מופעי שחרור החטופים בעזה משקפים לנו באופן ברור, כי גם בפברואר 2025 חמאס לא ממוטט ולא מורתע. גם אם מצעד הגנרלים-על-אזרחי שמסתובבים באולפנים טוענים אחרת. כשאתן שומעות אותם אומרים "חמאס ספג מכה קשה", אני מציעה לנקוט במה שקראה לו בל הוקס "תודעה ביקורתית". בין תודעה ביקורתית לתודעת אויב.
הוקס הגדירה את התודעה הביקורתית, כתודעה של שינוי ושל שחרור. אדם, אישה בעלת תודעה ביקורתית לא מקבלת עובדות נתונות, אלא פועלת מתוך מודעות לשנות את המבנים בהם היא חיה, פיסיים, חברתיים, כוחניים. היא מחשבת וחושבת מחדש על המציאות.
כמו כולנו, צפיתי בפעימה השישית של עסקת החטופים. עסקה, שעד שלא יחזרו בה כולםן, לא נוכל להעריך באמת את טיבה. כרגע, ניתן להגדירה כעסקת ה"מאניה-דיפרסיה", שמביאה לנו רגעים של התעלות, עם איחוד יקירים ומשפחות על רקע מפלי דמעות. ומנגד, רגעים של דיכאון עמוק משולב אימה, על הצורך לטבוע שוב במופעי התעמולה של חמאס. מופעים מתוכננים בקפידה, עם סמלים, מסרים, בימוי מחושב וטרור חיצוני (כלפי הישראלים) ופנימי (כלפי הפלסטינים) למכביר.
הריקוד של חמאס
חשוב שנצלול לפרטי המופע של חמאס, למרות התעמולה שבהם. בהיעדר ועדת חקירה, הפקת לקחים מדינתית או שידוד מערכות, עלינו ללמוד את המציאות בקפידה בעצמנו, לפענח את אותותיה בחומרה ולחיות בתודעה ביקורתית מוחלטת.
נתחיל בסימבוליות שמחזירה (ונועדה להחזיר) את כולנו לטראומה של ה-7 באוקטובר: טנדרים, חמושים, סרטים ירוקים, קריאות שמד. הבמה והמיצג הצבאי הוכנו בלב חאן יונס, בסמוך לביתו של יחיא סינוואר. את ההעמדה של הרכבים והמחבלים בצורת "חי"ת", הקפידו חמאס לצלם גם מהאוויר כדי להפגין סדר, תמיכה עממית, בעיקר שליטה.
אנשי חמאס לבושים במיטב המחלצות, לכל פרט יש סימן ומסר. מדי חמאס היו שם, גם מדי צה"ל שנגנבו, על פי חמאס "מחיילי האויב בעת לחימתם ברצועה". קלצ'ניקובים ורובי "תבור" צה"ליים, גם הם "נגנבו ברצועה". רכבי טויוטה וטנדר שחור גדול, גנוב – רכבו של איתן הורן, שנחטף ב-7 באוקטובר מניר עוז. הרכב ובעליו עדיין בעזה.
את הכאפיות הפלסטיניות, בשחור לבן, החליפו כאפיות אדומות, "שמאע' " ירדני. אנשי חמאס סיפרו למצלמות כי זוהי מחווה של חמאס לעם ולמלך הירדני שמתנגדים לתוכנית הטרנספר של טראמפ. בתוך כך, החטופים נאלצים לשחק מול מצלמות חמאס והג'יהאד האיסלמי את תפקידם של המאושרים, המודים לשוביהם על אירוח לבבי.
ההקפדה על הפרטים ו"הריקוד" של חמאס על בימת התעמולה שהוא מנהל מול ישראל ועזה, מלאות משמעות. חמאס מאותת לישראל – חטפנו א.נשים, מדים, רכבים ונשקים. זה מרכיב מרכזי בנרטיב הניצחון שחמאס מנסה לצייר, מול הצבא שנחשב עד ה7 באוקטובר, מהטובים בעולם. המופעים הללו מציגים את חמאס כזרוע צבאית מבוססת, שמתפקדת בקפידה. וכך הם נצרבים בתודעה, לא רק הישראלית, אלא גם העזתית, וגם זו של תושבי הרשות הפלסטינית והעולם הערבי.
מודל חיזבאללה
ב-27 לפברואר תתקיים פסגה אליה נקראו כל מדינות ערב, בראשן סעודיה, מצרים וירדן. כולן נערכות לגנות את תכנית טראמפ ולהציב אלטרנטיבה – תכנית ערבית לשיקום הרצועה, שאינה כוללת את גירוש תושביה. עם זאת, בכירים מצריים ואפילו בכירי חמאס בחוץ, כבר מודיעים כי מאמצי השיקום (והיום שאחרי), כבר לא יכללו את חמאס כמי שמנהל את החיים האזרחיים ברצועה.
אם כך, נראה שחמאס מחפש את הדרך להעתיק את מודל חיזבאללה – צבא שיש לו מדינה. הרשות הפלסטינית תתפלץ מהפתרון הזה, מדינות ערב אולי לא יצליחו להפעיל מנופים לפירוק חמאס מנשקו ובינתיים, חמאס מסמל כי כזרוע צבאית, הוא כאן כדי להישאר. אלא אם יביסו או ימוטטו אותו.
ואם כבר דיברנו על מיטוט – איפה ממשלת ישראל? נתלית באשליות על ריביירה שמוכר לה נשיא אמריקאי.
לא לעולם חוסן
עוד תמונה מטלטלת השבוע, הייתה תמונתו של הרמטכ"ל עם ארבע התצפיתניות שחזרו מעזה. הוא על מדים, הן על אזרחי. ידיו על ברכיו, הן לא מצדיעות לו, הוא לא בראש השולחן. כל סממני ההיררכיה הצבאית נמוגו. הם יושבים בסלון, באותו הגובה, בישיבה לא פורמלית. ארבע נשים צעירות שראו את הלבן בעיני האויב, בשבי של שנה וחצי.
בתמונה הזו, מספרים לנו על שיחה בין החיילות שחזרו מהשבי, לרמטכ"ל. ראינו ולא הקשבתם לנו, הן אומרות לו. איפה הייתם? שואלות. והוא מבקש סליחה, מזכיר תחקירים שיוצגו ונראה כמי שלא יודע את נפשו.
ואחרי ההפקרה של ה-7 באוקטובר בה לקחים עוד לא הופקו, תורות לחימה עוד לא שונו, מפקדים עוד לא קיבלו אחריות והתרבות הארגונית נותרה על תילה, התמונה הזו מספרת – לא לעולם חוסן. הרי גם ועדת החקירה הופקרה.
להביט למציאות בעיניים
הדברים הללו הזכירו השבוע כי השליטה של חמאס בעזה נותרה משמעותית. לארגון הטרור שביצע את הטבח עדיין יש יכולת ארגונית, תכנון אסטרטגי, תעוזה בוודאי. אך הפעם, בניגוד ל-6 באוקטובר 2023, לא כדאי לנו לתת למתווכי המציאות לעוות אותה. מה שראו התצפיתניות אז, היה המציאות. מה שאנחנו רואים עכשיו, את צבא חמאס מצליח להרים מופעים של תעמולה וסמלים, עם ציוד כבד ורובים גנובים מצה"ל, על בסיס שבועי, הוא המציאות. ועד שמישהו יוכיח לנו אחרת – זה אומר שהוא יכול לפגוע בנו שוב.
עלינו להבין שמה שמנסים למכור לנו בדמות "שערי גיהינום" או "ניצחון מוחץ" לא קיים. לא יהיה ניצחון, בוודאי שלא מוחץ. בקצב הזה, לא יהיה "היום שאחרי חמאס", כי אף אחד לא עושה דיון מהותי על זה. לא תהיה הסרה של האיום על תושבי העוטף – כי חמאס עדיין מחזיק במרבית הנכסים האסטרטגיים שלו ברצועה. כולל חטופיםות ישראליםות.
מתי ממשלת ישראל תאפשר לנו לראות אופק?
בל הוקס הניחה את המודעות והתודעה הביקורתית כאבן הבסיס של אישה לקרוא את המציאות מחדש, להבין את המנגנונים והכוח הבונים את המציאות סביבה ולפעול מתוך ההבנה הזו לשיבוש המציאות הקיימת ולהתפתח אל מעבר לגבולות המוכרים.
ה-7 באוקטובר על מוראותיו הותיר לנו דוקטרינת ביטחון חדשה, ורכיב משמעותי בה הוא האמונה למה שרואות העיניים, תוך פקפוק תמידי ב"אמיתות מוחלטות" שנאמרות לנו על ידי גורמי סמכות כאלה או אחרים. מודעות ביקורתית, עיניים פקוחות לרווחה.
כן, מופעי חמאס הם תעמולה – אבל הם גם אינדיקציה אמיתית ליכולות ולכוונות שלו, ממש מעבר לגדר.
כולנו תצפיתניות שרואות ומדווחות כעת.
