בשם האהבה?

התמונה בה מונף דגל הגאווה, עם הסיסמא "בשם האהבה" על רקע הריסות וחורבן עזה, מכילה ניגודיות שקשה לתאר במילים. השבועות האחרונים הם שברון פנימי ולאומי עמוק. ההלם עוד לא עבר, תחושת החוסר אונים אל מול כיבוש יישובים יהודיים, רצח, מעשי זוועה ואונס, לא מניחים את דעתי. 

בימים אלה של איחוד לאומי, נראה כי המחיצות הגדולות שדאגו להציב בינינו בשנה האחרונה הלכו והתפוררו. היו כאלה שטענו שבמצב כזה אידיאולוגיית הזהויות קורסת לתוך עצמה. לי היה ברור, שאני קודם אשה, יהודייה, ישראלית, פמיניסטית ורק אחר-כך – לסבית. אולם רבים מחברי בקהילה הגאה רואים את עצמם בראש ובראשונה כ'הומואים', 'לסביות' או 'קווירים' לפני זהותם היהודית או הישראלית. התחושה שלי היא שכיהודייה, הקיום שלי במדינת ישראל בסכנה, ושאין לי שום מקום בטוח גם מחוץ לה. 

למול זה, ארגוני שמאל עולמיים וארגונים קווירים מפגינים למען שחרור פלסטין – "מהנהר ועד הים". אני תוהה אם כולם מבינים את המשמעות של סיסמא זו – חיסול או גירוש (או גם וגם) של כל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. התחושה שלי, שארגונים שחשבתי שמהווים סוג של בית, יוצאים כרגע נגד הקיום הבסיסי של עמי והביטחון האישי שלנו. אני כמובן מסכימה עם הדרישה לשחרור העם הפלסטיני, אני מתנגדת לכיבוש ושותפה לביקורת כלפי המדיניות של ישראל. לצד זה, אני חושבת שאי-גינוי של החמאס פירושו תמיכה במעשים נוראיים שאני עדיין לא מאמינה שהתרחשו כמה קילומטרים ממני. אותם ארגוני שמאל שחורטים על דגלם פמיניזם פוסט-קולוניאלי וקוויריות, לא חשבו לרגע לגנות את מעשי האונס שנעשו בנשים, עריפת ראשיהם של תינוקות, התעללות באנשים חסרי ישע וחטיפה של חלקם לעזה.

אני חייבת לעשות איתכם את השיחה הזו

תהיתי לעצמי איפה עומדת הקהילה הגאה למול זה. בשבוע שעבר ראיתי שלגל 'חתונות המילואים', הצטרפו זוג נשים שהתחתנו. לצד זה, עבר חוק המכיר בבני זוג שכולים מאותו המין (שאפילו חברי כנסת מש"ס הצביעו בעדו), והתפרסמו פוסטים רבים של הומואים המשרתים במילואים הדורשים את זכויותיהם. אין ספק, שלגישה ההומו-לאומית זו, הדורשת זכויות לקהילה הלהט"בית כמי שמשלמים מיסים ומשתתפים במאמץ המלחמתי, יהיו פירות גם לאחר המלחמה. אני כמובן חושבת שמגיע לנו זכויות מעצם היותנו בני אנוש; ועם זאת, שמחה בצעדים כמו חוק זה.

אמש פורסמה כתבה שעסקה ביואב עצמוני, חייל מילואים שהתגייס בשבעה באוקטובר להילחם בעזה, העוסקת בדגל הגאווה שהניף בעזה ועליו הכיתוב בשלוש שפות "בשם האהבה". על פי עידן יוסף ימין, עצמוני סיפר לניו יורק פוסט לפני הכניסה הקרקעית כי החליט להניף את דגל הגאווה על הטנק כאות מחאה למדיניות הרצחנית והאכזרית של ארגון הטרור חמאס נגד להט"ב. הוא ציין כי "צה"ל הוא הצבא היחיד במזרח התיכון שמגן על ערכים דמוקרטיים", אמר. "זה הצבא היחיד שמאפשר ללהט"ב את החופש להיות מי שהם, ולכן אני מאמין לחלוטין במטרה שלנו".

בתחילה, הייתי בעד, מכיוון שמבחינתי זה מראה לארגוני השמאל שישראל היא מדינה שבה ללהט"בים יש זכות קיום, זה מוציא אותנו טוב מול העולם – הם (החמאס) הורגים להטב"ים ואנחנו (ישראל) נותנים להם לחיות. ברור שהמציאות הרבה יותר מורכבת מזה. כשלהט"בים חוזרים רצוא ושוב על הטענה הזו, הם לא מציינים כיצד מדיניות של עשרות שנים בגדה שברה מבפנים את החברה הפלסטינית, שכל הומו שם נחשב באופן אוטומטי למשת"פ. הם לא ציינו כיצד שב"כ מנצל עשרות שנים הומואים עבור מידע תוך איומים של הוצאה מהארון, ובתום העבודה משאירים אותם בסכנת חיים שם, כאשר פה, המדינה לא מאפשרת להם לשהות.

אני מבינה את הרצון של יואב להראות לכל העולם שישראל היא פרו-להט"בית, שיש לנו מקום פה (על אף הממשלה הנוכחית). אני גם אהבתי את הרעיון מכיוון שזו אצבע בעין לכל הבן-גבירסטים, לכל אלה שאמרו שאנחנו "תועבה", שאנחנו "יותר מסוכנים מהחמאס", שכולם ידעו שבין המגינים והנלחמים על החיים שלנו, הם להט"בים.

ועם זאת, יש משהו בצעד הזה שהוא חלול מתוכן. מדוע? כי עזה היא לא שלנו, עזה היא קודם כל של החמאס (לצערי). בעולם מתוקן, עזה שייכת לתושביה, שלא נמצאים במצב לדבר על זכויות נשים וזכויות להט"ב, לא רק בגלל חמאס, גם בגללנו, בגלל התמיכה של ישראל בשלטון הדיקטטורי הזה. במובן מסוים, ישראל תמכה בשלטון שמדכא את בני עמו. כשאנחנו מניפים דגל גאווה בעזה, זה לא אומר שהבאנו לעם העזתי זכויות להט"ב, זה בא להגיד שאנחנו נאורים יותר וטובים יותר, אבל אנחנו אלה שתמכנו בקונספציה שנפלה באיבה בשבעה באוקטובר. להניף דגל גאווה בעזה זה לא לקחת אחריות על מה שקרה פה.

הכי חורה לי היה המשפט שעמו מחבר הכתבה בחר לסיים אותה: "ההיסטוריה הגאה של עזה התחילה עם יואב עצמוני". כמה מנותק אפשר להיות? לעזה כרגע, אין עתיד, וההווה שלה הוא סיוט מתמשך, נכבה 2023, הם לא עסוקים כרגע בזכויות להט"ב, הם בהישרדות על חייהם – בגלל החמאס ובגלל ישראל. "היסטוריה גאה" לא מתחילה בדגל ששם חייל של מדינה כובשת (גם אם הוא נלחם למעננו במלחמה מוצדקת), היא מתחילה בהתארגנות פנימית של קווירים מעזה עצמה. בימים מתוקנים זה לא שונה מלשים דגל גאווה בבני ברק או בכפר ערבי.

בימי מלחמה אלה, זה פשוט מנותק. אם הקהילה הלהט"בית רוצה לעזור ללהט"בים בעזה, היא צריכה קודם כל להתנגד לכיבוש ולדרוש ממדינת ישראל בימים שלאחר המלחמה העקובה מדם הזו, לאחר מיטוט חמאס, לעשות הכל כדי שלעזה יהיה עתיד.