מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

"אני נפגעת תקיפה מינית ורוצה להתחיל טיפולי פריון ומחפשת רופאה שתהיה רגישה לנושא"

"מי יכולה להמליץ על רופאה בשביל אישה על הרצף הטרנסי שתהיה טרנס פרנדלית"

"אני אישה נשואה בהריון לא מתוכנן שצריכה עזרה לעבור הפסקת הריון ורופא.ה שלא תשפוט אותי על זה"

"מגרד לי!!! אני אישה שלא רוצה יותר שיגידו לה שזאת פטריה רק וירשמו לה אגיסטן, גם כשזה לא עוזר"

"אני לא מסתדרת עם אמצעי מניעה הורמונליים ואני לא רוצה לשמוע על זה יותר. לא מציעים לי שום דבר אחר".

"אני מחפשת המלצה לרופאה עדינה ורגישה כי יש לי כאבים ביחסי מין וכל הרופאים שהייתי אצלם אמרו לי שאין לי כלום".

"אני מחפשת רופאה גינקולוגית עבור אישה בזנות, ושתבין את זה"

"זקוקה לרופא.ה עם מומחיות בגיל המעבר. למה אין מספיק כאלה?"

אלו ציטוטים משיחות יומיומיות שאני מנהלת עם נשים. פניות מסוג זה מגיעות אלי בין פעמיים לשלוש בשבוע. לרוב הפניות מגיעות מנשים שלא מכירות אותי, באמצעות הפייסבוק, הוואטסאפ, המייל או הטלפון. כל שבוע. מהניסיון שצברתי אני יודעת לזהות מה נשים רוצות רק מאופן הפנייה.

אז מה באמת נשים רוצות מהגינקולוגים/ות? – או: איזה גניקולוגיה נשים רוצות?

ביום שישי האחרון פרסמה דנה ספקטור בטור שלה בשבעה ימים, ידיעות אחרונות, תיאור של חוויתה בביקורת השנתית במרפאה גינקולוגית. מאז שפורסם הטור, החלו רופאי ורופאות נשים להאשים את ספקטור בהכללה לא הוגנת שעלולה לגרום לנשים שלא להגיע לבדיקות שגרתיות ובכך אולי לסכן את בריאותן. תגובות הנגד לא איחרו לבוא, מאלו העוסקות בסוגיות דומות לאורך השנים וכמו שאומרות – The Shit Flew Out the Roof

מזה למעלה מעשור אני עוסקת בתחום של בריאות נשים, בדגש על מיניות, תכנון משפחה וכאבים בחדירה. לפני שנים התחלתי להרצות על הבדיקה הגינקולוגית, בניסיון לנרמל את מה שמרתיע כל כך הרבה נשים, לתת לקולות שלהן נוכחות ולהמשיג מה בעצם בעייתי בבדיקה הזאת. בנוסף, פרסמתי קול קורא בבלוג שלי דאז בבקשה שנשים ישלחו לי סיפורים וחוויות. קראתי לפרויקט "ואגינה וגינקולוגיה – התלכנה שתיהן יחדיו?". מאז התגברה אצלי התחושה שנשים שותקות פחות בנושא הזה וההבנה שיש בעיה עמוקה במקצועות הגינקולוגיה והמיילדות התבססה יותר.

רפואת נשים מוגדרת כהתמחות בגינקולוגיה ומיילדות. כלומר, יש בה שני תחומים של מומחיות: תחום אחד הוא הפריון והוא מתרכז ברחם, חצוצרות, שחלות, אגן ולפעמים צוואר הרחם. התחום השני הוא התחום הגינקולוגי שעוסק בפות, בנרתיק ובבריאות מינית. רוב ההכשרה בגינקולוגיה ומיילדות נעשית בבתי החולים ולא בקהילה (כיום יש שינוי בהכשרה ויש יותר התמחות משולבת עם הקהילה), והדגש שלה, פעמים רבות, היא על מיילדות ועל היבטים כירורגיים של גינקולוגיה (כמו היסטרוסקופיה, גינ-אונקולוגיה, מחלות צוואר הרחם, ועוד).

בהתמחות בגינקולוגיה אין מספיק עיסוק ברפואה המתקיימת בקהילה, העוסקת במחלות פות ונרתיק (כן, כן, הגרד הבלתי פוסק או הכאבים. ולא, זאת לא פטריה!), באמצעי מניעה, בשינויים של גיל המעבר. בכל הקשור לליווי הריון וטיפולי פוריות, ובכלל, בכל הקשור להריון, קל יותר למצוא טיפול הולם בקהילה וזה כמובן קשור למעמד המיוחד של ילודה בישראל. אולם, בתחומים אחרים, לעיתים קשה למצוא רופאים ורופאות מומחיות הן ברפואה הפרטית, והן ברפואה הציבורית. נדמה שתחומים רבים של רפואה גינקולוגית בקהילה, נושאים שמטרידים נשים בחיי היומיום, פשוט לא זוכים להכשרה מספקת או לטיפול רציני/יסודי. כך קרה שנשים והרופאות.ים שלהן, מוצאות את עצמן מתוסכלות זו מול זו, בטיפול בקהילה.

בהתמחות בגינקולוגיה ומיילדות כמעט ולא עוסקים בסקס (לפי דבריה של רופאה שראיינתי). כן, כן מה ששמעתן. לא עוסקים בסקס. רופא.ה שרוצה להבין משהו בטיפול שקשור לסקס, למתבגרות, למחלות כאב כרוניות בנשים, צריכ.ה ללכת להשתלם בקורסים לטיפול מיני או בהכשרות ייעודיות שהן אפילו לא בהכרח תתי התמחות. או כמו שרופא אחר אמר לי "אחרי ההתמחות בבית חולים, אתה פשוט נזרק למים של העבודה בקהילה וצריך ללכת ללמוד לבד. לא פלא שנשים עם כאבים ביחסי מין עוברות בממוצע 9 רופאים עד לקבלת האבחנה של וולוודיניה – ולא פלא שאני מנהלת את השיחות הכתובות מעלה בכל שבוע עם נשים.

המפגש האנושי עם הגינקולוגיה

כיום, כשאני עוסקת במחקר שלי על אמצעי מניעה ומערכת הבריאות, אני שומעת את חוויותיהן של נשים מהמפגש הגינקולוגי בנושא ונדמה שגם שם המצב לא מזהיר. אומנם הגלולות משווקות עדיין כאמצעי לשחרור האישה וכדבר האחראי ביותר שאישה מתקדמת יכולה לעשות. אבל כשאנחנו רוצות משהו לא הורמונלי ולא פולשני, נדמה שלא מעט מהרופאים.ות מתקשים.ות לתמוך ברצונות שלנו וכתוצאה מכך האוטונומיה שלנו לבחור או לדחות אמצעי מניעה כזה או אחר מצטמצמת. אני אפילו לא נכנסת לסוגיה של תגובות של רופאים.ות לנשים שאומרות שהן לא רוצות ילדים.

בסקר שהפצתי על שימוש באמצעי מניעה, קיבלתי תגובות רבות המספרות על חוויות קשות של נשים. המילים שקראתי מעציבות לי את הלב, מכווצות לי את הפות ומכעיסות לי את המוח. למה? למה זה צריך להיות ככה? למה מקצוע שאמור לעשות טוב, להציל נשים, לעזור להן בבריאותן ואיכות חייהן, מייצר כל כך הרבה התנגשות, טראומה, חוסר אמון וחוסר שביעות רצון? איך זה קרה?

עכשיו  אני רוצה להציע תשובה לשאלה הזאת, דרך שלוש נקודות אוניברסליות שמייצרות את המתח המובנה במפגש הגינקולוגי:

היסטוריה

מעבר להכשרה עצמה בתחום, צריך גם להסתכל היסטורית על התפתחותה של הגינקולוגיה והרפואה המערבית בכלל. הגינקולוגיה התפתחה באמצעות שימוש בפרקטיקות שכוללות שוביניזם וגזענות. שפחות שחורות בדרום ארה"ב הופנו ל"בתי חולים ליולדות", יותר נכון, חוות של שפחות שחורות בהריון, שהוקמו כדי לאפשר לאדונים שלהן להגדיל את כמות העבדים דרך הולדה.

אותן נשים עברו למעשה התעללות רפואית במטרה לשמור עליהן ועל הריונן (הכפוי לרוב) בריאים. הספקולום הומצא בחוות אלה ותוך שימוש בגופן. הן עברו ניתוחים ללא הרדמה (למקרה שתהיתן מדוע יש בדיקות שעד היום עושים לנו בלי הרדמה והן כואבות רצח, למרות שמציגים את זה כ"קצת לא נוח"), אולצו להשתתף בניסויים בבני אדם (מאתיים שנים לפני ועדת הלסינקי ולפני הזוועות של מנגלה) וזאת בלי שום יכולת לסרב. לכל מקצוע רפואי יש היסטוריה משלו שיש לה השלכות גם על ההווה שלו, כך גם לגניקולוגיה.

הסתכלות מפוצלת על הגוף האנושי והפרטה

מאפיין מרכזי ברפואה המערבית הוא חלוקת הגוף האנושי לאיברים נפרדים. על פי זה נעשים ההתמחות, הלמידה והטיפול. בכל מומחיות רפואית יש קטיעה של הגוף המאוחד והפיכתו לגוף מפוצל: מטפלים באיבר ולא באישה. מטפלים בבעיה ולא באישה. בגינקולוגיה, בדומה לכל תחום רפואי, אי אפשר לטפל בפות, בנרתיק או ברחם בלבד מבלי לראות את האישה כיצור שלם, עם צרכים ורצונות, עם היסטוריה וחוויות, שיש בהן טאבו, פגיעה, עונג, ושתיקה. פשוט אי אפשר. נוסיף על זה את מבנה מערכת הבריאות הציבורית שמקדישה עשר דקות למטופלת ואת השחיקה של הרופאות.ים והסרט הנע של המערכת. בתנאים כאלה לא ניתן לייצר מבט רפואי כולל ולא ניתן לעשות רפואה טובה.

המציאות שבה שלגבי בעיות נפוצות ויומיומיות של נשים (כמו אנדומיטריוזיס, גרד בפות, מענה לנפגעות תקיפה מינית ו-וולוודיניה) אנחנו נשלחות למומחית כי לרופאה בקהילה אין את היכולת והכלים לטפל בהן, בעייתית מאד. בלתי נתפס שנראה שוב ושוב בקבוצות הפייסבוק את המשפט "מבקשת המלצה על רופאה איכפתית, עדינה ולא שיפוטית, שלא רק תיתן לי גלולות". זו ציפייה שצריכה להיות מובנית במקצוע. למה אנחנו צריכות לבקש את זה כאילו מדובר במשהו יוצא דופן? התמחות ומומחיות שלא מתכתבת עם הצרכים של נשים בקהילה והידע המדעי העדכני, זאת פשוט לא הדרך. הזנחה של נושאים שנוגעים כמעט לכל אישה מעידה על בעיה עמוקה.

יחסי כוח

גם הבנה של יחסי הכוח המובנים ברפואה בכלל וברפואה גינקולוגית בפרט היא חיונית בהקשר זה. יחסי הכוח המובנים בעולם הגינקולוגיה מתקיימים בשלוש רמות: בין מטופלת למטפל.ת ישנם יחסי כוח של הסמכות הרפואית; בין נשים כמטופלות לגברים מטפלים ישנם יחסי כוח מגדריים; ולבסוף יחסי כוח הקשורים לטיפול באיברי המין והפריון בגוף הנשי, איברים שלאורך ההיסטוריה היו הלב של דיכוי הנשים. איברים שנרמסו, נפגעו ועברו טראומות עיקשות רבות. יחסי הכוח הקשורים במיניות נשית ופריון נשי עדיין משפיעים על אופן הטיפול ועל חוויית המטופלת. רופא.ה שי.תהיה מודע.ת ליחסי הכוח הללו, י.תתאמץ להתגבר עליהם וי.תשאף לצמצם אותם, י.תהיה רופא.ה גניקולוג.ית טוב.ה יותר. לשמחתי, עם השנים הכרתי יותר ויותר כאלה ואני מוקירה אותן.ם על כך. יש ממי ללמוד והן.ם כבר עובדים.ות בשטח.

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

המסר שחשוב לי להעביר הוא פשוט: מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת. כזו שתראה אותנו כמכלול, נשים מכל הסוגים, מכל הרצפים המגדריים, מכל הגילאים. מגיע לנו שיבינו את מעגל החיים שלנו, על שלביו השונים, ויתנו מענה שלם לצרכים שלנו. מגיע לנו שייראו בנו כבעלות האוטונומיה הבלעדית על גופנו, גם אם ההחלטות שאנחנו מקבלות לא תואמות במלואן את ההכשרה הרפואית של הרופאים.ות שלנו. הגיע הזמן שהסילבוסים של ההתמחות ישתנו ואולי אפילו שהמקצוע יפוצל: שמי שרוצה להתמחות במיילדות יעשה התמחות במיילדות ומי שרוצה התמחות ברפואת פות ונרתיק, קרי, גינקולוגיה, יתמחה בגינקולוגיה.

אלה גם אלה צריכים לגבש גישה שלמה שמביאה בחשבון את האישה בכללותה בנוסף למומחיות ייחודית. חשוב שתיאוריות פמיניסטיות, כולל היסטוריה של הגינקולוגיה, יהיו חלק מלימודי הרפואה וההתמחות. כמו כן חשוב שנושאים כמו גזענות, תרבות האונס ואלימות מינית בפועל, אאוגניקה (פיקוח על ילודה רצויה מול מצויה), שמנופוביה, אייג'יזם, לימודי מוגבלות, ולט"בופוביה, יהיו חלק אינטגרלי בחינוך הרפואי בכלל והתמחות הגינקולוגית בפרט.

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת. כזאת שלא תשתמש בכסא הזה, שתוציא את הספקולום משימוש ותמציא תחתיו מכשיר אנושי יותר שההיסטוריה שלו לא תהיה קשורה בהתעללות. שתבין אותנו כמכלול שלם, לרבות מודעות להקשר החברתי והפוליטי שאנו חיות בו. כזאת שתעניק לנשים את הסוכנות המלאה על גופן ועל בריאותן.

אתן יודעות, רפואת נשים.

שרון אורשלימי היא דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות, חוקרת מדיניות של אמצעי מניעה במערכת הבריאות בישראל, מדיקליזציה של מיניות והקשר בין בריאות ופמיניזם.