הנשים מאחורי מחאת המשפחות

עדן קלייבן-פקטר ואינס אוסרוף אבו-סייף

"אמרו לי – 'את יכולה לעשות את זה בצורה יותר מאוזנת, פעם, פעמיים בשבוע. אם היו שם כל יום מיליון אנשים, הייתי אומרת אוקיי, אני יכולה למנן את זה קצת. אבל יש שם כל כך מעט אנשים. בסוף הם הבינו". שהם סמיט

מזה מספר חודשים שאנחנו מוצאות עצמנו ברחובות, מסקרות ותומכות בהפגנות למען הפסקת המלחמה והשבת החטופים.ות. במהלך המחאות הללו לא יכולנו להתעלם מהמרחב הנשי שסובב אותנו. מצאנו עצמנו מתעדות באופן קבוע את פניהן של אותן הנשים, אוחזות במגפון או בשלט עם מסר אישי המזוהה איתן. אחרי כל כך הרבה זמן יחד, התחלנו לשאול שאלות. האם הן בנות משפחה של חטופים? מהיכן הן שואבות את הכוח? ומה עם הבית שנשאר מאחור?

הסתקרנו. אנחנו יודעות ומכירות על בשרנו את המחירים של הגעה לכל הפגנה ומחאה. הקושי למצוא בייביסיטר לילדים, חניה, ההזנחה של הבית, הפקקים, ההליכה והעמידה הארוכה, לפחות שלוש שעות על הרגליים בכל ערב, והניסיונות הבלתי פוסקים להסביר לסביבה הקרובה ולבני/ות הזוג למה אני חייבת לצאת עכשיו מהבית, גם בשעות הכי הזויות.

מלי דרויש, גילי שביט, נוקי, שהם סמיט וגליה חי הן פעילות חברתיות במגוון תחומים, שלא משתייכות לשום ארגון או תנועה משותפת. בחודשים האחרונים נוצרה ביניהן חברות אינטימית וקרובה, כשכל אחת מהן, מתוך הערכים האישיים שלה, עומדת בכל ערב לצד משפחות החטופים מול שער בגין בתל אביב. מה המחירים שהן משלמות? ואיך הן מחזיקות מעמד ערב-ערב?

שהם סמית במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
שהם סמיט במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

איך מחאה מתחילה?

מלי תפסה לנו מייד את העין. ואת האוזן. האישה שאוחזת במגפון שחור ומקריאה, מדי ערב, את שמותיהם של כל החטופים בקול נוגע וכואב עד כדי צרידות.

"ב-7.10 הייתי בבית", היא מספרת. "הסתמסתי עם חברות מבארי שהכרתי במחאה נגד ההפיכה המשפטית. הן היו בממ"דים והתעדכנו במה שקורה סביבן דרך התקשורת. לאט-לאט הבנו שאין להן מענה". עד אותה שבת מלי הובילה צעדות ענק בכל מוצאי שבת מרמת גן ועד ל'כיכר הדמוקרטיה' (בצומת בין בגין לקפלן, ת"א) – שעה וחצי ברגל. באותה שבת איומה מלי לא יצאה לרחוב, ומאז – היא מקדישה את מיתרי הקול שלה למען השבת החטופים והחטופות.

"זמן קצר אחרי אירועי השבעה באוקטובר הצטרפתי לחמ"לים ותכללתי מלונות עבור מפונים מהדרום", היא נזכרת בימים הראשונים של המאבק. "הטלפון שלי הפך לחמ"ל אזרחי. דאגתי למענים, הפסקתי לעבוד כמעט לגמרי ובערב הייתי יוצאת לשטח".

הראשון שהתיישב ליד הקריה היה אביחי ברודץ׳, שאשתו הגר נחטפה עם שלושת ילדיהם ועם אביגיל עידן לעזה. הוא התיישב שם לבד, עם שלט 'המשפחה שלי בעזה'. תוך זמן קצר החלו להצטרף אליו עוד ועוד א.נשים למאבק שיהפוך ברבות החודשים למאבק להשבת החטופים.ות. "הכל קרה כל כך מהר", משתפת מלי. "אחרי אביחי, המשפחה של לירי אלבג, התצפיתנית החטופה בת ה-19, הקימה מאהל ממול. בהמשך הגיעה הדס קלדרון, שילדיה ואביהם נחטפו. היה ניסיון להביא את הסיפור של החטופים לראש סדר היום הציבורי. הייתי מתאבדת על כל סרט צהוב, עוצרת אוטובוסים, קושרת עליהם. כל דבר כדי להעלות את המודעות".

"הצטרפתי לחמ"ל ביום השני בערך", מספרת לנו גילי. "הבאתי מטוס של ציוד מטורקיה, עשיתי דברים שמעולם לא עשיתי לפני". כמו מלי, נראה שגם גילי לא יכלה להישאר בתפקיד מטה. השטח חיכה לה, והיא לו. "התחלתי להרגיש שאנחנו עושים את תפקידה של המדינה", היא משתפת. "השבעה באוקטובר ריסק את כולנו. זה בוקר שדפק לכולנו את המוח. זו הייתה קריאת השכמה ברמה הציבורית". חודש אחרי הטבח גילי כבר הייתה בחוץ. בתחילה, בכיכר החטופים. "לראות מעל 200 תמונות של חטופים.ות כל יום, אי אפשר לשאת את זה", היא אומרת. "מלא זוגות עיניים שמסתכלים עלייך. ומבין כל הפוסטרים, העיניים של ארז קלדרון (בנם של עופר ושל הדס קלדרון) תפסו אותי. הוא לא יצא לי מהראש. ואז שמעתי שאמא שלו נעמדה בשער בגין. כשראיתי שם את הדס נעמדתי איתה, עוד לא הבנתי שזה יהפוך יום-יומי".

נוקי יצאה לרחוב ימים אחדים אחרי השבעה באוקטובר. "שמעתי על המחאה של אביחי ברודץ׳ ותוך חצי שעה הייתי שם", היא מתארת. "היה לי קשה. לא הייתי מסוגלת להישאר. אחר כך הצטרף אליו אבא שלו, שמואל. ועד שחזרו הילדים, הייתי שם איתו. הוא  אמר לי 'יש לי שלושה נכדים שצה"ל מפגיז במנהרות'". כשניסינו לתאם ראיון עם נוקי, נשלח אלינו מספרה עם הכיתוב 'נוקי של שמואל' – וזה מסביר הכל. מי שמגיע לבגין באופן קבוע, תמיד יראה אותם ביחד. "הוא היה כותב 'אני מגיע למשרד' והיינו מייד מתייצבות. גם אשתו, גאולה, הצטרפה. כל פעם עוד נדבך ועוד אחד. כשהילדים חזרו – עופרי, יובל ואוריה – זה היה כל כך קרוב. אפילו שהכרתי אותם רק מתמונות ומסיפורים", היא משתפת.

נוקי (מרים אסתר בר גיורא) במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
נוקי במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

להניח בצד את האג'נדה

החיבור בין נוקי ושמואל לא היה נוצר לעולם לולא האירועים הקשים של השבעה באוקטובר. "התאהבנו בשמואל ברודץ'", מספרת גליה. ״לא באמת התלבטתי אם להתנדב במטה או עם שמואל. אני לא בנאדם של ארגונים, אלא תמיד אוהבת חיבור אל אנשים וקהילות ברמה הכי אישית. להיות עם שמואל זה הדבר הנכון. נשארנו שם גם אחרי שהילדים חזרו. שמואל רצה להמשיך לתמוך בעוד משפחות".

גליה, אקטיביסטית מבטן, גדלה בירושלים, בשכונת בקעה. בדומה לנוקי, גם היא הניחה בצד את השקפות העולם שלה לטובת עמידה לצד המשפחות. "חשוב לי הקשר עם האנשים הרבה יותר מאשר האג'נדה", היא מסבירה. "חודשים הפגנתי נגד הכיבוש, אני פעילה שנים בשטחים – אבל עכשיו אני אומרת שהפוקוס צריך להיות על השבת החטופים, לצד המשפחות".

בשמונה באוקטובר, יצאה שהם לתרום דם, לבושה בחולצה עם הכיתוב 'מסתכלים לכיבוש בעיניים'. "הרגשתי שחשוב שייראו שגם אנשים שעומדים לצד הרעיונות האלה, מתגייסים כשזה האסון שלנו. אני לא רק באסון של אחרים", היא מסבירה. "משם המשכתי להפגנה הראשונה בבגין, שיזם גדעון אביטל מלוחמי 73. היינו שם אולי 15 אנשים ובעקבות אלימות משטרתית עברנו לקפלן."אחרי שבוע שהפגנתי מידי יום, הבנתי שהחולצה מעוררת הרבה אלימות, כשהתפתח עימות ישיר עם איש ימין שכמעט הרביץ לי. בסוף הצלחתי לדבר איתו והוא ביקש שאבטיח לו שאוריד את החולצה הזו. הסכמתי להוריד אותה, בינתיים". גם שהם, כמו נשים רבות שעומדות יום יום בבגין לצד המשפחות, בחרה למקד את תשומת ליבה בהשבת החטופים.

גליה חי במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
גליה חי במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

תכף נצא מההלם

"לצד התייצבות פעמים ביום בהפגנה בקפלן, התנדבתי בכל מיני מסגרות. לא עבדתי בכלל", מספרת שהם. "התחושה הייתה שתכף כולם ייצאו מההלם ויצטרפו למאחת היחידים. כשאביחי התיישב בקפלן חשבתי 'הנה זה מתחיל'. היו בערך 300 איש איתו. תחושה חזקה. אחר כך שמואל הגיע, ובהמשך אנשים התחילו להתנדף. שוב היינו מעט".

הנשים התייצבו לכל קריאה. עמדו היכן שהרגישו נחוצות. במהרה הבינו היכן המקום הנכון עבורן, ערכית ואסטרטגית: צומת בגין, שהפכה במהרה למוקד המרכזי של המאבק. "יום שלי היה נראה ככה: בוקר בקפלן, צהריים בהבימה ובערב שוב בקפלן, כל הזמן בחוץ", משתפת שהם. "זה היה עוד בסתיו, תחילת החורף. תיעדתי הכל ביומן הפייסבוק שלי. ההבנה שהימים עוברים, שאנחנו כבר לא עומדות במכנסיים קצרים, שצריכות לשים מעילים… היינו ארבע–חמש. 12 ביום טוב. רוב נשי. הציבור היה אדיש".

בשלב מסוים הדס קלדרון ביקשה שיעמדו איתה בשער בגין. "אני ממש זוכרת את היום שהודיעו לה שהם חוזרים והיא עלתה על הבטונדה וצרחה מאושר", שהם נזכרת. "הייתה תחושה שמתחיל גל שיבה. אני זוכרת שמיהרתי הביתה להדליק את הטלוויזיה ולראות אותם חוזרים".

"נוצר מערך של תמיכה", מספרת לנו נוקי. "מעיין, אמא של רון שרמן זכרונו לברכה, התחברנו מאוד. כשהודיעו להם שהוא מת, נסענו ללוויה. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. זו הייתה הלוויה הכי נוראית שהייתי בה בחיים. אנחנו נוסעות יחד לבקר אותה. זו קרבה שלא הייתה נוצרת לפני".

"פגשתי את אמא של אנדרי קוזלוב", מספרת גילי. "הרגע הזה חרוט לי בזיכרון. היא עמדה כאן ואנשים ביקשו ממנה לדבר. היא סירבה כי היא לא דוברת עברית. אמרנו לה בואי, תדברי באיזו שפה שאת רוצה. אז היא דיברה ברוסית. ככה למדתי להגיד сейчас – עכשיו!".

גילי שביט במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
גילי שביט במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

בית הכנסת שלנו

"אל תיבהלו מהשיעולים שלי", כך פתחה גילי את הריאיון. "זו תופעת לוואי של החודשים האחרונים". בנוסף לצרידות ולשיעולים, לגילי יש דלקת בגידים מהמגפון שהיא אוחזת בידה יום-יום. "החלפתי היום לאחד קל יותר", היא משתפת. מאז החלה המלחמה – ואיתה המחאה – גילי הפסיקה לשחות, לבשל ולהיפגש עם חברים. "ההורים שלי מפחדים שאני מזיקה לעצמי, אני מזכירה להם שהם חינכו אותי ככה".

"אני מרגישה שאני משלמת מחיר. אבל אין לי רגשות אשם", אומרת מלי. "אני מרגישה שיום אחד הם יבינו את זה". כרגע זה מה שאני צריכה לעשות בשביל העתיד של כל הילדים במדינה הזו. מדינה שלא מפקירה אזרחים – זו המחויבות הראשונה של מדינה כלפי האזרחים שלה".

"המחאה תופסת מקום נרחב ביום יום שלי", משתפת נוקי. "זה לא רק השעתיים שעומדים בבגין, הרבה ענייני מנהלות, שינוע, אחסון, וקשר אישי כלכך קרוב שאי אפשר להסביר.אני פחות לוקחת חלק בארוחות משפחתיות, גם בליל הסדר לא הייתי, היינו בקיסריה עם המשפחות".

"יש התרחקות מחברים, מבני משפחה. תחושה של חוסר הבנה", משתפת שהם. "במקביל, אנחנו מתקרבות זו לזו, המון שיחות. אני רואה אותן יותר משאני רואה את החברות והמשפחה שלי. זה מאוד אינטימי". "יש הרבה חברים שאני לא מסוגלת לדבר איתם", מוסיפה גליה. "כואב לי שאנשים לא נעמדים על הרגליים". "הילדים שלי תפסו את זה בהתחלה כמשהו מאוד קיצוני", אומרת שהם. "כאילו חזרתי בתשובה. אמרתי להם 'כן, זה בית הכנסת שלי. בית הכנסת של זכויות אדם'. אם היו שם יותר אנשים, אולי הייתי מצליחה למנן את ההגעה שלי".

שהם סמית, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
שהם סמיט, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

"בסוף, את מוותרת על המון שעות מהיום שלך", מוסיפה גליה. "אני עובדת סביב השעון. הרמתי תערוכה בזמן הזה, זה מטורף. המשפחה שלי היא בראש סדר העדיפויות, תמיד תהיה בראש. הבת שלי מתחתנת ואני עסוקה בלהפיק אין סוף דברים לחתונה. אתמול הייתי ברחוב עד 23:00, חזרתי והכנתי סיכות דש פרחוניות לכל המשפחה, הלכתי לישון בשלוש. ויתרתי על שעות שינה, אבל הספקתי הכל. גם הגוף. בשבוע שעבר הברכיים שלי התמוטטו, הברך הימנית התנפחה. אני לא ישנה טוב כבר חודשים, אני לא יודעת מי כן מצליח לישון…", היא מסכמת.

"זה מעייף, מתסכל, מתיש", אומרת מלי. "לפעמים נגמר לנו האוויר. אנשים שומעים אותי מקריאה שמות כשהקול שלי כבר סדוק ואני ממשיכה. אנשים שומרים עלי, קונים לי סוכריות, מביאים לי מים. אומרים לי לשמור על הקול שלי. אבל הוא משתקם לבד, כי אני כמו צינור שמעביר זעקה הרבה יותר גדולה. אני לא מתרגלת לזה. גם כשאני עושה את זה כל ערב".

באחד מאותם ערבים הקריאה מלי את שמות החטופים כשמאחד הרכבים במקום ירד אדם אחוז אמוק. אחד המפגינים הספיק לחצוץ בינו לבין מלי עד שאחד השוטרים התערב. "הייתי כל כך בתוך הקראת השמות שאפילו לא עצרתי", מלי נזכרת. "ראיתי את זה קורה מולי ואפילו לא הרגשתי פחד. אין פחד כשאת עושה משהו שגדול ממך".

מלי דרויש במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
מלי דרויש במהלך הפגנה | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

המורל הלאומי

"עינב צנגאוקר הבינה מהרגע הראשון שהיא מוקפת בנשות שמאל", אומרת גילי, ומתייחסת לאימו של החטוף מתן צנגאוקר, אשת ימין ומצביעת ליכוד בעבר שמובילה היום את המחאות בתל אביב עם בנות משפחה נוספות,. "ברגעים הכי מערערים, היא מזכירה לי את התקווה".

אי אפשר שלא לחשוב על תנועת 'ארבע אימהות', כשמדברות איתן. על האופן שבו התמדה נשית הצליחה לקרב את דעת הקהל, לעורר דיון ציבורי, להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות ולבסוף, תנועה שהחלה את דרכה ללא כל כוח פוליטי, ללא תקצוב, לצד זלזול ציבורי, הביאה לנסיגה מלבנון.

גילי מספרת על אירוע שהייתה עדה לו בהפגנה לפני כמה שבועות: "עברה מישהי בתוך ההפגנה, חבושה בכובע ליכוד. היא עברה ליד נטלי (אחות של מתן צנגאוקר) ואילנה (בת הזוג של מתן ששבה מעזה בעסקה הראשונה) וצעקה לעברן "אתן הורסות את המדינה! לכו לעזה!". אילנה ענתה לה שהיא כבר הייתה בעזה. רצתי אליהן כדי לוודא שזה לא מתפתח לאירוע אלים. היו המון צרחות, אחרי הכל, כולן על הקצה. בזווית העין אני רואה את עינב צועדת. האישה הזו, עם הכובע, רואה אותה – ופתאום הן מתחבקות. היינו בהלם. לא הבנו מה קרה. עינב לקחה את האישה הזו הצידה ודיברה איתה. מסתבר שיש מי שחושבים שאנחנו, המפגינים, מגיעים לשם עבור תשלום ושאין קשר למשפחות חטופים. כשאותה אישה ראתה את עינב, נפל לה האסימון".

לצד בנות משפחת צנגאוקר, במחאה בתל אביב אנחנו פוגשות באופן קבוע את יפעת קלדרון, בת דודו של עופר, השבוי בעזה. "זה לא יאומן כמה כוח יש לאישה הזו", אומרת גליה. ״ניסינו בתחילת ההיכרות להבין איך לעזור ליפעת. היום אנחנו מדברות כמה פעמים ביום ואני בדרך כלל יודעת במה אפשר לעזור או מציעה עזרה. זה הפך לחברות אמת.״

"היום יפעת שאלה אותי מה שם המשפחה שלי", צוחקת נוקי. "כל יום יש לנו מאה הודעות אחת מהשנייה, אבל אנחנו לא יודעות את הדברים הכי בנאליים. יפעת מהנשים האמיצות שאני מכירה. הלב והמצפון שלה לגמרי במקום הנכון". "עבור בני משפחות החטופים זה עדיין לא מובן מאליו שאנחנו עומדות כאן איתם ערב-ערב", מוסיפה שהם. "אבל זה כן מובן מאליו. אם אני יצאתי מהמלחמה הזו ללא פגע, המעט שאני יכולה לעשות זה לתרום ולהקל על מי שכן נפגע. להחזיק איתם קצת את המשא הזה".

"אני רואה את אילנה עומדת שם כל ערב", אומרת גליה. "איך מישהי שהייתה חטופה בעצמה, במקום להיות עטופה בטיפול, עומדת כל יום בהפגנה? אני חושבת שרק במדינה שערורייתית כמו שלנו אילנה צריכה לעמוד בעצמה להפגין. אבל לגבי עצמי, לא הייתה לי מחשבה אפילו לשנייה לא לעמוד שם. להיפך, אם יום אחד אני לא נמצאת שם אני מרגישה רע עם עצמי".

בדומה לתגובות שמקבלות היום המחאות בבגין, גם 'ארבע אימהות' נתפסו כחסרות הבנה בענייני ביטחון. הן כונו 'ארבע סמרטוטות' והוצגו כמי שמחבלות ביעדי הלחימה וב'מורל הלאומי'. אך לבסוף, שלוש שנים לאחר הקמתה של התנועה, יצא צה"ל מלבנון בהוראתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ו'ארבע אימהות' הפכו לסמל המאבק והנסיגה.

גליה חי, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
גליה חי, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

צו השתקה

בימים אלה נרקמת עסקה נוספת מול חמאס. יש תחושה שמדובר, סוף סוף, בדבר האמיתי. אחרי שישה חודשים ללא כל התקדמות, מאז העסקה הראשונה והיחידה שהתבצעה, אוויר חדש נכנס לריאות. הנשים ששוחחנו עימן היו שם בצמתים הפוליטיים המרכזיים. כמו זבוב על הקיר הן חזו בחברי הכנסת וביחסם למשפחות החטופים כבר מהרגע הראשון.

"עד העסקה הראשונה, חברי הכנסת היו מאוד נחמדים", משתפת גליה. "הם רצו תמונות עם כולם.ן. היינו בכנסת עם שמואל, ואמיר אוחנה רץ אליו וביקש מהעוזר שלו שיצלם אותם. רק אחרי זה הוא הציג את עצמו בפני שמואל. אפילו לא שאל אם זה בסדר. כאילו שמשפחות החטופים הם אביזר".

גליה מספרת על אירוע נוסף, בראש העין, מול הבית של מירי רגב. "העוזרים שלה כל הזמן אמרו לנו שהיא עוד מעט תצא. רק כשהתפזרנו היא רצה אחרינו עד למרכז המסחרי, מאופרת ומסודרת. רצתה לדבר. אז הם חשבו שהם ירוויחו משהו מלהיות נחמדים למשפחות החטופים, זה היה לפני שהפכו אותם לאויבי העם".

המתח הפוליטי וסוגיית המחאה ליוו את משפחות החטופים החל מהשעה הראשונה של המאבק. היום, שמונה חודשים אחרי, אולי מותר סוף סוף לספר על עומק הבהלה שאוחזת במשפחות, שחוששות להתבטא באופן שיפגע בבני משפחותיהם בשבי. "דאגו להבהיר למשפחות שעדיף להן לא למחות", מספרת גליה. "גם אם לא אמרו את זה באופן מפורש. בני המשפחות פחדו, בצדק, שהחטופים שלהם לא יהיו ברשימות".

גליה מספרת שמטה משפחות החטופים אמנם חיבק ופינק את המשפחות, אבל זה החליש אותן, הפך אותן לפסיביות. "חודשים שהמטה לא הסכים לסיסמא 'עסקה עכשיו'", היא אומרת. "הם חושבים שאנחנו מזיקות למאבק. פעם אחת הגענו עם שמואל, אתה רק מתיישב על הכיסאות הנוחים ומרגיש שסיממו אותך… תמיד יש אוכל טוב ופינוקים, הצעות למשלחות בחו"ל. ניסיון להרחיק את כולם מהארץ. מסר של 'לכו תעשו מחאה בחו"ל, אולי האפיפיור יברך אותך. אבל מי שאחראי לכל מה שקורה הרי נמצא כאן, בממשלה. אנשים מפוחדים מעדיפים לקבל חיבוק".

"בכיכר החטופים עדיין לא הבינו שהצנזורה היא לרעתם", מוסיפה שהם. "לא לבקר, לא להגיד שום דבר, זה הרי רק משרת את הממשלה. הכי נוח זה שאנשים מגיעים לשם לשיר, לבכות ולהתחבק. לעשות פסטיבל מוזיקה ובירות. כשישבנו שם עם שלטים גירשו אותנו. אי אפשר לתפוס את זה".

"יש משפחות שחוששות שזה יפגע בסיכויים של היקרים שלהן להשתחרר", מוסיפה מלי. "יש מי שמאמינות שהכול תלוי בהשגחה עליונה, ויש את מי שמרגישות שאם הן לא ייצאו לרחובות וישמיעו את קולן, החטופים פשוט ירדו מסדר היום".

מלי דרויש, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
מלי דרויש, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

תקווה זה לא דבר טבעי

כל ערב במחאה נע בין תקווה לייאוש. גם אנחנו שואלות את עצמנו לא אחת, האם יש בזה טעם?

"ביום החמישים הבנתי שהממשלה הזו לא רוצה להחזיר אותם", אומרת שהם. "אז לעמוד כאן, להפגין, לתמוך בהם, זה המעט שאני יכולה לעשות". היא מסבירה לנו שעבורה העמידה בהפגנות משמעותית קודם כל עבור הסיכוי, ולו הקטן ביותר, שהחטופים שבעזה שומעים על ההפגנות, רואים שנלחמים עליהם ויודעים שלא נשכחו מאחור.

"אני מאמינה שההפגנות שמות את הנושא הזה על סדר היום", ממשיכה מלי. "ואם חלילה מישהו ממשפחתי היה נחטף, הייתי רוצה שאנשים יעמדו לצידי".

"אני לא יודעת אם אני משפיעה. מה ישפיע?" מחזירה נוקי את השאלה אלינו. "פעם אחת נכנסנו לעזריאלי, התביישתי לעבור בין האנשים שישבו לאכול ולשתות. אבל רצינו לעורר אותם, כי איך ממשיכים בשגרה כשיש כל כך הרבה חטופים?" היא מספרת על אירוע שבו הרגישה את השינוי מתרחש לנגד עיניה: "הקראנו את שמות החטופים ופתאום איזו אישה, עם מלא שקיות בידיים, הסתכלה עלינו. הרגשתי כאילו נפל לה אסימון. היא יצאה איתנו, הצטרפה לצעדה. ככה, עם כל השקיות".

נוקי (מרים אסתר בר גיורא), בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

נוקי (מרים אסתר בר גיורא) ומייפל, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
נוקי ומייפל, בבית | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

"אם בכל מוצ"ש כל האנשים שנמצאים בכיכר היו מגיעים לשער בגין, אולי המצב היה אחרת", מציינת שהם. "העם שלנו מאוד צייתן. יש תחושה באוויר שאין מה לעשות, הם לא חוזרים. צריך לחזור לחיים. אבל אני לא מסוגלת. כל יום אני נוסעת על שינקין ואני רואה את כולם עם הקפה והיין… אני לא אומרת שצריך לפרוש מהחיים, אבל אנחנו חיים במדינה מאנית-דפרסיבית. יש תחושה שחצי עם במאניה, מוכן להקריב את החטופים ואת החיילים וחוגג את האפשרות הפנטזיונרית ליישב את עזה וחצי עם אחר נמצא בדפרסיה. באבל. בתחושה של הפקרה מוחלטת".

"אני כל הזמן חושבת מה היינו יכולים לעשות אחרת", תוהה גליה. "איך אפשר לעורר את הציבור? את המודעות?" לתפיסתה, אקטיביזם הוא הדרך. "לשבת בבית רק גורם לך לשקוע יותר. תקווה זה לא דבר טבעי, במיוחד לא בתקופות כאלה. התקווה היחידה היא האקטיביזם. כשלא עושים – שוקעים בייאוש".

גליה משוחחת איתנו גם על הנושא הכואב של אובדן, של אסון אישי. "אנשים חושבים שזה מדבק. באופן אישי אני יודעת שכשאתה עובר אסון, הרבה אנשים נעלמים לך פתאום מהחיים. וגם כאן אני שומעת המון אנשים שאומרים שהם 'לא מסוגלים להסתכל למשפחות האלה בעיניים'. פשוט תבואו. פעם בשבוע, שעה, משהו".

"הרבה שואלים אותי מאיזו משפחת חטופים אני", מוסיפה מלי. "אני חושבת שכולנו משפחה אחת גדולה. אני גדלתי על 'ואהבת לרעך כמוך' ואני מאמינה שמאבק נגד רמיסת זכויות אדם מגיע מתוך אהבת אדם".

"אני לא מבינה איך אנשים לא ממלאים את הרחובות", מסכמת גילי ומשתפת אותנו כמה מכעיס אותה לשמוע את צמד המילים 'כל הכבוד'. "מה זה כל הכבוד? כל אחת ואחד מאיתנו יכולים להיות הבאים בתור! אנחנו במציאות שבה אף אחד לא יכול להבטיח את הביטחון שלו. התרגלנו להוריד את הראש כל כך הרבה שנים, בפני כל כך הרבה עוולות. אין לנו כסף, אין לנו ביטחון, אין לנו עתיד ועכשיו גם האנשים שלנו נלקחו, ועדיין אנשים מורידים את הראש".

גילי שביט | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף
גילי שביט | צילום: אינס אוסרוף אבו-סייף

נשים במחאות

"זו מחאה עם אולי תשעים אחוז נשים", אומרת לנו גליה כשאנחנו תוהות בקול רם על הנוכחות הנשית המובהקת כל כך בהפגנות. "אולי נשים מרגישות שזה אישי להן, אין לי הסבר לזה", היא אומרת.

"אצלי זה מגיע ממקום של האימא שבי", מוסיפה נוקי. "משהו פנימי, רחמי. אינטואיטיבי". גילי מזכירה את המחזה הידוע 'ליזיסטרטה'. "גם אם מגחכים עליהן בהתחלה, נשים מובילות את השינויים בסופו של דבר", היא אומרת. "כנשים, אנחנו רגילות שדברים באים רק במאבק. אנחנו מבינות שכלום לא מובן מאליו. הרגשתי שאלו יכלו להיות הילדים שלי", אומרת נוקי בגילוי לב. "הרגשתי בת מזל, אבל כל מה ששמעתי חדר לי ללב. החטופים, המסיבה, הנרצחות…".

"הנשים כאן מאוד עוצמתיות", מוסיפה מלי. "חזקות, חכמות, מדהימות אחת-אחת. יש כאן גם לא מעט גברים שמגיעים, תומכים, מגבים, פעילים, אוחזים בשלטים ונוכחים על בסיס קבוע", היא מזכירה.

"באחד הערבים נגמר לי הקול", מספרת גילי על רגע של קולגיאליות. "מלי הגיעה והחליפה אותי. ואז ביקשה ממני להישאר איתה. הסתכלתי לה בעיניים ונשארתי עוד כמה שעות. בת הזוג שלי כבר רצתה להרוג אותי, אבל מה שיש כאן בינינו הוא משהו אחר. אני מבלה פה עם הנשים הללו יום-יום ולא זוכרת את שם המשפחה שלהן, אני אפילו לא יודעת במה הן עובדות!", היא מוסיפה וצוחקת. "אנחנו מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ומבינות הכל. מי צריכה הפסקה, מי יכולה להוביל, מי צריכה להתנהל מול השוטרים, מי הולכת להיעצר… משהו במרחב הנשי הזה יוצר חיבורים מדהימים. לראות יום-יום את הפרצופים של אותן נשים, לחשוב על נשים שעמדו כך לאורך ההיסטוריה, על 'ארבע אימהות', על תנועות שלקח להן גם עשורים, אבל בסוף, בסוף, בסוף, עשו שינוי. אז את עומדת".

עד להשבת החטופים יעמדו הנשים הללו בבגין. הן קוראות לכם.ן לעמוד לצידן ולתמוך במשפחות, להציל את מי שעוד חי, כי החיים חשובים יותר מהכול. א׳–ה׳ 18:30–20:30 וכל מוצ״ש.

תגובות

2 תגובות

  1. מילים חזקות ותיאור מדויק לעמידתנו בבגין. אני אישית חלק מהנשים הקבועות והאנשים והמטרה היא לחזק ולתמוך במשפחות. לא נרפה עד שכול/ם יוחזרו הביתה.
    הנשים המתוארות בכתבה כולן ראויות בצורה בלתי רגילה. אין מספיק מילים לתאר, אלא לתמוך ולחזק. תמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.