זוהר דבש
היא עומדת מול שערי הברזל הגדולים, לוקחת נשימה ונכנסת אל סחרחרה של יום נוסף.
היא ממהרת לכיתה של ב'1, אותם היא רואה 45 דקות בשבוע. זה כבר אמצע השנה אבל היא עדיין מתקשה לזכור את השמות של כולם, שלא לדבר על מה הם אוהבים, או מה עוזר להם להתגבר על הקושי.
היא מלמדת אותם, ילדים שאינה מכירה באמת, מקצוע שלא הוכשרה אליו, בשיעור אליו לא היה לה זמן להתכונן. היא לא רצתה, אבל אמרו לה "צרכי המערכת" וגם "מה הבעיה, תתקדמי איתם בחוברת".
בכיתה יש כמה ילדים עם קשיי וויסות קשים. אחד מהם הועבר לבית הספר הזה על רקע בעיות אלימות קיצוניות שהיו לו בבית הספר הקודם, אל מול הילדים והצוות. ההורים לא משתפים פעולה ובינתיים, כל יום איתו בכיתה הוא סוג של הימור, במי הוא יפגע. כשהיא מבקשת ממנו משהו הוא מסרב. לעיתים הוא כלל לא נכנס לכיתה, מסתובב בבית הספר. ילד עזוב. אבל כשהוא לא בכיתה, לפעמים היא מצליחה ללמד קצת. בשבוע שעבר הוא טרק את הדלת בהתקף של עצבים על היד של מורה אחרת. נשברו לה האצבעות והוא הושעה ליומיים, זה המקסימום המותר. עכשיו הוא שוב בבית הספר.
יש ילד נוסף בכיתה הזו שהקשיים שלו כל כך רציניים, שברור שהוא לא מתאים למסגרת הזאת. לא פעם מצאה עצמה חוצצת בינו לבין ילדי הכיתה בגופה. חוטפת ממנו אגרופים ובעיטות. ילד בכיתה ב'. היא יודעת שעל פי חוזר מנכ"ל אסור לה בכלל לגעת בו, אבל אם היא לא תתפוס אותו הוא ירביץ לילדים האחרים – חלקם בורחים ממנו באימה ומתחבאים בשירותים. ההורים מסרבים לטפל. טוענים שהצוות מתנכל לילד, מסמן אותו. אחרי שהוא העיף שולחן על ילד אחר, הטיחו ההורים בצוות "מה עשיתם לו שהוא הגיע למצב כזה?". היא מקווה שבשנה הבאה הוא יהיה בכיתה קטנה, אולי אפילו תהיה לו סייעת אישית. אבל בינתיים הוא פה, חבית נפץ קטנה שמחכה להתפוצץ. ילדה אחת הסבירה לה שזה לא נורא. רוב הזמן זה רק "חצי אלימות".
בשעה השניה היא רצה לג'2. כיתת החינוך שלה. היא מגיעה והכיתה סוערת בעקבות ריב שאין לה מושג איך התחיל. היא כבר שוחחה איתם כל כך הרבה פעמים ופתרה את מה שנדמה כאותו ריב, אבל היא לא מצליחה להגיע לשורש של זה. היא נזכרת שרכזת המקצוע נזפה בה שהיא באיחור עם החומר, אז היא אמרה להם איזה משפט סתום והחלה בשיעור. הכיתה בבלאגן, יש לכלוך בכל מקום והתיקים פזורים. בתחילת השנה היא החליטה שאצלה רבע שעה אחרונה של כל יום יוקדש לניקוי של הכיתה על ידי התלמידים. היא הרגישה שהמהלך פיתוח אחריות לנקיון אצל התלמידים ותחושת שייכות למרחב שלהם והכיתה היתה נקיה יותר לאורך היום. זה עבד יופי עד שזוג הורים התלונן שאיזה מן דבר זה שהילדים צריכים לאבד זמן למידה כל יום כדי לנקות את הכיתה ושבשביל זה יש מנקה. המנהלת אמרה שהיא מבינה את הרציונל אבל שצריך לבחור את הקרבות שלנו והוסיפה, שלא הייתה רוצה שההורים יתלוננו לפיקוח. מאז היא חושבת עשר פעמים לפני שמציבה לילדים גבולות.
היא יכולה להבין אותה, אחרי שעלה פוסט שיימינג בקבוצה העירונית על טעות שעשתה המנהלת ובו תגובות אכזריות ושופטות מאנשים שכלל לא מכירים את פרטי המקרה אך כל כך ששים לחרוץ את דינו של הצוות החינוכי, גם היא נזהרת לשים גבולות להורים.
בהפסקה היא ממהרת לחדר המורים, שיש בו 99% מורות. היא צריכה מחשב, אבל שניים מתוך השלושה לא עובדים והשלישי תפוס. "ניחא", היא חושבת. לפחות יש לה פה גישה קלה למדפסת, לא כמו בבית הספר הקודם שלה, שם הייתה צריכה לקבל אישור של סגנית על כל הדפסה ובכל פעם מחדש לאתר את אב הבית. היא ניגשת להכין קפה ומרגישה שמחה קטנה כשמגלה שהיום יש גם קפה, גם חלב וגם כפית. באמצע ההכנה היא נקראית בדחיפות לחצר ומגלה שההחלטה להחליק את הריב בכיתת האם שלה היתה טעות ושמה שהתחיל כעוד ריב, התלהט למכות. עכשיו יש לה שני ילדים בוכים. היא עושה ביניהם בירור ומתקשרת להורים שלהם לעדכן. היא יודעת מהילדים שההורים האלה אומרים להם שאם מרביצים להם, שירביצו בחזרה, חזק יותר.
בשעה השלישית הייתה אמורה להיות לה שעת רוחב. היא הבטיחה לכמה ילדים שתוציא אותם לשיעור צ'ופר איתה. אבל על הבוקר הודיע לה אחראי ההחלפות שהיא שוב צריכה להיכנס לאיזו כיתה, כי המורה לא הגיעה ולא מצאו מחליפה. אז היא שוב התנצלה בפני הילדים על ביטול הצ'ופר ונכנסה לכיתה ו'. לא היה לה מושג מה הם לומדים, או איפה הם נמצאים בחומר, אז היא העבירה להם משחק חברתי שחשבה עליו בהתראה של רגע.
בשעה הרביעית היא נכנסת לב'3, שם היא נמצאת שלוש שעות בשבוע אז היא מרגישה שהיא מכירה את הילדים האלה קצת יותר. אין טוש מחיק בכיתה והיא מתלבטת אם לשלוח ילד למזכירות לבקש. אבל רק לפני כמה ימים היא ביקשה ואם תבקש שוב, ישאלו שאלות והיא תרגיש לא בנוח.
זה היום החופשי של המחנך של ב'3 והיא המורה הרביעית מתוך חמש שהם פוגשים היום. קשה להם והיא בקושי מצליחה לפתוח את השיעור. לוקח לה יותר מעשר דקות להשקיט את הכיתה, שקט שמחזיק שתי דקות לכל היותר. השעה הזו מרגישה כמו ללעוס חצץ.
בשלב מוקדם יותר של השנה ניסתה לעבוד איתם דרך למידה מבוססת בחירה, בה הילדים יכולים לבחור במה להתקדם וילדים שממש קשה להם היו רשאים לצבוע, לקרוא או לצייר. הכיתה הגיבה טוב לשינוי עד שההורים התלוננו שהילדים לא מתקדמים מספיק בחומר. היא ניסתה לומר למנהלת שהם גם ככה לא מתקדמים בחומר כי הם לא מסוגלים לשבת בשעה כזו בשקט ושמאז השינוי הם לומדים יותר, אבל המנהלת הצדיקה את ההורים ודרשה ממנה לחזור למבנה המוכר של שיעור בבית ספר יסודי.
בהפסקה היא תורנית, אבל היא חייבת לשירותים. אז היא רצה ומפספסת את ההתחלה של התורנות. היא נמצאת שם קצת יותר זמן מהדרוש. עוצמת עיניים. מנסה למצוא שקט בתוכה. עייפה. תורנות חצר זה יכול להיות נחמד – יש שמש ואוויר טוב, אבל הראש שלה רץ על כל המשימות בהן עליה לטפל.
בשעתיים האחרונות היא עם ד'3. מלמדת את המקצוע שלה. היא נכנסת אליהם עייפה מהיום, גם הם עייפים לא פחות. פעם הייתה מכינה להם מערכים מושקעים, יוצאת איתם ביחד לחצר ועובדת בקבוצות. מנסה את כל השיטות מהן התלהבה בלימודים. היא כבר לא עושה את זה. בכל פעם שניסתה משהו יוצא דופן זה התפוצץ לה בפנים, בכל פעם הרגישה שהיא אחת והם רבים… אז היא עובדת איתם בחוברת העבודה ומנסה לשלב משחקים תוך כדי, זה דווקא בסדר, אבל רחוק שנות אור מהמורה שהיא חלמה להיות.
לבסוף, נגמר היום בכיתות. עכשיו יש ישיבת צוות ואחריה השתלמות. היא לא בחרה את ההשתלמות, הנושא לא רלוונטי עבורה והיא מרגישה שזה בזבוז של הזמן היקר שלה. אבל אם תתנגד זה יסמן אותה כבעייתית מול המנהלת. אז היא יושבת מול המדריכה ומנסה לגייס חיוביות כמיטב יכולתה.
אחרי ההשתלמות היא ממהרת הביתה. היא זו שמוציאה את הילדים, שאחראית על האוכל, על שיעורי הבית, על פגישות עם המורים והחוגים והכביסה והכלים… הבן זוג שלה הוא המפרנס העיקרי ואם אחד הילדים לא מרגיש טוב, זה ברור שמי שתישאר בבית איתו, זו היא. לא נורא, יביאו לה מורה מחליפה, מקסימום יקחו שעת רוחב למורה שהבטיחה שיעור צ'ופר לילדים.
בדרך הביתה היא עושה כמה שיחות עם הורים על ילדים כאלה ואחרים. רוב השיחות עוברות בסדר, אבל כמה מהן קשות לה. היא מרגישה שההורים האלו לא רואים בה שותפה, שהם מנסים להוכיח לה שהיא טועה. היא נזהרת במילים שלה, מרגישה שהיא הולכת על ביצים. בסוף השיחה מרגישה ששוב לא הצליחה להעביר את המסר. היא מסמנת לעצמה תזכורת לבקש מהיועצת שוב פגישה איתם ועם המנהלת. היא יודעת שזה יקח שבועות.
את אחר הצהריים היא מעבירה עם הילדים שלה, מנסה להיות מעורבת, קשובה. אבל היא מרגישה חסרת כוחות וסבלנות – אז היא מדליקה להם טלוויזיה. אחרי ההשכבות היא ניגשת למחשב. יש לה מבדקים לבדוק וציונים להזין. רכזת המקצוע אמרה שהפיקוח דורש מיפוי נוסף. "אבל עשינו אחד רק לפני חודש" היא ניסתה למחות. "ככה ביקשו" הרכזת חתמה במשיכת כתפיים.
היא עובדת עד עשר בלילה וסוגרת את המחשב. שוב לא מצליחה לתפוס עשר דקות עם בן הזוג. זה הזמן היחידי בו היא יכולה לסיים את המשימות האלו. בשנים הראשונות תרמה את שעותיה בשמחה ובהתלהבות. ישבה ליצור משחקים חינוכיים מחומרי גלם שקנתה בעצמה במקס סטוק רק כי התלהבה כל כך להביא את זה לילדים. יש לה בבית מדפסת, מכונת ניילון ואפילו מנדולינה שחותכת ישר. הכל קנתה מכספה והייתה יושבת עד השעות הקטנות – מדבירה ומניילנת. היום היא מנהלת את האנרגיות שלה בזהירות. היא הפכה לבינונית והיא יודעת את זה.
היא מתיישבת באנחה על הספה ונכנסת לפייסבוק. היא רואה איזה פוסט מכעיס ששוב מתלונן על החופש הגדול של המורות, ועל כמה שהן בכייניות שלא מפסיקות להתלונן. היא חושבת על החופש הגדול שלה, על כך שכנראה היא שוב תעבוד בקייטנה, או אולי תעביר שיעורים פרטיים. היא חושבת ששוב כנראה לא יצאו לחופשה משפחתית כי זו התקופה היקרה ביותר – וגם התקופה היחידה בשנה בה מותר לה לצאת.
לפני כמה שנים היא ניסתה להתקבל לאיזו תוכנית יוקרתית וכמעט הצליחה. אמא שלה אמרה לה בהתרגשות "איזה יופי, תמיד ידעתי שאת יכולה לעשות הרבה יותר". אח שלה אמר לבעלה שהוא פשוט לא מבין אותה: "היא עם כל השכל שלה הלכה ונהייתה מורה" ואיזה מישהו שהכיר אותה מהאוניברסיטה פגש אותה לא מזמן ופשוט אמר לה בצחוק "מורה, זה מה שנהיה ממך? ועוד ביסודי…"
היא יודעת עד כמה זה מורכב, קשה וחשוב להיות מורה. היא יודעת את זה בכל פעם שהיא נכנסת לשיעור ומנהלת עשרה אירועים במקביל, בכל זמן נתון. היא יודעת את זה כשהיא עוזרת לילדים ללמוד משהו אמיתי על החיים. היא יודעת את זה כשילדים מחבקים ואומרים שאוהבים אותה. היא יודעת. אבל היתה רוצה שגם אחרים ידעו.
היא נכנסת למיטה ומקבלת הודעה מהבנק. המשכורת נכנסה. 8000 ברוטו, 7000 נטו. מזל שיש לה תואר שני, מזל היא הצליחה לקבל 90% השנה, וגם חינוך כיתה מוסיף לה משהו כמו 750. מזל שבעלה מרוויח מספיק כדי לממן לה את התחביב.
*טקסט זה מבוסס על מקרים אמיתיים שקרו למורות שונות בבתי ספר שונים והולחמו יחד לנראטיב אחד כדי לנסות להעביר את המציאות הקיימת בבתי ספר כיום.
