בספר דברי הימים של התקופה הזו, בעוד חמישים, שישים, אולי מאה שנה, החיסול של סינוואר יתפוס שורות מעטות. שמו ישכח, ימחה. הוא יהפוך לאחד מיני שמות רבים של אויבים מרים של העם היהודי. הסיפור שיתפוס מקום על גבי עשרות, אם לא מאות דפים, יהיה הסיפור המרכזי של השנה הזו, נקודת האפס שלנו-עצמנו: סיפורם של החטופיםות.
אתמול, בדרך לארוחת החג, זה תפס אותי בבטן. שמעתי את השיר החדש של מרינה מקסימיליאן בלומין, "מחכה לנס". החושך החל לרדת, ירח מלא תלוי מעלי. חשבתי על נעמה לוי, שאחרי חמישים ימים לבדה, כשרק מחבלים רצחניים מארחים לה לחברה, פגשה בפעם הראשונה חטופות נוספות. "אנחנו עדיין בחיים?" היא שאלה אותן. בטוחה שמה שחוותה עד עכשיו היה שבעת מדורי הגיהינום.
**
בלילה חלמתי על מתן צנגאוקר.
הוא ישב מולי בשולחן החג, מזוקן. עיניו מביעות פיכחון וצער נורא. אחר כך, חלמתי שמחבלים מוציאים אותי להורג. אני מבינה שלא משתלם להם להחזיק אותי שבויה.
***
שנה של גיהינום. עזה עולה בלהבות. יד ביד הפכו החמאס וישראל את חייהםן של החטופיםות בעזה לבלתי אפשריים, תלויים על בלימה, אם בכלל. אני חושבת על ירדן ביבס, שראיתי אותו קורע את השמיים בצעקה, כשחמאס צילמו אותו אחרי בשורת האיוב, שלא אומתה על ידי גורמים רשמיים בישראל, על מותם של כל בני משפחתו.
שנה של גיהינום, בה כל מה שאי פעם נראה לנו הזוי, דפוק, חולני – הפך נורמלי.
שנה של גיהינום ובסופה – חוסל האיש שהתחיל את הכל. בטעות, במקרה, באגביות מעוררת צמרמורת, הגיע סופו של יחיא סינוואר – המהנדס, המתכנן, המוביל, של טבח ה-7 באוקטובר. ובלב שלנו, מה?
קלפים יקרי ערך
ב-1 בספטמבר, התעוררנו לבשורות האיומות על הירצחם בשבי של כרמל, הירש, עדן, אלכס, אלמוג ואורי. שישה חטופיםות, כל אחד ואחת מהםן עולם ומלואו. כמו בסרט אימה, הם הוצאו להורג, כשהםן אוחזיםות זה בזה. כפי שאחזו זה בזה לאורך חודשים ארוכים. או לפחות כך אני מקווה.
מאז, שחזרתי בדמיוני את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. את האימה. את הפחד בעיניים. את ההלם, כשהם מבינים שהם שרדו עד עכשיו – וזהו. מכאן כבר לא ממשיכים.
היום נחשף בערוצי החדשות השונים, שבמנהרה בה נמצאו השישה, נמצאה גם ממחטה ובה הדנ"א של סינוואר. הערכות מסוימות טוענות שהוא זה שנתן את הפקודה להוציא אותם להורג. אבל למה?
שבועיים לפני הרצח של השישה, ב-12 באוגוסט, דווח בעיתונות הבינלאומית (אך לא בעיתונות הישראלית), שחמאס טוען ל"תקרית" בין שובים לשבויים. ב"תקרית", כך על פי דובר חמאס, נרצח חטוף על ידי השובה שלו. שתי חטופות אחרות, בתקרית מקבילה שהתרחשה במקום אחר, נפצעו קשה. צה"ל אמר שאינו יכול לאשר או להפריך את הדברים. בעקבות אותן תקריות, טען אז הדובר, חמאס "מחדד את הנהלים" לגבי החזקתם בשבי של החטופיםות.
החיים היקרים של החטופיםות הישראליםות הלכו ואזלו לחמאס מול העיניים. קלפי המיקוח שלו הלכו ונשחקו – מחד, בשל הלחץ הצבאי והכרעתם של גדודי חמאס למיניהם ומאידך, בשל מותםן של חטופיםות בשבי.
שבועיים אחר כך, חמאס מוציא להורג שישה חטופיםות בפרופיל ציבורי גבוה, על פי אינדיקציות רבות, תחת פקודתו הישירה או העקיפה של סינוואר. ההחלטה, שהגיעה בתגובה להתעקשות של ישראל על ציר פילדלפי, הייתה הניסיון של חמאס להפעיל לחץ על ישראל. להפסיק את הלחץ הצבאי ולהביא אותנו לחתימה על עסקה שתביא כמה הישגים לארגון הטרור שישראל טוענת שכמעט וחוסל. לשם כך, חמאס בזבז קלפים יקרי ערך, אך הלחץ לא הופעל וישראל לא חזרה לשולחן המשא ומתן.
הכל חלק מהאסטרטגיה
האסטרטגיה של ישראל לגבי החטופיםות פשוטה. החטופיםות הם חפץ בשוק, חמאס הוא המוכר. ואנחנו? אנחנו הקונה שצריך להתמקח, להתנהג כאילו לא אכפת, כאילו מלכתחילה אנחנו עושים טובה שאנחנו קונים את המוצר. להפנות את הגב, עד שהמוכר יקרא לנו לחזור וייתן לנו את המוצר בחינם.
יש לא מעט תקלות באסטרטגיה הזו. הראשונה – בני אדם הם לא מוצר. בנוסף, חייהםן של החטופיםות תלויים בזמן המיקוח. מה גם שלמוכר יש אקדח – והוא צמוד לרקתם.
לאורך שנה שלמה, ישראל הבהירה היטב לאנשי חמאס: חייהם של אנשינו לא חשובים לנו. מצידנו קחו את החטפים ותחזירו אותם למקום ממנו קניתם. גם בחצי מחיר אנחנו לא קונים! אפילו לא רבע!
אבל האסטרטגיה של מדינת ישראל לא לקחה בחשבון דבר נוסף: כשערך חייהםן של החטופיםות יורד, יורד גם המחיר. אבל לפעמים המחיר כל כך נמוך, שאין טעם להחזיק בהם חיים. אם אנשי חמאס מבינים שישראל לא מתכוונת לשלם על החטופיםות, למה שימשיכו להחזיק בהםן? ועל פי איזה היגיון בדיוק, הם ימסרו אותםן לישראל ללא תשלום? לא עדיף להםן להרוג אותםן ולפחות להרגיש שנקמו?
כרמל, עדן, אלמוג, אלכס, אורי והרש נרצחו על ידי חמאס, אבל הם גם קורבנות של האסטרטגיה הישראלית, שהורידה את המחיר שלהם עד כדי כך, שכבר לא היה שווה לשמור אותם. והסוחרים-רוצחים שהחזיקו בהםן, החליטו "להשמיד את הסחורה".
מה שישראל יכולה לעשות עכשיו
הפחד הגדול ביותר, שנולד עם חיסולו של סינוואר, הוא נטישה המונית, או הוצאות להורג, של החטופיםות שנותרו בעזה. בחסות הבלאגן הכללי, תחת הרושם שחייהםן של החטופיםות אינם חשובים לישראל, מי שמחזיק בחטופיםות עלול לרצות להיפטר מה"עול" הזה. מהסחורה בה איש לא מעוניין. מהקונטיינרים התקועים בנמל. אותם מחבלים כבר לא מקבלים הוראות מאף אחד, נכון להיום בצהריים. אין מי שיחדד נהלים. יש רק כאוס כללי, טירוף מערכות ולחץ. המון המון המון לחץ.
אבל בתוך הוואקום הזה, לישראל יש הזדמנות פז להציע למי שמחזיקים בחטופיםות, תמורה הולמת. תמורה אינדיבידואלית, שלא תפגע באינטרסים של ישראל. זה הזמן להגיד לעזתים בבירור: החטופיםות חשוביםות לנו. ואנחנו מוכנים לשלם הרבה למי שיביא לנו מידע על מיקומםן. אל תעשו שום דבר. מי שיחזיר אותםן אלינו יקבל כסף, יקבל חנינה, יקבל התחשבות. יקבל את סיום המלחמה – האינטרס המרכזי ביותר של אזרחים ללא הנהגה (וכן, אני מדברת גם עלינו).
מחבלי חמאס, אזרחיםות שנקלעו לסיטואציה ומחזיקים חטופיםות בביתםן – כולם צריכים להבין שהחטופיםות יקרי ערך. שמשתלם להםן לשמור על חייהםן, שיש טעם להחזיק אותם חיים, גם אם המשמעות של זה היא עוד פיות להאכיל.
בדיוק ההפך מכל מה שישראל ניסתה לשכנע אותםן עד עכשיו.
מבעד לסימבוליקה
מותו של סינוואר היום סימבולי ברמות רבות. הקרבה לשמחת תורה – היום בו לפני שנה התעוררנו לטבח ההמוני. כך גם העובדה שמדובר בהישג של חיל רגלים ולא של המודיעין הישראלי, מן שחזור הופכי של יחסי הכוח הצבאיים שהתהפכו ב-7 באוקטובר.
אבל מעבר לעשיית הצדק ולסימבוליות, יש כאן הזדמנות אמיתית. יש כאן גם הימור אמיתי על חייהםן של החטופיםות. יש כאן הזדמנות לאופק אחר. הזדמנות חד פעמית לסיום המלחמה הזו, כשלישראל כבר אין עוד סיבות להילחם ברצועת עזה ו-101 סיבות לרצות שהמלחמה הזו תסתיים.
ברגעים אלו ממש, מודיע ראש הממשלה במסיבת עיתונאים שכינס, שמי שמחזיק בחטופיםות ויצא החוצה, ללא נשק, להיכנע, לא יאונה לו כל רע. אני לא חושבת שזה תמריץ מספק. את החטופיםות מחזיקים גורמים שונים עם אינטרסים שונים. בין מחבלים שהפכו אינדיבידואלים לבין ארגוני טרור קטנים עם אספירציות פוליטיות בזירה הפלסטינית – על ישראל להציע הצעה שלא יוכלו לסרב לה ולא להתמכר ליהירות.
את מחיר היהירות כבר למדנו. עכשיו הזמן לחיים.
תגובה אחת
אף איש חמאס לא ייכנע.הם טוב מאד יודעים שהם יעברו התעללות בשבי,ומאסר ארוך.כסף זה שטויות,הם יירצחו ע"י חבריהם שלא נכנעו.לא יעזור,עם או בלי סינוואר:כדי לקבל את יתרת החטופים החיים וגופות המתים,צריכים הפסקה קבועה של המלחמה בעזה,ויציאה מהרצועה.כל אפשרות אחרת,משמעותה היא שנקבל רק גופות.ברור שהאיש הזה לא יסכים,וזה אומר,שלדעתי,גורל החטופים והחטופות שנשארו בחיים נחרץ.שובר השיוויון היחידי,זה מה שלא קרה וגם לא יקרה,שמליונים ייצאו לרחובות.כאמור,גורלם נחרץ,והדם הוא לא על האיש הזה,אלא על המחנה הליברליזם,שהקצין ימינה ,וצדק,חמלה אם היו למחנה הזה בכלל,נעלמו.