מאת: שרה שקל
כבר שנתיים שאני מפצירה בעצמי, מדרבנת, מנסה לשכנע – דברי! את מוכרחה לספר את הסיפור שלך. מקרים כמו שלך ימשיכו לקרות אם נמשיך לשתוק, אם נמשיך להכיל את הפגיעה, לשקר לעצמנו – הרי הכל הסתדר בסוף, אני בסדר עכשיו, שום דבר רע לא קרה…
אתמול צפיתי בסרט "הפלה חופשית", אבל עוד לפני זה קראתי תגובות לסרט ונדהמתי מהפקפוק, מההקטנה ומחוסר האמון שבהן. הבנתי שאני חייבת חייבת ופשוט מוכרחה לכתוב. אני יודעת שאולי גם אלי יגיבו ככה, אבל אני מאמינה שאם עוד ועוד נשים יסכימו לשתף בסיפור שלהן, משהו בסוף ישתנה.
מצרפת טקסט שכתבתי בשנה שעברה.
א
יום אחד, סמוך לראש-השנה, היבטנו לפתע זה על זה, נעצרנו ונזכרנו – "כבר עברה שנה". "לא סיפרתי לאף אחת" אמרתי. "אני סיפרתי לאליהו" עזרא השיב בהתנצלות. "אני יודעת. לא מפריע לי שתספר. אני בעצמי לא יודעת למה אני לא מספרת. לא עשינו שום דבר לא בסדר". כשעלה בכיתה נושא ההפלות, ציינתי, כבדרך אגב, שאנחנו אחת מהמדינות שעדיין אוסרות הפלות. "מה פתאום?!" הזדעזעה הכיתה. "יש ועדה להפסקת הריון" הזכרתי. "זו רק חותמת גומי" פטרו אותי החברות. נשים משוחררות, דעתניות, חותרות אל השוויון והחופש. הרי לא ייתכן שבמדינה שאנחנו חיות בה, בתקופה המודרנית שהגענו אליה, עדיין קיים חוק כזה, המצמצם עד כדי כך את חירות האישה על גופה. ואם היה קיים, הרי היו יוצאות מיד אל הרחובות לזעוק.
לא סיפרתי שעל בטני הוטבעה חותמת הגומי הזו. לא סיפרתי, אבל אני רוצה לספר. אני רוצה לספר זאת בקול שלי המהוסס, בלבושי ובאורחותיי שמסגירים את זהותי, אבל אינם מסגירים עד כמה מסוכסכת ומפוצלת וקרועה הזהות הזאת. אני רוצה לספר, משום שזה מסוג הסיפורים המשגשגים בחסות השתיקה, בחסות הבושה וההסתרה. אולי אם רק אפסיק להתחבא באוהל, אעז להסיט את היריעות, משהו יוסט גם במציאות.
ב
בראש השנה של תשפ"ג הסתבר לי שאני בהריון. הריון לא מתוכנן. עזרא היה באותו ר"ה בירושלים. הלך להתפלל עם חבריו. אני נשארתי בבית וההשלמה עם ההיריון התחילה לשקוע עלי לאט כמו ענן כבד של גשם. אמרתי לעצמי – אדם מתכנן ואלוהים צוחק. נראה לי אוותר על התואר השני אם כך. צריך להרחיב את הבית, להוסיף לעצמנו את הקומה למעלה. לאבד את ההכנסה מהשכירות, ולהשיג איכשהו כסף לשיפוץ. נצטרך למחזר את המשכנתא. נצטרך לקנות רכב חדש, לא יהיה מקום לכולנו באוטו. אולי אודיע בעבודה שאני ממשיכה ולא עוזבת. נצטרך את הכסף הזה.
ואז מה? בגיל שלושה חודשים אחזור לעבודה ואפקיר אותו במעון. מסכן כזה. זה גיל שתינוק צריך להיות עם אמא שלו. אולי אישאר אתו בבית ואפתח משפחתון. מצחיקה, אלה מחשבות שהתאימו לאמא שהיית בגיל 24 לא לך בגיל 36. אוי ואבוי. אלה לא החיים שרציתי לי בשנים הקרובות. רציתי אחרת. רציתי לעשות תואר שני. רציתי לצמוח. אני אסתדר. אני אסתדר. רק עוד כמה שנים של סבלנות. כמה שנים? חמש נניח? אם זה מה שנגזר עלי זה מה שצריך לקרות. הרי השארתי פתח להריון הזה, ידעתי שהוא עלול לקרות. הנה הוא קרה – השארתי לקב"ה סמכות להחליט והוא החליט. כנראה שזה לטובה. איזו מן אמא אהיה. האם אצליח למצוא אורך רוח, נשימה רחבה, סבלנות בשביל כל התמרון הזה. אני רוצה להיות אמא שמחה ונינוחה. אני קפוצה ועצבנית לאחרונה. לכן החלטתי לעזוב את העבודה. ועכשיו – לא רק שאעבוד קשה כמו קודם, גם יהיה לי תינוק. אני חייבת לעזוב את העבודה ורק להיות בבית עם הילדים. אבל איך נסתדר כלכלית. מאיפה תהיה הכנסה. איך נסתדר? זה לא מה שרציתי. אני אסתדר. אני אסתדר.
אמרתי לעזרא את כל המחשבות האלה כשהוא חזר? לא זוכרת. אולי רק אמרתי – "אני די בטוחה שאני בהריון" והוא אמר – "כן, הבנתי את זה". בין כך ובין כך, את כל החשבונות האלה הוא יודע לעשות בעצמו, ובבוקר שאחר כך הוא שכב על המיטה כאילו לא יקום ממנה יותר אף פעם ואמר "אני לא מסוגל לעשות את זה". ידעתי שהוא באמת לא מסוגל. הבנתי שזה המאזן החדש – עוד ילד ופחות איש. הבנתי גם, שהוא לא מסוגל, אבל לא פחות מכך – אני לא רוצה. פעם ראשונה שידעתי להגיד ברור וצלול ואמיתי – אני לא רוצה עוד ילד. אני כן מסוגלת אבל אני לא רוצה. את כל הלחלוחית שהייתה בי סחטתי אל הבית שלנו כדי להקים אותו לכדי משפחה בריאה שיש בה אהבה ושמחה וקרבת לב, אבל אין בי עוד לחלוחית. אם אלד עכשיו תינוק – כולנו נהפך לחרבה.
רק אז יכולתי להרשות לעצמי לומר – הפלה. לפני כן, אם הייתי מתגלגלת להחלטה הזו, הייתה כרוכה בה האשמה נוראית – זה בגללך. ויתרתי על תינוק בגללך. בגלל שאתה חולה נפש. בגלל שאתה לא באמת מסוגל להבטיח לי שלא תמות. הייתי יכולה אחר כך לספר לעצמי שעשיתי למענו את הוויתור הזה. מה תופח בין שני אנשים שיש ביניהם כזה ויתור גדול וכזו האשמה. כאילו שאין מזה ביני לבינו מספיק ממילא.
הוא לא ביקש. הוא לא היה מבקש. איך אפשר לבקש דבר כזה. חוץ מזה שבעולם החברתי שלנו אין אופציה כזו, כלומר, אסור לעשות הפלה. לא כשהאמא בריאה, והעובר בריא. (האם להסתבך בלהסביר איך בכלל העזתי לחשוב שזה מותר ומסתדר הלכתית? לדבר על דין רודף? שאם העובר מסכן את אימו הוא נחשב לרודף שלה ולכן מותר להרוג אותו בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו", ומה אם העובר מסכן את אביו האם אין מן הראוי שייחשב לרודף?). אמרתי לעזרא – "נבקש מהרב היתר לעשות הפלה".
ג
אני רוצה להגיד דבר על הפלות בישראל מהפן החברתי, לדבר על מדינת הלכה ועל המחיר הכבד שההלכה משלמת עבור השידוך הכפוי הזה, בגלל שככל שההפלה נעשית בשלב מוקדם יותר היא יותר פשוטה מבחינה הלכתית. רציתי לכתוב על המחיר שהפרט נאלצת לשלם עבור אידאולוגיות ופוליטיקה, אבל אני לא מבינה גדולה כל כך בחברה ובמדינה ובפוליטיקה. אני רק יודעת לספר את הסיפור שלי. סיפור של אישה כועסת אחת. הרב התיר לנו לעשות הפלה. למען האמת, הוא אמר שבשלב מוקדם כל-כך של הריון לדעת רבים אין שום שאלה.
כמה ימים לפני יום כיפור מוצאת את עצמי מסבירה בגמגומים למזכירה של הגניקולוג שלי את הסיטואציה. זקנה חרדית רחומה. היא מסדרת לי תור זריז לאחד הימים הקרובים. יומיים לפני יום כיפור אולי. הרופא אומר: "צריך לבדוק שיש כבר דופק".
הנה לכם היגיון – חבל לבזבז כוח אדם עסוק על דיון בהפלה ליצור שאינו בר-קיימא הרי, ושערכו שווה לרקמה רירית, חציר יבש ציץ נובל, על כן נחכה עד שיהיה בר-דופק ורק אז נתכנס לשאול האם מותר להפסיק את התפתחותו. כן, כן. ניתן לגשת אל הועדה רק אחרי שיש דופק לעובר. הלכנו אם כן למרכז לבריאות האישה, והסתבר שעדיין מוקדם. אין דופק.
אני מגיעה ליום כיפור בלי דופק.
מיום כיפור אני מתגלגלת אל סוכות. אין ועדה בסוכות. תצטרכו לחכות. מחכה. מחכים. שלושה שבועות עוברים ואני בהריון לא רצוי. בהריון שהחלטתי שאני רוצה להפסיק בכל מחיר. אבל אסור לי להפסיק בגלל ש… בגלל מה בעצם? למה אני לא יכולה לגשת אל רופא המשפחה ולבקש כדור שיפסיק את ההיריון שלי שעוד בקושי התחיל? שהחלטתי לעצור אותו כשהוא עוד היה בקושי צביר תאים. ובינתיים הוא הולך ומתחלק ומתעבה ומתרחב בתוכי, והופך לממשות שגורלה כבר נחתם.
מה עושה עם עצמה אישה בהריון שלא יודעת איך לעצור אותו למרות שזה מה שהיא רוצה. מהי הועדה הזאת שהיא מחכה לגזר דינה? ומה אם לא ירשו לה להפסיק את ההיריון? יכול להיות דבר כזה בעולם? יש בדידות מיוחדת לנושאים שלא מדברים עליהם עם אנשים אחרים. שוב ושוב אני מגגלת "ועדה להפסקת הריון" ומוצאת מידע מקוטע פה ושם, ופרסומות למכונים פרטיים. ולמה בעצם את לא הולכת למכון פרטי. עזרא כל פעם שואל אותי ואני לא יודעת מה לענות. למי? לאן? אין לי ממי לבקש המלצות כמו שמבקשים מחברים על רופא שיניים. הייתי עצובה באותם ימים. חסרת חשק. חזרתי שוב ושוב למיטה משאירה את הילדים להעסיק את עצמם בסלון.
שבוע אחרי סוכות הגיע הרגע המיוחל – נפגשנו עם הועדה. כלומר, נפגשנו עם אחות וסיפרנו לה את הסיפור מתחילה ועד סוף, ואז נפגשנו עם רופא וסיפרנו לו, ואז נפגשנו עם עובדת סוציאלית. זהו, זו הוועדה. העובדת הסוציאלית הסבירה לנו – בשלושה מקרים מאשרים באופן מידי הפלה: נשים צעירות מידי מתחת גיל 18, מבוגרת מעל גיל 40 ובמקרה שההיריון הוא מחוץ לנישואין. חוץ מזה אם ההיריון פוגע בבריאות הנפשית או הפיזית של האם ומסכן אותה גם כן תאושר הפלה. (ואם הוא מסכן את האבא שאלנו אותה? אם יש סכנה ממשית של פגיעה עצמית או התדרדרות נפשית לאבא? מה אז?).
ויותר משכעסתי בשביל עזרא כעסתי בשבילי, למה לי, אישה בוגרת אחראית ומנוסה, אמא לארבעה ילדים בריאים, שיודעת בדיוק מה היא רוצה לא מאשרים לעשות הפלה? באיזה זכות יכולים להחליט בשבילי דבר כזה?! (השאלה על אמצעי המניעה עלתה שוב ושוב, ואולי זאת שאלה לגיטימית ולעניין, ועדיין הרגשתי כאילו רומזים לי – הנה, התרשלת והשתמשת באמצעי מניעה מפוקפק שאחוזי המניעה שלו הם רק 80 אחוז וזה העונש שלך, ועכשיו את תשלמי את המחיר, למי את באה בטענות בעצם, תאשימי את עצמך. ואת עוד קוראת לעצמך אישה בוגרת אחראית ומנוסה?).
בשורה התחתונה – לא אישרו לי לעשות הפלה. פשוט ככה. אני חוזרת: לא אישרו לי לעשות הפלה. מדינת ישראל נגד שרה שקל – עליך להשלים את ההיריון ולהביא לעולם ילד משום שאת בטווח הגילאים 18-40 ומשום שנשארת נאמנה לבעלך על פי הצהרתך והרית ממנו הריון נורמטיבי בתוך הנישואין. אחר כך בנסיעה הביתה חשבתי שיכולתי להגיד לעובדת הסוציאלית: זה הריון מחוץ לנישואין. זה כל מה שהיא הייתה צריכה ממני כדי לאשר את ההפלה. שקר אחד בלבד ביקשו ממני לשקר, ואפילו אותו לא הצלחתי לספק למערכת. מאז חזרתי לא פעם לשקר הזה שהייתי צריכה לספר ולא סיפרתי. רציתי לכתוב סיפור על זוג שהולך לוועדה והאישה אומרת "ההיריון הזה הוא לא מהאיש שלי, הוא מאיש אחר", ואיך המשפט הזה יושב אחר כך ביניהם ומה הוא עושה ליחד שלהם מאז. זה היה יכול להיות סיפור טוב.
ד
כשיצאנו מהעו"ס, עוד לא הבנתי לגמרי שקיבלתי תשובה שלילית, זאת נראתה לי אפשרות בלתי סבירה, וחשבתי שעוד ישבו ויהרהרו בענייני. האחות הביאה לי רשימה של טלפונים של פסיכיאטרים. היא אמרה שאני יכולה להביא אישור פסיכיאטר שההיריון עלול לפגוע ברווחתי הנפשית. באמת אין שום בעיה לקבל אישור להפסקת הריון. גם כשכל שאר האפשרויות חסומות תמיד אפשר לשלם כמה שקלים לפסיכיאטר שיגיד את המובן מאליו: אישה שמכריחים אותה להמשיך הריון לא רצוי ולגדל ילד בתנאים שהם כנראה אינם מיטביים עבורה ועבור הילד שלה עלולה להיפגע נפשית. פלא פלאים. אפילו לא שקר.
אני יודעת שאני נוטה לעשות עניין ממה שהוא בעצם שום וכלום, אבל בכל זאת אני צריכה להתעכב רגע להדגיש את עניין ה'להרים-טלפון-כדי-לקבוע-תור' או להבין מי הכתובת הנכונה עבורי עכשיו וכאלה… יש אנשים ששום דבר מאלה הם לא בעיה בשבילם, אבל אני שגם סתם ככה בשגרה מתקשה במשימות מהסוג הזה, קשה לתאר כמה מעמסה כל מסלול המכשולים הזה היה עבורי כשניסיתי לפלס את דרכי בתוך עננת הבושה, החולשה וחוסר האונים שהייתי בה. בושה מההיריון ובושה מהמשאלה החד-משמעית וקשת הלב שלי לעצור אותו במקום לשאת באחריות.
כך אני במצבי, נדרשתי לנדוד מגורם רפואי אחד לאחר, כשבאף שלב לא הייתי לגמרי בטוחה שאני במקום הנכון, שהדרך קדימה ברורה. רב, גניקולוג, מכון לבריאות האישה שיש בו רופא ואולטרסאונד (אין דופק), טלפון לקביעת ועדה בבית החולים (רק אחרי סוכות! לחכות? לא לחכות? מכון פרטי? איזה? סתם כך לשלוף מהאינטרנט טלפון?), שוב דופק, ועדה בבית החולים ועכשיו – רשימה של פסיכיאטרים שמוכנים לספק אישור. קדימה תתחילי להתקשר לרשימה – מי פנוי היום, מחר, הכי מהר שאפשר? וכמה זה עולה בכלל? והרחם שלי ממשיכה במעשי בראשית שלה, ובבית החולים אמרו שתכף כבר לא אוכל להפיל בגלולות אלא רק בגרידה.
עזרא סיפר את מר ייאושנו לעמיתה שלו בעבודה, פסיכיאטרית. התברר למזלנו שיש לה ניסיון עם הועדה והיא התנדבה לדבר איתי ולנסח מכתב המלצה:
"איך השינה שלך?"
"רעה"
"יש לך תאבון?"
"בכלל לא. אני לא זוכרת מתי בחיי אכלתי מעט כל כך"
"כמה ילדים חשבת שיהיו לך?"
"שמונה. לא פחות משישה"
אמרתי: לקבל אישור פסיכיאטרי שלידה כפויה עלולה לפגוע ברווחתה הנפשית של האישה, זאת בכלל לא בעיה.
ה
"גברת, אפשר לקום עכשיו". קול תקיף וגס הסיט את הווילון ועקר אותי מתוך שינה עמוקה. לקח לי עוד כמה רגעים להיפרד משלוות הנצח שהייתי אחוזה בה, להשלים איתה ולפקוח את עיני. הייתי באולם גדול, מואר להכאיב, רצוף מיטות סביב. בעל הקול כבר נעלם לענייניו, וגם עזרא לא היה לידי. בטח הלך לעשן. השינה מסכה סיפוק באיברי, והערות פערה חור של אובדן. רציתי עוד מהנחמה הגמורה והמוחלטת של לא-להיות. במשך שעה אולי יותר אולי פחות, כי לא הרגשתי את הזמן נגרר ונסחב קדימה בפסק הזמן שקיבלתי, זכיתי להיגרע מהקיום. להוריד את המתג ולהתאיין.
