טראמפ והרוח בשערי

מאסייה אלינג'אד היא עיתונאית איראנית-אמריקאית די מגניבה. אני עוקבת אחריה מזה זמן. היא דעתנית, נשכנית ומזוהה על ידי רעמת תלתלים חומה ופרח פיטנה לבן-צהבהב בדש שיערה. אלינג'אד נולדה וגדלה באיראן, במקום בו "מגדלים ילדות ללכת כשראשן מושפל מטה, להיות בלתי נראות, צנועות", כפי שכתבה בממואר שלה "הרוח בשערי".
היא מתנגדת משטר עוד משנות נעוריה באיראן ופעילה למען זכויות נשים, שנעצרה על ידי המשטר בגיל 19 כשהיא בהיריון. כשעזבה את איראן, "זכתה" לניסיונות של המשטר לפגוע בה ואף להתנקש בחייה. כיום היא אשת תקשורת פוליטית שפועלת ממקום גלותה הנוכחי, ארה"ב, נגד המשטר ובעד העם האיראניים.
ביום הראשון של המלחמה, צפיתי בריאיון אמוציונלי שלה בערוץ אמריקאי. אלינג'אד מגיעה צרודה לראיון ומספרת איך איבדה את קולה בשיחותיה הרבות עם נשים ואימהות שאיבדו את ילדיהן באיראן במחאות, היא מספרת על חגיגות השמחה עם מותו של הדיקטטור, ומציירת מציאות עתידית בה "רוצחים" אינם עוד בשלטון ולכן העתיד מתמלא, אולי, בתקווה זהירה.
היא מנסה להסביר לאמריקאים מדוע יש במלחמה שמחה. היא מבינה שאמריקאים מתקשים להבין את זה. היא קוראת לאירופאים להכין מהלכים פוליטיים עם האופוזיציה האיראנית על מנת להביא לשינוי משטרי באיראן, לא רק להשאיר את המשטר הקיים על כנו עם רפורמות כאלה ואחרות.

כשהיא מתייחסת לאיראנים-אמריקאים שחוגגים ברחובות ניו יורק, היא גם מתייחסת לאמריקאים שמוחים ממש לידם נגד המלחמה, שצועקים שהמלחמה לא חוקית על פי הדין הבינלאומי, ושאין שום טוב בהתערבות אמריקאית במזרח התיכון.
היא ממשיכה ומסבירה לאמריקאים בגרון ניחר: "אחיי האמריקאים, צאו לרחובות כדי לחגוג את מותם ונפילתם של הטרוריסטים, זו לא פוליטיקה, זה עניין של חיים נורמליים של אזרחים באיראן, של כבוד. אל תחוסו על טרוריסטים, תחוסו על האזרחים באיראן".
כשקמאלה האריס נותנת הצהרה על התנגדותה למלחמה ועל היות המלחמה בלתי חוקית, מאסיה אלינג'ד רותחת, "קמאלה האריס שמרה על שתיקה מוחלטת כאשר עשרות אלפי איראנים נטבחו על ידי המשטר, וכעת, כששלטון הטרוריסטים מופצץ היא רצה לגנות זאת?"

מאסייה אלינג'אד פותחת חרך מנקודת מבטה לפוליטיקה האמריקאית בהקשר המלחמה הזו. והפוליטיקה הזו כוללת את שאריות הפוליטיקה ממלחמת ישראל-עזה העקובה מדם, את ההיסטוריה והטראומות האמריקאיות מהתבוססות במלחמות יקרות ומדממות במדינות זרות מעבר לים, וכמובן פוליטיקה פנים-אמריקאית בעידן טראמפ: הממשל והאיש.

בחלוף מספר ימי לחימה במה שהאמריקאים מתעקשים ומקפידים לקרוא לו "מבצע" ולא מלחמה (כי מבצע לא דורש אישור בקונגרס, מלחמה כן וטראמפ לא ביקש אישור מאף אחד), ניתן כבר להצביע על הצלחות מרשימות מאוד. עם זאת, אחד הכישלונות המהדהדים, הוא האופן המרושל בו טיפל (או לא טיפל) ממשל טראמפ בשיווק האיום האיראני והצורך לטפל בו, לקהל האמריקאי ולנבחריו.
הציבור האמריקאי נדהם מהיקלעותו למלחמה מעבר לים. שוב מלחמה, שוב המזרח התיכון, שוב משאבים וחיי חיילים אמריקאים מוקרבים עבור אזור שלא מצליח לסדר בעצמו את ענייניו. קמאלה האריס והמפלגה הדמוקרטית מכנים את המבצע "מלחמת בחירה לא נדרשת" – וגם לא חוקית, בשל אי האישור בקונגרס, בשל אי הבאת האיום למועצת הביטחון של האו"ם וגם בשל העובדה שאיראן "לא הציבה איום צבאי מוחשי על ארה"ב".

מימין, הפלג הקיצוני ב"MAGA" (Make America Great Again), אותו מוביל הפודקאסטר טאקר קרלסון, מאגף את טראמפ ומתנגד לכל התערבות אמריקאית שלא פוגשת אינטרס אמריקאי. בשבוע שעבר, בריאיון של קרלסון עם שגריר ארה"ב בישראל, הוא חוזר שוב ושוב על השאלה – היכן פוגש האיום האיראני את ארה"ב? מייק האקבי מתקשה לענות. בסופה של השיחה, ממתג קרלסון את ישראל כ"נטל" על מדיניות החוץ האמריקאית והפרק עצמו נקרא "מערכת היחסים הרעילה של ארה"ב וישראל".
מי שבולט בשתיקתו הוא דווקא סגן נשיא ארה"ב, ג'יי די ואנס. האיש החזק בתנועת “MAGA” ומי שנראה שמשייט לו אל עבר מועמדות בטוחה לראשות המפלגה הרפובליקנית ביום שאחרי טראמפ. ואנס, שנישא על ידי גלי התמיכה של משפיענים, בחלקם אנטישמיים, בימין הרפובליקני, הוריד פרופיל במלחמה.
ומעל לכל אלה, מרחפים מסמכי אפשטיין: ערב המלחמה עם איראן התפרסמו בארה"ב מיליוני מסמכים הנוגעים לפרשת ג'פרי אפשטיין, הפדופיל הסוחר בבני ובנות אדם ובשירותי מין. טראמפ רדוף על ידי תיקי אפשטיין – וחלק ניכר ממתנגדי המלחמה בארה"ב רואים במלחמת איראן מהלך הסחה.

"חיינו בשקרים של וייטנאם ועיראק. די למלחמות נצח", כך סיים הדמוקרט הפרוגרסיבי ברני סנדרס את הצהרתו נגד המלחמה – בסנטימנט שמדבר לימין ולשמאל האמריקאי גם יחד. מה שאנחנו רואים כסיוע קריטי למאמצים שלנו במלחמות אין ברירה, הוא עבור האמריקאים טראומה לאומית אמיתית ממלחמות עיראק ואפגניסטן.
האמריקאים רואים הכל ונזכרים בעשרות שנות מלחמה, עשרות מיליוני דולרים ואלפי פצועים והרוגים אמריקאים שנפלו בעיראק ואפגניסטן. הלקח שלהם מהמלחמות הוא – לא למלחמות. הם לא מעוניינים בהתערבות אמריקאית אלימה בעולם. חלקנו נוטים לחשוב שזה בגלל תפיסה מרחיבה, "ווקיסטית", נאיבית, אבל זה כבר מזמן לא זה.
אפגניסטן היא דוגמא כואבת למבחן התוצאה של התערבות אמריקאית: לאחר עשרים שנה של לחימה והתבוססות, טראמפ הוציא את כוחות ארה"ב באחת מאפגניסטן והטליבאן חזר לשלוט בעוצמה רבה יותר מאי פעם. או כפי שניסח זאת וולקר טורק, ראש ועדת האו"ם לזכויות אדם: "אפגניסטן היא בית קברות של זכויות אדם".

בשביל להבין את הפוליטיקה האמריקאית, צריך להבין שאיראן לא נתפסת כאיום ישיר על הביטחון האמריקאי. זה גם עוזר להבין את היחס למלחמת ישראל בעזה: התעשיות הביטחוניות של ישראל והחימושים המדויקים ממומנים על ידי משלם המיסים האמריקאי – כשהמימון הזה פוגש דריסה של זכויות אדם, מלחמות ארוכות ללא יחסי ציבור טובים ודיון פוליטי נוקב – הציבור מתנגד. כך אהדת ישראל צוללת, בעוד הציבור האמריקאי חושד שאינטרסים כלכליים ואינטרסים ישראליים גוררים את מנהיגו ואותו לעוד מלחמה מיותרת שעלולה לייקר להם את מחירי הדלק.
טראמפ לקח הימור על מלחמה לא פופולרית, עם בעלת ברית רדיואקטיבית מבחינת דעת הקהל (ישראל). המלחמה הזו עלולה לעלות לרפובליקנים בבחירות האמצע.
ארה"ב היא עדיין דמוקרטיה חזקה ותוססת. הגלים שאנו רואים ביחס למלחמה הזו מבטאים את השתנות הציבור האמריקאי ביחס למלחמות: מלחמות הן הרע המוחלט, ואין אף משטר, גם כזה שטובח באנשיו, שראוי לפתוח במלחמה כזו נגדו אם הוא לא מהווה איום ישיר על ארה"ב. האם זהו ויכוח מוסרי או משפטי?

בכיכר בלוס אנג'לס, בה חיה אחת מהקהילות האיראניות הגדולות ביותר בארה"ב, חגגו רבים את מותו של הדיקטטור. בכיכר סמוכה עמדה ג'יין פונדה, השחקנית בת ה-80, ונאמה נגד המלחמה. "האנוי ג'יין" קוראים לה, עוד מימיה כמתנגדת למלחמת וייטנאם. קהל של מפגיני נגד-מלחמה הריע לה.
אז מי בעד מלחמה ומי בעד זכויות אדם? ועל הזכויות של מי נאבק הציבור האמריקאי? האם על זכויות אדם באשר הם או על על בני אדם שמתים ממלחמות הממומנות על ידי משלם המיסים האמריקאי?
מאסייה אלינג'אד מנסה להסביר את המורכבות לאחיה האמריקאים. כן, מלחמות הן הרע בהתגלמותו – אבל אזרחי איראן שמלמדים את העולם כעת איך אפשר לשמוח כשמפציצים אותך, מזכירים את עקרון "האחריות להגן", הקיים בנורמות הבינלאומיות – בו האחריות להגן על אזרחים מפני פשעי מלחמה מונחת על מדינתם, אך אם זו לא עושה זאת או מבצעת את הפשעים בעצמה, האחריות עוברת לקהילה הבינלאומית.
אין כאן תשובה אחת טובה, אלא דיון עומק על מלחמות ועל אחריות בינלאומית בזמנים של סדר עולמי מעורער. בתוך הדיון, זכויות אדם ומוסר בין מדינות נדחקים לשוליים. במלחמת ישראל-עזה, כל ניסיון לדבר על מורכבות, נרגם בהשתקה. אבל הנה מאסייה אלינג'אד מכריחה את כולנו לחשוב לפני נקיטת עמדה. כן, הטראומות האמריקאיות ממלחמות רוויות דם מוצדקות ואמיתיות. אולם עמידה סלקטיבית על זכויות אדם של עמים תחת משטרים אפלים גם היא רעה. אולי דווקא בחשוכים שבזמנים, בעולם שלא יודע שובע ממלחמות ארוכות שנים כמו בישראל ובאוקראינה, הדיון על איראן יצליח לפתוח צ'אקרות חדשות בעולם אלים שמחפש את דרכו המוסרית שוב. עולם שכמה לסדר מחודש.