופים, אבל במחיר כבד של עשרות ואולי מאות של חיים תמורתם.
אבל גם האפשרות השנייה לא כל כך זולה, אם לומר את האמת. "הפסקת אש עכשיו" היא לא תכנית עבודה. חמאס לא יוותר בקלות על החטופים שהוא מחזיק, שהם המפתח היחיד שלו להישרדות כלשהי, שלא נדבר על השגת מטרותיו הגדולות. התרחיש המציאותי של האפשרות השנייה הוא שחרור איטי של חטופים, בעסקאות רבות שיארכו שבועות וחודשים. כשבכל עסקה כזו ישראל נדרשת לוותר: להכריז על הפסקת אש זמנית, שתאפשר לחמאס להתארגן ולגרום לנו לאבדות קשות לכשתתחדש האש, שחרור אסירות ואסירים של חמאס, הכנסת דלק לרצועה שעלול לשמש כנשק נגדנו ועוד ועוד…
בין אפשרות א' ל-ב'
מאז נכנס צה"ל לעזה, נשטפנו בנהרות של פרשנויות על משמעות הפעולה הצבאית. כיבוש הרצועה? החזרת גוש קטיף? נכבה 2 לפלסטינים? עבור משפחות החטופים, למבצע הצבאי בעזה ישנה משמעות אחרת. בימים האחרונים מתרקמת לה עסקה ממשית לשחרור חלק מהחטופים. העסקה הזו התגבשה לא למרות הפעולה הצבאית בעזה, אלא בזכותה.
הכוחות הפוליטיים בישראל מורכבים היום מאנשי ממשלת הימין הקיצוני (כן, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יושבים בקבינט שמנהל את המלחמה), שאת העמדות שלהם כולנו מכירים ואת האספירציות שלהם לכיבוש הרצועה גם כן. מנגד, יושב בקבינט גורם מאזן אחד, בני גנץ שמו. גנץ, יושב ראש "המחנה הממלכתי" והרמטכ"ל לשעבר, הפך, כך על פי מקורות, את שחרור החטופים לנושא בחשיבות עליונה בקבינט המלחמתי.
לפני שלושה שבועות החל צה"ל בכיתור עזה, מהלך שהושלם תוך כמה ימים. מטרת הכיתור לא הייתה החזרת גוש קטיף לחוף הים העזתי, אלא מניעת החשש הגדול ביותר במערכת הביטחון – הברחתם של החטופים לאיראן. בנוסף, הכניסה הקרקעית הביאה מודיעין משמעותי על מצבם של החטופים. חלק מהמשפחות אף עודכנו לעומק.
מאז, מפעילה ישראל לחץ צבאי בשני מישורים: על חמאס כארגון ועל החוטפים עצמם, כאינדיבידואלים. המטרה – להפוך את הסיטואציה למצב קלאסי של בני ערובה, כמו אדם המתבצר עם אנשים שנחטפו בבנק ועם בוא המשטרה הוא מבין שעשה את טעות חייו – כעת, הוא יעשה הכל כדי לצאת מהסיטואציה בחיים. בסופו של דבר, רוב האנשים רוצים לא למות ולכן, הלחץ הצבאי עשוי לייצר מצב של פעילי חמאס שנכנעים, מוסרים מידע, או את החטופים עליהם הם שומרים, בתמורה לחייהם.
אבל אל לנו לשכוח את מגבלות הכוח. אם ישראל תחצה את הקו, תפעיל לחץ צבאי רב מידי, תמוטט את חמאס ותיצור אנדרלמוסיה מוחלטת ברצועה, נגיע למצב שלא יהיה מי שיחזיר חטופים – או, כפי שתיארתי למעלה, לא יהיה לאף אחד שווה להחזיק אותם חיים. זו גם הסיבה ללחץ האמריקאי על ישראל. נכון לעכשיו, האמריקאים חושבים שהלחץ הצבאי הגיע לגבולות הכוח שלו ומכאן – המהלך הנדרש הוא מהלך מדיני.
הפיצול של חמאס
לתנועת חמאס יש שתי זרועות מרכזיות שמתנהלות ביחד ובנפרד: הזרוע המדינית בראשות עיסמאיל הנייה והזרוע הצבאית בראשות יחיא סינוואר. את מבצע "מבול אל אקצא" החלו אנשי חמאס בפיקודו של סינוואר מבלי ליידע את אנשי הזרוע המדינית. כלומר, על ההכנות הצבאיות כולם ידעו, אבל התאריך שנבחר והיציאה של המחבלים לטבח הוחלטו על ידי הזרוע הצבאית. על האירועים למדו אנשי הזרוע המדינית מהטלוויזיה, בדיוק כמונו.
הנתק הזה בין הזרועות של חמאס הופך את הסיטואציה של החטופים למורכבת הרבה יותר ומייצר שלושה מסלולים לשחרור חטופים:
המסלול של קטאר, שם נמצאים אנשי הזרוע המדינית, להם כוח רב בתוך חמאס והם אלה שהביאו לשחרורן של שתי החטופות הראשונות, אזרחיות ארה"ב. על פי מקורות אמריקאיים, התיווך של קטאר עובד מצוין והם המתווכים הטובים ביותר בסיטואציה הקשה, הנוכחית. מאידך, הסבלנות שלהם הולכת ופוחתת, את השיחות שנעשו דרכם הם עשו כטובה לאמריקאים ובפשטות, נמאס להם.
המסלול השני הוא המסלול של מצרים – שמתווכים בין ישראל לבין אנשי הזרוע הצבאית ודרכם שוחררו יוכבד ליפשיץ ונורית קופר מסיבות "הומניטריות". ככל שיחלוף הזמן, טוענים המקורות האמריקאיים, מצרים תהפוך לחשובה יותר ויותר במערכת היחסים הזו שכן בסופו של דבר, אנשי הזרוע הצבאית הם שמחליטים את מי לשחרר ואת מי לא.
המסלול השלישי הוא מסלול החילוץ הצבאי, בו שוחררה החיילת אורי מגידיש.
חמש החטופות שחזרו הביתה הן מעטות ביחס למספר הבלתי נתפס של חטופותים שנמצאים בשבי החמאס. ככל שעובר הזמן, מסבירים המקורות האמריקאיים, הסיטואציה הופכת עדינה יותר והלחץ הצבאי מפסיק להיות מטרה בפני עצמו והופך למשרת של האפיק המדיני.
על פי מקורות בקרב משפחות החטופים, העסקה המתגבשת בימים אלה נראית כמו עסקה אמיתית, בשונה מהעסקאות הקודמות שהציע החמאס. הדיונים כרגע עוסקים במספר החטופים שישוחררו, כשהמחיר שיקבע, יהיה המחיר גם בפעימות השחרור הבאות.
בין משפחות החטופים אין תמימות דעים לגבי העסקה הנרקמת, שכן ישנם אינטרסים שונים בין המשפחות, ככמות האנשים הנמצאים בשבי. הורי החיילים החטופים יעדיפו עסקה של כולם, שכן חיילים לרוב הם האחרונים להשתחרר בסיטואציות כאלה, המייצרות סלקציה בין חיים לחיים. לעומתם, משפחות של נשים, ילדים, זקנים חטופים, יעדיפו עסקה "הומניטרית" שתשחרר אותם תחילה. גם אצל אלה וגם אצל אלה, המשפט שחזר על עצמו עד אתמול בלילה (שלישי) הוא "עסקה משמעותית" – עסקה בה ישוחררו חטופים רבים ככל האפשר, תמורת מחירים מינימליים.
במהלך הלילה האחרון, כך על פי גורמים המעורים בעסקה, ויתרו המשפחות על הדרישה לעסקה משמעותית שכן עלה החשש שהעסקה שעומדת על הפרק כרגע (חמישים חטופים תמורת שלושה ימי הפוגה), היא העסקה היחידה האפשרית עם חמאס. המקורות הביטחוניים בצה"ל ובסביבתו טוענים שיש לקבל את העסקה עכשיו, או שכל העסק יתפוצץ.
הלחץ הצבאי הגיע לגבולות יכולתו והוא לא יכול להשיג עבורנו עסקה טובה יותר. בדומה למקרה טרגי אחר בהיסטוריה הישראלית, כפי שתיאר הבוקר עמוס הראל, גם במקרה של רון ארד הייתה היתכנות לעסקה ממשית, אך הממשלה דאז קיוותה לעסקה טובה יותר – מה שפוצץ את כל העסק ורון ארד עד היום לא שב. לכן, אומרים גורמים ביטחוניים, על ישראל לקבל את העסקה המוצעת עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי.
אמון ואמונה
את המלחמה בעזה מנהל היום קבינט מלחמתי שאין לי (ולרבים בציבור הישראלי) שום אמון בו. חבורה של אנשים שנכשלו בכל קנה מידה מנהיגותי הם אלה השולחים את החיילים לשדה הקרב. החשש הגדול ביותר הוא שמטרות המלחמה הענייניות מתערבבות עם מטרות פוליטיות של אלה שנכשלו ורוצים להבטיח כי ישובו לכיסאם, שרואים לנגד עיניהם רק את תמונת הניצחון שתנער מעליהם את וועדות החקירה, את ההמון הזועם, את חבל התלייה המטאפורי.
גם למשפחות החטופים, על פי מקורות פנימיים, לא ברור כרגע מי מנהל את העסקה ומי מקבל את ההחלטות – נתניהו? גנץ? האם ההחלטות הללו מתקבלות בשל תפיסת ביטחון עניינית, ממלכתית? האם האינטרסים של המשפחות ושל החטופים עומדים לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות? או שמא, אינטרסים פוליטיים צרים שעוסקים בשימור השלטון של אלה שכשלו?
נכון לעכשיו, אין למשפחות החטופים ברירה, אלא לשים את מבטחן בממשלת ישראל הנוכחית. ובאמת, עד כה נראה שהמבצע הקרקעי בעזה מביא להשגת מטרות אמיתיות וחשובות. יחד עם זאת, כל הרג של נשים, ילדים, אזרחים חפים מפשע בעזה הוא חציית קו שמסכנת גם את חייהם של החטופים הישראלים באופן ישיר, אך גם את האנושיות שלנו ואת האופציה שלנו לעתיד כלשהו כאן.
הקריאה להפסקת אש מיידית בהפגנות השונות, כמו גם הקריאות לבצע רצח עם בעזתים, שתיהן לא רלוונטיות אם המטרה שעומדת לנגד העיניים היא השבתם של החטופים. הקריאה היחידה שרלוונטית היא זו שרואה את הדברים כמו שהם. שתיבנה הן על הלחץ הצבאי והן על התהליך המדיני שישראל מקיימת בערוצים השונים. כך או אחרת, על פי מקורות בקרב משפחות החטופים, הקרדיט של האמון בממשלה הולך ואוזל ואם העסקה הנוכחית לא תתבצע תוך שבועיים, המשפחות ישנו אסטרטגיה.
