להציל את כרמל

הרצח של ששת החטופים – אלמוג, אורי, עדן, אלכס, הרש וכרמל, הוציא את עם ישראל לרחובות. אולי היה זה האסימון שנפל, שהתנהלות ממשלתית אחרת הייתה מחזירה אותם הביתה מזמן. אולי הייתה זו האשמה האזרחית שלנו. שלא צעקנו מספיק, שלא דרשנו, שלא הבענו ברגליים את הרצון שלנו לראות אותם בבית. כך או כך, הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר מאז החלה המלחמה.

"ללא ספק, אחת הגדולות", מתקנת אותי מאיה רומן, ממייסדות פוליטיקלי קוראת, קולגה ובוסית לשעבר והיום – פעילה מרכזית במאבק להשבת החטופיםות. "הייתה עוד אחת, ממש גדולה, לפני העסקה הראשונה".

אנחנו נפגשות בבגין בערב יום ראשון. 24 שעות קודם לכן, התכתבנו על השמועות המתרוצצות. רשימה ובה שמותיהם של ששת החטופים הודלפה לציבור. באותה שעה, ישבה רומן עם בני משפחת גת בכיכר החטופיםות – וחיכתה. רק לפנות בוקר הגיעה הבשורה, השמועות נכונות. אכזריות בדיוקן.

כרמל גת היא גיסתה של ירדן, בת הדודה של מאיה רומן. קשר משפחתי רחוק, אמנם, אבל הוא הופך קרוב מאוד כשמביאים בחשבון את העובדה שירדן נחטפה גם היא לרצועת עזה ושוחררה כעבור 54 ימים, בעסקה הראשונה והיחידה שישראל הצליחה לסגור עם חמאס. עסקה שהגיעה לאחר מאבק עוצמתי של בני משפחות החטופים, ביניהם, משפחת רומן-גת. כשירדן חזרה, המאבק התמקד בבת המשפחה הנוספת, כרמל, שגם היא הייתה אמורה להשתחרר באותה עסקה, אם זו לא הייתה מתפוצצת.

"זה מרגיש נדוש עוד לפני שאני אומרת את זה", אומרת רומן. "אבל זה מרגיש נדוש כי זו האמת. כרמל כמעט הייתה כאן. בעסקה הראשונה היא הייתה יום אחד מלהיות כאן. במאי, אם היו חותמים על עסקת נתניהו, היא הייתה כאן. ב-2 ביולי, אם היו חותמים, היא הייתה כאן. לפני שבוע חזרנו מארה"ב. בלינקן פגש את נתניהו וחזר אופטימי. וככה זה מרגיש, על קוצו של יוד. וזה לא פייר. זה לא פייר".

בהפגנה הגדולה של יום ראשון, א.נשים רביםות הגיעו לחבק ולתמוך, גם כאלה שמאיה לא פגשה מעולם, אבל הכירו אותה מהמאבק, או מהמסך. הסתובבנו בין אולפני השטח שהקימו ערוצי החדשות, פגשנו את בני משפחת רומן ובני משפחת גת.

"לאורך כל התקופה הזו, הרגשתי שאני מכירה את כרמל", מספרת רומן. "המשפחה שלה כבר הפכה להיות המשפחה שלי, שמעתי עליה המון, ראיתי תמונות. וכל הזמן דמיינתי בראש איך ניפגש ונהיה חברות. אבל בעיקר, הרגשתי שאני מכירה אותה, כי עברנו חוויות דומות לפני ה-7 באוקטובר. שתינו באותה קבוצת גיל, נפרדנו מבן זוג וחזרנו להורים, שתינו לא נשואות, אין לנו ילדים. ובאמת הרגשתי שבמובנים מסוימים היא שילמה על זה מחיר. בסופו של דבר, היא הייתה אחרונה ברשימה של העסקה הראשונה – כי היא לא אמא, היא לא ילדה, היא לא סבתא. היא לא נכנסת לאף אחת מהקטגוריות".

בעסקת החטופים הראשונה, חמאס חויבו לשחרר את הקשישות, את הילדיםות ואת האימהות. לאחר שחרור כל אלה, ככל שהעסקה תימשך, ישוחררו א.נשים נוספים, החל בנשים שנחטפו ולא נופלות לאף אחת משלוש הקטגוריות וכלה בגברים הקשישים. אחרי שישה ימים מתוחים של המתנה, משפחת רומן צפתה בירדן עולה לרכבים של הצלב האדום, בדרך אליהם. ביום השביעי, העסקה התפוצצה. כרמל נותרה בעזה.

"אני בחוויה קשה של כישלון מאוד גדול. עשינו כל מה שאפשר לעשות – ונכשלנו. בסוגייה של החטופים יש מדד הצלחה מאוד ברור. או שהאדם שאת נלחמת למענו חוזר חי, או שלא".

כמו בני משפחה של חטופיםות נוספים, מאיה נאבקה ב-11 החודשים האחרונים בכל דרך, במקומות שונים בעולם. היא דיברה עם פוליטיקאים בעלי כוח, מנסה לשדל אותם לסייע בהגעה לעסקה. ללחוץ על נתניהו, ללחוץ על סינוואר. היא התראיינה בשלל גופי תקשורת והביאה את הסיפור של כרמל, את הסיפור שלנו, לכל פינה.

"אם לפני 11 חודשים היית אומרת לי שבריר מהדברים שעשיתי מאז ה-7 באוקטובר, הייתי אומרת לך שאת חיה בסרט", אומרת רומן. "פתאום את מוצאת את עצמך בחדר עם ראש ממשלת גרמניה, עם סנטורים אמריקאים או עם גופי התקשורת הגדולים בעולם. זה מייצר אשליה של כוח. אבל אל מול כוח אמיתי, את מבינה שכאזרחית, את לא באמת יכולה לשנות שום דבר, אל מול ממשלה שלא חותמת על עסקה – או חותמת ומחזירה מאה חטופים הביתה, בבת אחת".

אבל ללא ספק השפעתם על העסקה הראשונה

"נכון, המשפחות בנו ביחד קצת כוח, ומזל שכך. אבל ככל שהזמן עובר, הכוח הזה נעלם. בסבב האחרון בארה"ב ממש ראינו את זה. א.נשים נפגשים איתך, מביעים אמפתיה, אבל כשאת מבקשת מהם לעשות משהו שלא נמצא באינטרס הפוליטי שלהם – שם נגמר הכוח. לצערנו, למדנו להיות שחקנים פוליטיים מאוד מתוחכמים ולהבין איזה מסרים מסתדרים למי עם האינטרס שלו. אבל לגרום למישהו לעשות משהו שלא נמצא באינטרס הפוליטי שלו, זה קשה עד בלתי אפשרי וזה נכון לימין ולשמאל. בארץ ובעולם".

בסוף זה ביבי, חותם או לא חותם

"ואין לו אינטרס פוליטי להחזיר אותם. זה כזה פשוט. לכן, אני חושבת שאם מיליוני אנשים היו יוצאים היום לרחובות, זה היה משפיע. אם נתניהו היה מבין שהוא מאבד את הבחירות על הדבר הזה, זה היה משפיע".

כרגע הוא לא מרגיש ככה?

"כרגע הוא רואה בהפגנות את אותם שמאלנים שלא רצו ולא הצביעו לו. אז מה אכפת לו? וזה נכון לכל חברי הקואליציה. כל אחד מהם יכול היה להתעקש על עסקת חטופים. הם יכלו להפיל את הממשלה ולצאת ולעשות מה שצריך".

אנחנו מסתכלות סביב. צפוף. מאות אלפי א.נשים. מאיה, מורגלת בהפגנות, מובילה אותי בדרך לא דרך הישר אל מרכז הכביש, למדורה שהדליקו פעילים. הרחנו את ריח הבואש המתקרב, שמענו את הלמות התופים, כהולם הלב.

"זה כל כך דומה, וזה הורס אותי", אומרת רומן. "החוויה סביב החזרה של ירדן והחוויה סביב המוות של כרמל, הן הפוכות ובו זמנית מאוד דומות. וזה הורס אותי".

ערב לפני כן, ישבה מאיה בכיכר החטופיםות, עם בני משפחה נוספים. השמועות כבר התרוצצו, כולל רשימת שמות שהודלפה. "החוויה הזו של לשבת ולחכות שעות ולשמוע אם זו באמת כרמל, הזכירה לי את היום שחיכינו לשמוע שירדן באה", אומרת רומן. "בזמנו ישבתי עם המשפחה שלי, הפעם עם המשפחה של כרמל. בשני המקרים את מוצאת את עצמך בתוך סיטואציה של חיים ומוות כשאת שותה זירו, משחקת משחקי חברה. מעבירה את הזמן. מחכה".

במוצאי שבת, המשפחות ידעו בוודאות שחולצו שש גופות מהמנהרות בעזה. "חוץ משמועות על כרמל, לא היה לנו מושג מי זה יהיה", מסבירה רומן. "את יושבת עם אנשים ואת מרגישה את ההרגשה הזו… את מבינה שאת לא רוצה שזו תהיה כרמל – אבל אם זו לא היא, זו מישהי אחרת. וזה שובר את הלב. זו הרגשה כל כך חדה, שהמשפחות מבינות כל כך לעומק. זה יכול להיות כל אחד מאיתנו".

אני מכירה את מאיה שנים. הבחורה שהביאה אותי לפוליטיקלי תמיד הסתדרה לי עם אופטימיות בלתי נדלית ומן פרגמטיות עקשנית, שמצליחה לחבר בין אידיאלים גדולים למציאות חיים יומיומית. באותו יום, ראיתי מאיה אחרת. עייפה יותר, מאוכזבת.

"בכל פעם מייצרים לנו נכס אסטרטגי 'הכי חשוב' חדש ומשכיחים מאיתנו את האמת המאוד פשוטה – שאנחנו מדינה שהנכס האסטרטגי הכי חשוב שלה, זה חיי אדם. שאנחנו נלחמים על חיי אדם, שאנחנו מכבדים חיי אדם. ואם אלה מי שאנחנו טוענים שאנחנו, אז צריך לעמוד מאחורי זה".

מאיה מדברת על הספין החדש, 'ציר פילדלפי', שהפך בימים האחרונים לסיבה המרכזית להתנגדות נתניהו לעסקה. יום אחרי ההפגנה הגדולה בה נפגשנו, נתניהו כינס מסיבת עיתונאים והציג בה את ציר פילדלפי על המפה, מסביר את חשיבותו.

"אני חושבת שכל אדם במדינה הזו רוצה בסופו של דבר לחיות בביטחון במדינה ומבין שתפקידה הבסיסי של המדינה זה לספק ביטחון לאזרחים לחיות את חייהם", אומרת רומן. "רוב האנשים במדינה מבינים שזה מחדל, שהמדינה נתנה שיחטפו כל כך הרבה אנשים ושאם מפקירים אותם עכשיו – אז למעשה מפקירים אותנו".

ובכל זאת, קשה להוציא א.נשים להפגנות

"אני חושבת שנוצר מצג שווא, שכאילו הדבר האחראי לעשות הוא להגיד למשפחות 'בשביל לוודא שה-7 באוקטובר לא יקרה שוב, אסור לנו לוותר על נכסים אסטרטגיים, גם במחיר החטופים'. הם אומרים 'זו המציאות. זה או-או', כאילו שזה בלתי נמנע, כאילו שאין לנו שום כוח על חמאס. כאילו שהממשלה ואני זה אותו דבר, כמו שלי אין כוח גם לנתניהו אין כוח, גם לממשלת ישראל אין כוח".

זה קצת אנטי ציוני

"זה ממש אנטי ציוני! הרי כל הרעיון של המדינה הזו זה שנוכל לייצר את המציאות של עצמנו, ליצור חברה שמקדשת ערכים של יהדות, חיי אדם. וזה הזוי שהמנהיג שלנו אומר לנו 'אין מה לעשות'. והרבה מאוד אנשים מקבלים את זה. הסיפור של כרמל זו דוגמא בדיוק לזה: בניגוד למקרים אחרים, שצה"ל הגיע לחטופים אחרי שהיו מתים כבר זמן מה, כאן הם היו חיים יממה לפני שצה"ל הגיע אליהם. אפשר היה להציל אותם. הם שרדו עד עכשיו!"

אנחנו מגיעות לעומק ההפגנה. באיילון, הכביש הפקוק-תמיד, אין שום רכב. עשרות מפגינים אוחזים בסרט צהוב ענקי, מניפים אותו מעל ראשיהם. לצידנו, מדורה מתפצפצת. אנחנו פוגשות את ח"כ נעמה לזימי, הייאוש ניכר גם בפניה. סמול-טוק קצר, וממשיכות קדימה. "הם באים", זורקת לעברי מאיה, מעבר לכתף. היא מובילה אותנו החוצה. "אני לא מתכוונת להיתקע בלי מרחב ביטחון, בין שוטרים", היא מסבירה. אנחנו מתיישבות על מדרכה בצד הדרך. שירה ברביבאי-שחם, הכתבת הביטחונית שלנו, מתקרבת. מספרת שבמקום בו הייתה, היה מאוד אלים. "פרשים נתנו בכל הכוח". באינסטגרם, ח"כ לזימי מדווחת על רימון עשן שנורה לעברה – דקות ספורות אחרי שעזבנו את המקום.

"לטעון שלא היה מה לעשות זה פשוט שקר כל כך ברור שלא ייאמן איך אפשר לעמוד מאחוריו", אומרת מאיה. "אפשר היה לחתום 17 עסקאות עד עכשיו. אפשר היה לחתום את העסקה הזו בכל כך הרבה תצורות – תצורות שהוא הכתיב! וכולנו זרמנו איתו. לכן השקר הזה, שאי אפשר היה לעשות כלום, זה שקר שכל כך קל להפריך. ואפשר לשפוך על זה מילים מפה ועד מחר אבל בפועל, זה מייאש. זה המקום בו את מרגישה באופן מוחלט את חוסר האונים".

הייאוש של מאיה נבנה על גבי שכבות של אכזבה. במהלך החודשים האחרונים היא ראתה מקרוב את העסקאות נרקמות, מגיעות עד לכדי חתימה – ושוב נגנזות. אחת הפעמים הללו התרחשה קצת לפני חיסולו של איסמעיל הנייה בטהרן, ב-31 ביולי. העסקה, שנקראה "עסקת נתניהו", כרמז על סיכויי הצלחתה, כמעט ונחתמה.

בבוקר החיסול התכתבנו בדסק הכותבות, ניסינו להבין מה להרגיש. מאיה ציינה את החלק הנסתר של הדברים: העסקה, שכבר כמעט נחתמה, תיגנז. העבודה הקשה שקדמה לה תרד לטמיון. למעשה, הבנו, המגעים לעסקת חטופיםות היו הסחת דעת.

"לפני החיסול של הנייה, העסקה הייתה ממש כאן. חמאס היה מוכן להסכים", אומרת רומן. "במקום לסגור את העסקה ההיא, שהייתה מחזירה את כרמל הביתה בחיים, בחרו לחסל את הנייה. אדם נוראי, רוצח, אבל כזה שהושפע מהלחץ הקטארי. ולא שאני לא בעד החיסולים האלה – אבל העיתוי, שהשאיר אותנו רק עם סינוואר במשא ומתן, משמעו לבחור בחיסולים על פני הצלת חיים. ולאורך כל המלחמה, בכל רגע נתון, אלה הבחירות שעושים".

בתחילת המלחמה, כשעוד נלחמתם על ירדן, אמרת לי שהלחץ הצבאי הוא הכרחי, שהוא עוזר

"על סוגיית החטופיםות למדנו לחשוב כמו על חוטף שמסתגר בבנק. מה הטקטיקה הכי יעילה? לכתר אותו מצד אחד, שלא יברח עם חטופים. להפעיל לחץ צבאי מהצד השני, שלא תהיה לו גישה לנשק, לאוכל, לסיוע או לכל דבר שיאפשר לו להיות נינוח בסיטואציה הנוכחית. ומהצד השלישי – לגרום לו כל הזמן להרגיש שיש לו דרך החוצה, שיש לו מה להפסיד". מסבירה רומן את התיאוריה שהוסברה למשפחות על ידי מומחים בינלאומיים.

"מכאן ברור למה לחץ צבאי משחק תפקיד. כדי לעשות עסקה את צריכה להפעיל את הלחץ הנכון, בווליום הנכון. ולמנף אותו נכון. כדי למנף אותו את חייבת אסטרטגיה ארוכת טווח. וכשאין כזו, כשנתניהו משנה את העסקה בכל רגע נתון, הלחץ הצבאי מאבד ממשמעותו".

למה את חושבת שהוא משנה את העסקה כל כך הרבה פעמים?

"נתניהו וסינוואר משחקים משחק שבו כל אחד מהם אומר 'כן' כשהוא יודע שהשני יגיד 'לא'. אז את יכולה להגיד שהוא עושה משא ומתן קשוח, שהוא רוצה שנוציא את העסקה הכי טובה. שהוא מנצל כל 'כן' של חמאס כדי להכניס עוד הישג צבאי, עוד דרישה", מסבירה מאיה. "אבל כל הרעיון של משא ומתן זה בסוף לסגור דיל, ושיהיה את מי להחזיר בדיל הזה. אז אני מאמינה שאחרי 11 חודשים, יכולות המשא ומתן שלו או גרועות מאוד – או שהוא לא באמת מעוניין בזה. אם הוא כל כך גאון במשא ומתן, אם הוא כזה גאון פוליטי, איך יכול להיות שאנחנו עדיין בסיטואציה הזו?"

"חמאס מקבל חיזוק מלחשוב שהחברה הישראלית מתפוררת. הוא יודע שהחוזק שלנו יושב על ערבות הדדית ושיתוף פעולה. הוא גם יודע שזו נקודת החולשה שלנו. אני חושבת שאם כולנו היינו מתאגדים להפגנות, מראים שכולנו מאוחדים סביב הרצון להחזיר את האנשים שלנו, זה היה יוצר את הדבר ההפוך מפילוג. בסופו של דבר, מה שבאמת תומך בחמאס, מה שבאמת מחליש אותנו, זה הציור של משפחות חטופיםות כמי שפוגעים בישראל. דרך אגב, משפחות החטופיםות הללו מסייעות לקשרים של ישראל עם מדינות אחרות בעולם. ההפגנות האלה מראות לממשלות בחו"ל שהעם הוא לא הממשלה. שלא כולנו סמוטריץ' ובן גביר".

גם אומרים לנו כל הזמן שההפגנות פוגעות בחטופים

"כן, את לכודה בתוך הלופ הזה כל הזמן. כשאת מפגינה, זה לכאורה נותן חיזוק לחמאס. אני מבינה למה אנשים חושבים את זה, אבל אני לא קונה את זה".

למה את לא קונה את זה?

"אני חושבת שחמאס מקבל חיזוק מלחשוב שהחברה הישראלית מתפרקת ומתפוררת", מסבירה מאיה. "הם יודעים שהחוזק שלנו יושב על ערבות הדדית ושיתוף פעולה. ההפגנות לא חייבות לשדר פילוג או חולשה. ההפגנות יכולות לשדר חוזק ועמידה ביחד. אם במקום לתקוף את המשפחות המדינה הייתה עומדת איתנו, המסר לחמאס היה שאנחנו חזקים ומאוחדים מאחורי הערכים שלנו יותר מתמיד. אחד הדברים הכי משמעותיים שהיו לי במסע הזה עם משפחות החטופים, זה התחושה שהנה אנחנו, קבוצה רנדומלית של אנשים בלי שום מכנה אידיאולוגי משותף כלשהו, שנדפקו כולם באותה צורה, משלבים ידיים ופועלים יחד עבור מציאות טובה יותר. יש קשר עמוק וחזק מאוד בין הרבה מהמשפחות וזה דבר נדיר היום. וזה קרה אך ורק כי יש פה עניין של חיים ומוות שאנשים מחויבים אליו".

"מהרגע הראשון היה ברור לי שהכוח שלנו הוא בלספר את הסיפורים האישיים של הא.נשים שלנו. לספר על ירדן, לספר על כרמל, ליצור חיבורים ספציפיים לדמויות האלה. ועכשיו אני לא יודעת איך להמשיך. אני לא יודעת איך להתעורר בבוקר. ירדן ברוך השם כבר כאן וכרמל… גם כבר כאן… ותחושת הכישלון מאוד מאוד קשה. אני מקווה למצוא רוח נוספת. זה מרגש לראות היום את כולם יוצאים, אבל זה גם מאוד מכעיס – למה לא באתם קודם?"

ברכבת הקלה, בדרך לכאן, היו המון מלמולים כאלה. "היינו צריכים להגיע קודם"

"אני מבינה למה אנשים באו פעם אחת בחודש, או פעם אחת בכלל. כמעט בלתי אפשרי להחזיק כל כך הרבה זמן במאבק כזה. ובאמת, בכל פעם שאני בחו"ל אנשים אומרים לי 'אנחנו מסתכלים עליכם ולא מבינים איך אתם מצליחים להוציא כל כך הרבה אנשים לרחובות שבוע אחרי שבוע'. זה הישג פוליטי מדהים. אני יודעת שירדן חזרה אלינו כי הממשלה הרגישה לחץ. כי הממשלה הבינה שהמדינה לא תחזור לעצמה אם לא יחזירו אותם".

אז מה צריך לקרות בשביל לגרום להם להביא עוד עסקה?

"צריך מסה של אנשים. צריך שכולם יתעקשו שבוע אחרי שבוע. אין לי את הפריבילגיה לוותר על זה ואין לאף אחד במדינה את הפריבילגיה לוותר על זה. יש עוד המון אנשים שאפשר להציל. אם רומי תחזור, איציק, מתן, עומר… כל אחד ממי ששם. זה ניצחון קטן ומגיע למשפחות לחוות את זה ומגיע לנו – באמת מגיע לנו, כחברה, להרגיש שלא וויתרנו עליהם. שהצלחנו להחזיר לפחות חלק קטן. אולי זה היה מאוחר מידי בשביל כרמל, אבל התאפסנו על עצמנו בזמן בשביל מתן… אני יודעת שיתר המשפחות היו עומדות איתנו, לא משנה מה, ואנחנו נעמוד איתם לא משנה מה. וכן, זה תמיד ירגיש לא פייר, כואב ולא צודק. כי זה לא היה חייב להיות ככה".

אולי עבור האחרים זה באמת יהיה אחרת.

"אמריקאים שפגשתי בחודשים האלה שלחו לי היום מיילים “may her memory be a blessing”. שזה בעצם, זכרונה לברכה. ובמקרה הזה זה כל כך מילולי. זה ממש זה. הלוואי שזכרה יוביל לכך שמשפחות אחרות יקבלו את האהובים שלהם. שמשהו טוב יצא מהטרגדיה הבלתי נסבלת הזו".

את מאמינה שזה יקרה?

"זה יקרה רק אם כולם יצליחו לא להתייאש למספיק זמן. לאורך הדרך אנשים סיפרו לי איך הם מרגישים קרובים לכרמל וזה באמת מרגיש קצת משפחה… כולנו קצת משפחה. גם אני נהייתי משפחה של משפחת גת, ואני יודעת שיש הרבה אנשים במדינה שמרגישים ככה ואולי מהמקום הקטן הזה, של להרגיש מחויבות כמו של משפחה, אפשר יהיה לשנות".