טובת הילדה?

מאת: נטע אבנון 

לאחר מעל לשנה של דיונים, החליט בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון למסור את התינוקת סופיה להוריה הגנטיים, ולא לאפשר לה לגדול בחיק האישה שנשאה אותה ברחמה וילדה אותה. הטעות בהשתלת הביצית המופרית ברחם אישה אחרת מהאישה שמשחלותיה נשאבה, היא תולדה של תעשיית הפריון המשגשגת בישראל, הנובעת ממגוון סיבות, בגללן החברה הישראלית מקדשת פריון: מצוות פרו ורבו, זכרון השואה, חשיבות המשפחה בתרבות היהודית, אבל גם, ובעיקר, עידוד ילודה מחשש למיעוט דמוגרפי במלחמה המתנהלת באזורנו, על שליטה באדמה של המקום הזה. מדיניות עידוד הילודה הישראלית מאפשרת לנשים לעבור טיפולי הפריה כמעט ללא הגבלות, ובלי להתחשב בבריאותן שלהן (אבל סיוע לאחר לידה בגידול הילדים, זה כמעט ולא מתקיים).

מעבר למדיניות, בל נשכח את הגורמים המעורבים, הפרטיים והציבוריים, בכלל זה רופאי הפריון, בתי החולים הפרטיים, מעבדות ההפריה ותעשיית הבדיקות הגנטיות, המונעים כולם מאינטרסים כלכליים ולא בהכרח מאינטרסים של בריאות נשים או בריאות הציבור. לפנינו מקרה נוסף של שוק המייצר ביקוש, ולא, כפי שנוהגים לטעון לגבי הנשים הישראליות – ביקוש המייצר שוק. תאוות הבצע של תעשיית הפריון הובילה לתנאי עבודה בלתי אפשריים, לפס ייצור לתינוקות הפריה, ומכאן הדרך לטעויות קצרה.

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

בפסק הדין, השופט (שהוא גבר) העמיד כעיקרון המוביל בשיקוליו את טובת הילדה. לכאורה, קבע השופט, על פי חוות דעת של מומחה, פסיכולוג פרטי (שהוא גם גבר), וכנגד חוות הדעת של שתי עובדות סוציאליות (שהן נשים) כי טובת הילדה לגדול בין קרוביה הגנטיים וללמוד לקבל בדיעבד את עברה כתינוקת. עוד כתוב בפסק הדין כי העובדות הסוציאליות הפריזו בפרשנותן. היסטריות כבר אמרנו? לאור כל זאת, קומם בית המשפט גרסה גנטית של קרבת דם על פני גרסה של "אימה יולדתה"; גנטיקה ותורשה כגורמים החשובים בחייו של אדם, ולא הסביבה שבה צמח. ממש תורת גזע.

עוד המשיך השופט והפלה את הזוג שגידל את סופיה בשנתיים האחרונות, על כך שאינם נשואים, שכן שהאם הביולוגית לא השלימה את הליך גיורה. עוד חלם ישראלי: לייצר מצב חוקי שבו אין לזוג שום אפשרות חוקית להינשא, ואז להפלות אותם כי הם לא נשואים. מעניין אם שיקולים של עליונות יהודית הנחו פה את בית המשפט להעדיף זוג יהודי כשר על פני אישה שלא השלימה תהליך גיור. הגדיל השופט והאשים את בן הזוג של האם היולדת במתן הצהרת שקר על אבהותו. ליבנו עם האב, שגידל את הילדה ונאלץ להצהיר על אבהותו שכן הזוג אינו יכול להינשא בישראל ובהעדר נישואים לאב המגדל אין כל דרך אחרת להירשם כאב התינוקת.

ראוי אף לציין שפסיקה זו עומדת בניגוד למסורת המשפטית וההלכתית בישראל בנוגע לביצוע בדיקת אבהות. בישראל מכתיבה ההלכה את המנהג המשפטי לאסור על ביצוע בדיקת אבהות בילדים של נשים נשואות, גם אם שני בני הזוג וצד שלישי מעוניינים בכך, זאת מחשש שתתגלה "ממזרות". במקרה זה, העדיף השופט את המורשת הגנטית על פני המורשת החברתית, כי אין חשש לממזרות, הרי הזוג לא נשוי והחשד כאן הוא תהליך הפרייה כאוטי, ולא בגידה של אישה בבן זוגה.

נזכיר, כי פתרונות שיפוטיים נוספים עמדו לרשות השופט, למשל הורות משותפת שהיא צורה צומחת של הורות בחברה משתנה, אולם הוא העדיף להוציא את הילדה מאימה-יולדתה. השופט טוען כי הקדיש מחשבה למשמעות הניתוק הילדה מאמה-יולדתה. אנחנו מנחשות שהירהר בהשפעת הקשר הביולוגי בין עוברית לאמא, בהשפעה של שנות הינקות המוקדמת על  בריאותה והתפתחותה הנפשית והגופנית של הילדה, השפעה שמוכרת בהשפעה מכרעת בקרב מומחי בריאות הנפש. אולם לבסוף, הכריע השופט לטובת ההורים הגנטיים.

תפיסה זו של בית המשפט מבטלת לחלוטין את זכות האישה על גופה ורבייתה, ורואה בה כלי נושא להריון. במקרה שלפנינו, אחד מהעקרונות האתיים המרכזיים ברפואה המודרנית, עיקרון ההסכמה מדעת, הופר פעמיים: חומר גנטי נלקח מאישה אחת ומגבר אחד, ההורים הגנטיים של הילדה, ונעשה בו שימוש שלא אליו כיוונו, והוא בוודאי אינו רצוי בעיניהם. בצד השני, ברחמה של האישה היולדת, לפי הפרסומים, הושתלה ביצית מופרית שאינה שלה, שהופרתה בזרע ובחומר גנטי שלא הסכימה להכניס לגופה, ובכל זאת – בשל הטעות – היא נשאה בגופה הריון במשך תשעה חודשים. בכך, העמידה האישה היולדת את גופה ונפשה לרשות העוברית, וכעת גם לרשות בית המשפט שכפה עליה לעבור בדיקה גנטית שלא רצתה בה, ולרשות ההורים הגנטיים, כאילו הייתה בית גידול, כלי קיבול דומם. כידוע, בזמן הריון, הגוף נותן עדיפות לעוברית המוזנת בתוכו על פני האישה ההרה, וההיריון אף עלול לסכן את חייה של האישה. ההרכב ההורמונלי של הגוף משתנה, המבנה האנטומי של הגב והאגן משתנים, ולו היו סורקים את מוחן של נשים הרות היו מוצאים שאף המוח משתנה.

האישה היולדת העמידה בהריון את כל כוחותיה הביולוגיים והנפשיים, באופן אלטרואיסטי, לרשות העוברית, מתוך אמונה שלמה שהיא אימה הורתה. האישה היולדת אף ילדה את העוברית והביאה אותה לעולם כתינוקת. כידוע לכל, למעט אולי בית המשפט לענייני משפחה, לידה היא אירוע מכונן בחיי נשים, ועם כל ההתקדמות המדעית-הרפואית בתחומים אחרים, מנגנוני הלידה עדיין לא פוענחו במלואם ולא פעם לידה מסכנת את חיי היולדת ואת בריאותה.

בשל הידע הרפואי החסר על לידות פיזיולוגיות, לעתים רבות מדיי לידה בבית חולים כרוכה בהתערבויות רפואיות שהשלכותיהן המיידיות וארוכות הטווח מזיקות לאישה, במיוחד בישראל שנהוגה בה מדיניות המפלה את זכויות האישה היולדת לטובת העובר, הן באופן לא רשמי והן באופן רשמי (ראו נייר עמדה מס' 8 על זכויות האדם וחופש בחירה בלידה, שחיברה תת-הוועדה לענייני חופש בחירה וזכויות אדם בלידה של המועצה הלאומית של ביו אתיקה של משרד הבריאות. נייר עמדה זה דן בהפרות הלא רשמיות של זכויות נשים על גופן בלידות בישראל, אך מחזק את ידיהם של הפוגעים כשהוא קובע כי אישה המסרבת להתערבות רפואית בגופה לטובת עוברה או יילודה שקולה לאישה המתעללת או מזניחה ילד קיים). גם כשהלידה עוברת בקלות יחסית היא משפיעה על גוף האישה. בית המשפט ביטל את כל אלה לעומת ההיבט הגנטי של הורות.

מי שילם בגופו יותר על הטעות של תעשיית הפריון? גופה ונפשה של מי מהנשים ספגו יותר מן הטעות? שלילת זכויותיה ההוריות של האישה היולדת לא עולה בקנה אחד עם משפט שבראש מעייניו זכויות האדם של נשים. לפי עקרונות של צדק ומוסר אוניברסליים, לנשים, ולא רק לגברים, יש זכות יסודית לשלמות הגוף. כפי שלא נדרוש מגבר לתרום כליה עבור ילדו, ואם יסרב נאסור אותו באשמת התעללות או הזנחה של הילד, כך לא ניתן לכפות על אישה להמשיך או להפסיק הריון. מרגע שהאם היולדת במקרה שלפנינו העניקה חיים לביצית המופרית, כשנשאה אותה בגופה בהריון והביאה אותה לעולם בלידה, קרבתן המשפחתית לא ניתנת לערעור מהבחינה האתית, עוד לפני ההיבט הפסיכולוגי הקושר בין האם המגדלת עוברית ברחמה ומגדלת ילדה עד גיל שנתיים.

פונדקאות או לא להיות? על התועלת החברתית שבאימוץ

כל החלטה השוללת מהאישה היולדת את זכות ההורות מחזירה אותנו הנשים להיות אובייקט של הירהורי שופטים-גברים בזכויותיהם וברצונותיהם המשוערים של תינוקות, ילדים ועוברים. ההיריון הוא שקוף, הלידה היא שקופה, האם היא שקופה. טובת הילד משמשת כאן כעלה תאנה לשאיפה גברית לקבוע ולשלוט בגורלו של מטען גנטי הנכנס לרחמה של אישה. הספרות הפמיניסטית כבר הראתה כי כשמדובר בשאלות של פריון ורבייה, גברים מזדהים עם מטען גנטי זה, המייצג בעיניהם את התפקיד הגברי בהבאת ילדים לעולם. הם לא מזדהים ולא מסוגלים להבין את האדם-אישה שלה שייך הגוף המזין, שבו מטען גנטי מתפתח לעוברית ולא את האדם-אישה האקטיבית היולדת, המעבירה את העוברית ממצב של מוכלות בתוך גוף אחר, למצב של נפרדות גופית.

כשרואים באישה ייצור אוטונומי אין ספק שלא ניתן לקחת מהאם היולדת את זכויותיה ההוריות, שכן הגנטיקה היא רק ממד אחד בהורות, ואף לא הממד החשוב. העדפת "טובת הילד" המשוערת על פני טובת האישה היולדת מעמידה את התינוקת סופיה בסכנה מבחינות רבות, אך במיוחד מבחינת זכויות האדם שלה. כשתגדל, ימשיכו לראות בה גברים, ודרכם החברה כולה, טבע דומם ומכיל, ולא אדם בפני עצמה.

השתתפו בכתיבת הטור: ענת שלם ושרון אורשלימי, שהן חלק מפורום הדור הבא של חוקרות הפריון