הפרופיל הסמוי

השתתפה בכתיבה: ד"ר אביגיל מור

"אנחנו כל הזמן נאנסות," אמרה לי חברה, ואני הבנתי מיד למה היא מתכוונת. דיברנו על הפעמים שנאנסו בדייטים, או על ידי גברים שהיינו איתם במערכות יחסים, על אונס שעברנו ללא התנצלות, על אונס שעברנו עם התנצלות, על סיוטים בלילות. דיברנו גם על שיח מיני שניהלנו עם בני זוג, על בני זוג שמתפכחים, שמתחרטים. על גברים שלא מתחרטים. היה לנו מגוון קלפים לפרוס על השולחן, אבל המסר היה ברור: האונס עדיין כאן. זו שיטת הדיכוי הכי מושרשת, שגברים עדיין מפעילים עלינו, כל הזמן. 

נושא התקיפות המיניות מדיר שינה מעיני, אני קוראת עליו מגוון ספרים כדי לנסות ולהבין, איך קורה שאנחנו עדיין מתמודדות עם אונס גם היום? באחד מהספרים שקראתי, פרופ' שרה הוגלנד מארה"ב, הדגישה בספרה "אתיקה לסבית", (1988) שהיא בוחרת להתמקד בניסוח וסמנטיקה כשהיא עוסקת בפמניזם, משום שסמנטיקה ושפה שולטות לחברה בתודעה. למשל, היא מסבירה כי התחביר הסביל "האישה היא מוכה" רומז שהבעיה היא באישה, ומעלים לחלוטין את הפעיל – התוקף – מהמשוואה. לעומת זאת, לומר "הגבר מכה את האישה" יכול ליצור הבנה אחרת של המציאות, הבנה מלאה יותר. כך גם המשפט הסביל "כל אישה חמישית תיאנס". 

באמירה כי כל אישה חמישית תאנס נתקלתי לראשונה בקמפיין של מירב מיכאלי לפני שלוש שנים. אבל אנחנו יודעות כי כדי שאישה תאנס, מישהו צריך גם לאנוס. 

אונס הוא לא אניגמה. האם מישהו אי-פעם הפך את המשפט הזה? סיפר לנו מה האמת הסטטיסטית מאחורי התחושה שלנו שאנחנו נאנסות כל הזמן? מסתבר שכן, או יותר נכון – מישהי: ד"ר אביגיל מור.

מור היא  פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה במכללת תל-חי, ומחברת הספר "דמעה שלא נגעה" להתמודדות עם פגיעה מינית. הרבה מהמידע במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית מבוסס על מחקריה. כעת היא המשיכה והעמיקה במחקרה גם אל הצד הנשכח – התוקף. בהתבסס על מחקרים קודמים, מור בחנה גברים שתקפו מינית, וניתחה את הנושא מהזווית שלהם. 

ממצא מרכזי שעולה מהמחקר מלמד כי בניגוד לסטיגמה או ההנחה הרווחת, אנסים אינם מאופיינים כמתמודדי נפש מסוכנים לחברה. אלא שלמעשה, במחקרים בהם נבחנו גברים 'נורמטיביים', לא פחות מרבע מהם הודו כי כפו מין על אישה באופן מודע. 

מחקרים בארה"ב מהעשור האחרון, בדקו גברים הצפויים לבצע "דייט-רייפ", כלומר אונס אישה המוכרת להם במסגרת מפגש או דייט. הסתמן כי הגברים האלו הפנימו במידה רבה את אידיאולוגית המצ'ואיזם. הפוגעים נטו למזער את חומרת התופעה, להאשים את הנפגעת, ודיווחו כי הם סבורים כי נשים נהנות משילוב של מין ואלימות. לדעתם נשים יכולות למנוע כפיה מינית אם ירצו, ובנוסף הנבדקים גם אישרו את המיתוס ההטרוסקסיסטי ש'לא' פירושו 'כן'. 

במחקר אחר עליו מלמדת ד"ר מור, הראו לנבדקים תסריטים של מין בהסכמה כמו גם של מין כפוי. הנבדקים דיווחו כי לדעתם בחלק מהמקרים האישה נהגה באופן "מעורר האשמה", לכאורה. כגון לבוש חשוף, הליכה לבד בחושך, שתיית אלכוהול, או התנסחות מילולית כזו או אחרת. 

תוצאות המחקר הראו כי נמצא קשר בין שלושה גורמים: עוררות מינית גבוהה, צפיה במין כפוי, ונכונות לאנוס, בעיקר כאשר שהאישה נהגה באופן האמור שנתפס ״מעורר אשמה״. משולש מטריד מאוד. 

במחקר נוסף, נבדקה רמת ההזדהות של הנבדקים עם דמות האנס. ככל שעלתה רמת המצ'ואיזם – כך עלתה  מידת ההזדהות. ה'מצ'ואיסטים' הביעו סלחנות והבנה כלפי האנס, לעומת האשמה או גועל שבטאו גברים שלא קוטלגו כמצ׳ואיסטים כלפי אותה הדמות. 

האם חינוך להיפר-גבריות קשורה לנכונות לאנוס? על פי תוצאות המחקר הזה, נראה שכן. ניתן לזהות את השפעת ההסללה לגבריות הכורכת מין עם שליטה. התפיסה היא כי מין הוא דבר שיש לקחת בכוח, ולא ביטוי לקשר הדדי.

בעקבות מחקרים אלו, ד"ר מור ביצעה מחקר נוסף, בהשתתפות 258 גברים הטרוסקסואלים רובם בשנות העשרים לחייהם. הנבדקים התבקשו לענות על השאלות רק בכן, לא, אולי, התוצאות מדהימות: כ-20% מהם דיווחו שהם כפו מין על אישה בניגוד לרצונה; 4.2% הודו כי הפעילו לחץ מסוים; 34.5% טענו כי טעו בהבנת רצונה של האישה; בסופו של דבר, מעל כחצי מהנבדקים – 65.5% דיווחו כי אולי, ביצעו את אחד מאלו. 

בשלב הבא, שאולי מהווה את ליבת הסוגיה, בדקה מור  את הקשר בין אונס, לבין צריכת פורנוגרפיה, החפצה מינית, תחושת זכאות (entitlement) ויכולת  אמפתית. 

מעל הכל, נמצא כי קיים קשר גבוה בין צריכת פורנוגרפיה והחפצה מינית, לבין כפייה מינית. אלו מגבירים את הנטייה להתעלם מאי הסכמתה של האישה, לשגות בהבנת כוונותיה, או להפעיל עליה לחצים. 

עם זאת, לא נמצא קשר בין יכולת אמפתית ירודה לכפייה מינית. כלומר, גברים עם יכולת אמפתית סבירה, השכן ממול, האח, הידיד, הקולגה, גם הם עלולים לכפות מין על אישה המוכרת להם, בניגוד לתפיסה הרווחת. 

תרבות ההחפצה ופורנוגרפיה, "מנטרלות" את היכולות האמפתיות שלהם. כלומר, גם גברים הנתפסים כבעלי יכולת אמפתית סבירה, נוטים להפעיל דה-הומניזציה כלפי נשים, ולראותן כחפץ לשימושם. אולם על אף שכל הגברים חשופים לתרבות הזו, רק חלקם הופכים לאלימים. אם כן, מי אלו ההופכים לאלימים בפועל? 

על פי מור, הנטייה האישיותית  היא המכריעה, ואני מוסיפה: גם יכולת הבחירה. מחקר אחר ומעט אפל שביצעה מור יחד עם חוקרות נוספות, בדק מהם המנגנונים הפסיכולוגיים המתרחשים בקרב אנסים בעת ביצוע  המעשה.

במחקר נבדקו 442 גברים בגילאים מגוונים שנחלקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת כללה גברים שהעידו שכפו מין על אישה בסבירות כזו או אחרת על אישה (כ-20% מהנבדקים), והשניה כללה גברים ששללו לגמרי את האפשרות שכפו  מין על אישה (80% מהנבדקים). במסגרת המחקר הוצגו בפני המשתתפים שני תרחישים של אונס, תרחישים שעלוליים להשמע לנו מוכרים מדי. האחד בידי אדם המוכר לנאנסת, והשני, של אונס קבוצתי. הם התבקשו להתייחס לארבע תופעות:  דה-הומניזציה והתעלמות, רציונליזציה והצדקה עצמית, עד כמה אלו מתרחשים בו זמנית, ולבסוף – דיסוציאציה – מידת הניתוק (או חיבור) של האנס לסיטואציה. 

רובם המוחלט של הנבדקים (80-90%) בקבוצה הראשונה טענו שהתוקף היה מודע למעשיו. הם הסבירו את עמדתם באמירות כגון:

 "הבחור קלט שהבחורה לא בעניין אבל לא היה אכפת לו", "פשוט לא עניין את הבחור מה קורה עם הבחורה", "הבחור היה אדיש למצבה של הבחורה", "הבחור נתן  לעצמו להאמין שהיא בעניין כי לא השמיעה התנגדות", "הבחור היה בטוח שהבחורה הביעה נכונות  לקיים יחסים מיניים בכך שבאה איתו לביתו". 

לעומתם, אחוזים נמוכים הרבה יותר (כ-60%) מקרב הגברים בקבוצה השניה הטוענים כי מעולם לא תקפו מינית, טענו כי לדעתם, התוקף רואה את מה שלפניו, אך בוחר להתעלם  מזה, ומצדיק לעצמו את ההתעלמות באמצעות רציונליזציה. האונס לא יוחס כלל למצב של ניתוק, אלא הם ראו בתוקף כמי שמתעלם במודע מהכאב שהוא מייצר, או שהוא מתרץ את העניין לעצמו, אך הוא לגמרי נוכח ואינו מנותק. ממצאי מחקר זה, שוללים את האפשרות לסלחנות עקב ניתוק.  

כאשר נבדקה מידת האמפתיה של הנבדקים כלפי אנסים, רוב הנבדקים הביעו אמפתיה כלפיהם, גם אם הבחינו בטעותם, לעומת מיעוט מהנבדקים שלא הביעו אמפתיה כלפיהם כלל. 

החוקרות נעמי וולף וקתרין מקינון טוענות בספריהן כי תרבות האונס התגברה ככל שהפמיניזם התפתח, כתגובת נגד מצד הפטריארכיה. כלומר, קיימים שני קווים הפועלים במקביל: מצד אחד התגברות בהשגת זכויות לנשים, אך מהצד השני מתקיימת גם ירידה לתהומות אפלים מאוד של פורנוגרפיה, אידיאל היופי ואלימות מגדרית, המשפיעים על מערכות היחסים של גברים עם נשים.

מסתבר כי הטיעון המיושן של "בחור מבית טוב" לא עומד במבחן המציאות. תרבות האונס היא עדיין עקב אכילס בחברה.  כל עוד תוקפים אומרים: "אני בחור טוב", "אני לא בן אדם רע" ומסירים אחריות מהתקיפה, מתקיימת בעיה מהותית. הם לא רואים באונס כמעשה רחב מימדים. יש להם תפיסה עצמית המנותקת מחומרת מעשיהם. ככל שנבין מה גורם לפער הזה, נוכל להציל את בנותינו ובנינו. לפי דעתי, חסר לנו דיבר אחד בספר הקדוש ביותר לנו: לא תאנוס. אולי אם היה שם, לא היינו כאן עכשיו.