לברוא עולם חדש

מאת: דניאל נעים

עבודת החינוך היא בחירה יומיומית. המפגש עם נערים ונערות דורש ממני להיות כל הזמן בתשומת לב לדבריי, למסרים שעוברים ממני, לקשרים ולמערכות היחסים בינינו ולמודלינג שאני מהווה עבורםן. השיחה הפנימית הזו מתרחשת במקביל לשיעורים, להפסקות, למפגשים הפורמליים והבלתי פורמליים. היא מתרחשת גם בזמן ההכנה לשיעורים, במהלך בדיקת מבחנים ועבודות, בשיחות הטלפון, בישיבות ועוד.

בספטמבר הקרוב אתחיל את השנה החמישית שלי בהוראה ובחינוך בבית ספר "אתגרי העתיד" שבחריש. בית ספר בו בחרתי בתום חודשים של חיפושים אחרי בית ספר שיתאים לי, לאחר שפוטרתי בשנת הסטאז' שלי.

בספטמבר 2018 התחלתי את שנת הסטאז' בבית ספר בתל אביב. 50% משרה דרך משרד החינוך, או כך לפחות הובטח לי. שנת הסטאז' בהוראה, היא שנת הלימודים האחרונה של תואר הראשון ושנת התמחות בעבודה הראשונה במערכת החינוך. שנת הסטאז' היא תנאי לקבלת תעודת ההוראה ורישיון ההוראה. באמצע ספטמבר נקראתי אל המזכירות שם התבקשתי לחתום על מסמך בו אני מסכימה להיות מועסקת על ידי חברת בת של העירייה שלהגדרתה, מהווה "זרוע ביצועית של מנהל החינוך בבתי הספר". החברה מתוקצבת על ידי העירייה ובעזרתה היא מעסיקה מורות בבתי הספר. מדובר בעצם בסוג של חברת קבלן.

סירבתי לחתום וביקשתי שיחה עם המנהלת. בשיחתנו, המנהלת הסבירה שאני אהיה מועסקת בשליש משרה במשרד החינוך – המינימום המוכר לשנת הסטאז', ושבשאר אחוזי המשרה שלי אהיה מועסקת דרך חברת הקבלן. הזכרתי לה שבריאיון הסכמנו בעל פה על 50% משרה דרך משרד החינוך. היא בתורה הסבירה לי שלבית הספר אין מספיק שעות ממשרד החינוך ועל כן, העירייה משלמת את שאר השעות. היא הוסיפה ואמרה שבחודש דצמבר בית הספר יקבל עוד שעות ואז, אולי, אוכל לקבל את כל אחוזי המשרה שלי דרכם. ביקשתי שתתחייב על כך בחתימתה. היא אמרה שזה לא אפשרי.

הבעיה עם חברות הקבלן שמעסיקות מורות, היא שההעסקה כזו פוגעת בתנאי ההעסקה ובזכויות הסוציאליות שהן חלק ממשרת המורה. העסקה כזו אינה מאפשרת תשלום של קרן השתלמות, אין תשלום בחופשות, ישנה פגיעה בצבירת הוותק והפנסיה. נשארתי באותו בית ספר וחתמתי על חוזה העסקה של חברת הקבלן מפני שרציתי לסיים את שנת הסטאז' שלי ולקבל את תעודת ההוראה. הפכתי למורת-קבלן. הרגשתי מנוצלת. מרומה. רציתי לקבל בחזרה את הזכויות שמגיעות לי.

המאבק אינו רק על השכר

לאט לאט גיליתי שעוד כעשרים מורות בבית הספר מועסקות דרך חברת הקבלן. כולן מורות חדשות שהצטרפו השנה לבית הספר. ניסיתי לעודד אותן להצטרף אלי למחאה. שנתבע ביחד מהמנהלת לקבל את זכויותינו, אך הן העדיפו להימנע מעימות. פניתי לארגון המורים – ונציג מטעמם הציע לי להשאיר את המצב ככה. תביעה עלולה לסכן את הקריירה שלי, הסביר. ולארגון, אין באמת איך לעזור.

בסוף שנת הלימודים פוטרתי מעבודתי. נאמר לי שאני צעירה מכדי להיות מורה, שאני חצופה ולא מקבלת סמכות ושעלי ללמוד איך להיות אשת חינוך. יצאתי משנה זו שבורת לב, עם זהות מקצועית מעורערת. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. איך ייתכן שאני, שכל שנותיי עסקתי בחינוך בשלל אופנים, מפוטרת מבית ספר? החלטתי לעזוב את מערכת החינוך.

שנים ספורות אחר כך ומגפת קורונה אחת, וההחלטה לחזור לבית הספר הבשילה. הפעם, אמרתי לעצמי, אני זו שתבחר לאיזה בית ספר ללכת. במשך כחודשיים הסתובבתי בין עשרות בתי ספר וחיפשתי את משרת ההוראה המתאימה לי.

כשהגעתי לחריש, מצאתי עיר אפרורית ומלאה בבניינים זהים. הגעתי לבית הספר שהיה אז במבנה קטן, פגשתי את המנהלים – והתאהבתי. הריאיון הרגיש יותר כמו שיחה. הם שאלו אותי על עצמי, על אמונותיי, על דרך החשיבה שלי, על מערכות היחסים בחיי ועל תפיסת החינוך שלי. הם עוררו בי השראה. הרגשתי שהם אנשי חזון שניתן ללמוד מהם. וכך היה. עזבתי את תל אביב והתחלתי לעבוד בבית הספר "אתגרי העתיד". שם הצלחתי לראות בעצמי את אשת החינוך מובילת השינוי שאני. ולא רק מורדת חצופה.

בחודשים האחרונים קורה דבר שלא קרה עוד מעולם במשרד החינוך. יש ניסיון ברור להפריט את מערכת החינוך בעזרת חוזים אישיים. בתור אחת שהועסקה על ידי חברת קבלן בחוזה אישי, אני מבינה את המשמעויות של העסקה דרך חוזים שכאלה. עיריית תל אביב, שהיא עירייה עשירה מאוד, יכולה לאפשר לעצמה להשקיע משאבים כלכליים רבים בחינוך ובבתי הספר. מחד ניתן לומר שחברת הקבלן מאפשרת השבחה של החינוך על ידי הוספת תקציבים פרטיים של העירייה, הפעלת צהרונים לגני הילדים ולבתי הספר והעסקת מורות ומורים נוספים, גננות וסייעות. מאידך, חברת הקבלן לא משלמת בחופשות, לא כוללת את התנאים הסוציאליים שמורה זכאית להם ולא מאפשרת צבירה של וותק במשרד החינוך.

בית הספר שבו עבדתי בתל אביב נחשב לבית ספר מופת. ומדוע? בשל העובדה שלבית הספר יש אפשרות להעניק לתלמידים ולתלמידות שעות למידה נוספות במדעים, מתמטיקה ואנגלית בזכות העסקה של מורות דרך חברת הקבלן. המשמעות: העסקה של מורים ומורות דרך חוזים אישיים מעמיקה את הפער ואת אי השוויון בין הערים. כך, עיריות שיש להן כסף יכולות להעסיק א.נשי חינוך מצוינים בסכומים גבוהים ולאורך שעות. עיריות עניות יתקשו לעשות זאת. אם מערכת החינוך נשענת על משרד ממשלתי – הפער הכלכלי בין ישובים יכול להצטמצם.

נוסף לאלה, העסקה בחוזים אישיים מצמצמת את כוחם של איגודי העובדים המקצועיים וכפי שאנחנו כבר מבינות, אפילו האיומים על השבתת מערכת החינוך באחד בספטמבר, לא משפיעה כבעבר על תנאיהם של המורות והמורים.

הגישה הניאו ליברלית הזו, שמבקשת לייצר עובדות ועובדי הוראה בצורת הפרד ומשול, ייצרו היררכיות כלכליות ותנאי העסקה שונים, אי שוויון בתוך מסגרות החינוך עצמן ואי שוויון בין הרשויות השונות. אלה שמעודדים את פתיחת האפשרות של העסקה בחוזים אישיים (אג'נדה שקודמה על ידי פורום קהלת), יטענו שזו הדרך להשביח את מערכת החינוך ולהעלות את הרמה הלימודית והחינוכית. אכן, דרך חוזים אישיים אפשר להעסיק מורים.ות טובים.ות בצורה מתגמלת יותר. אבל מה עם ההשלכות?

בזמן שהטענה על השבחת מערכת החינוך דרך חוזים אישיים תופסת תאוצה, המכללות לחינוך מתכוונות לצמצם את הכשרת המורות והמורים לשלוש שנים. כלומר, שנה שלמה קוצצה. רבע מההכשרה כולה. האם ייתכן שלפני שמתחילים להפריט את מערכת החינוך, כדאי לעצור ולהשקיע קצת יותר באיכות ההכשרה של המורים והמורות? ומה בדבר העלאת המשכורת, צמצום מספר התלמידים.ות בכיתות, צמצום משרות הפיקוח המיותרות, קיום הכשרות והתאמה של הלמידה למאה ה – 21?

וכמו תמיד, הפטריארכיה תמיד מוצאת את דרכה לתגמל כלכלית גברים מאשר נשים. על פי נתוני משרד החינוך בשנת 2019, שיעור הגברים בגנים היה כאחוז, ביסודי כ-15% ובעל יסודי כ-30%. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2022 היה שכר הגברים גבוה משכר הנשים ב-10%, על אף שהם מיעוט במערכת ומהווים רק כ-18% מעובדי ועובדות ההוראה.

"מורה? זה מה שנהיה ממך?"

בשנתיים האחרונות אני עובדת ללא הסכם שכר. הייתכן הדבר? מורים ומורות הם אוכלוסייה אקדמית, עם תואר ראשון ושני, נשים המסורות לעבודתן שעובדות ללא חוזה העסקה. בנוסף לזה, האוצר החליט להוריד לנו 400 ₪ מהשכר כל חודש, על מקדמה שקיבלנו בתחילת ספטמבר. כך, בשלושת החודשים האחרונים, יש לי הורדה של 400 ₪ מהמשכורת.

כפי שויקי שירן כותבת במאמרה "לפענח את הכוח – לברוא עולם חדש", אני בוחרת לקרוא את  המציאות כך: נשים רבות, המהוות רוב מספרי בקרב עובדות ההוראה, התרגלו למצב הקיים. לדיכוי ולהכפפה. נשים הסתגלו למצב שהן חסרות כוח. מורות רבות במערכת החינוך מקבלות את המצב הקיים, הן מושתקות ומשתיקות את עצמן וממשיכות לשרת את הציפיות החברתיות המגדריות והמסורתיות מהן.