על ההתעמרות השיטתית באנשי ונשות החינוך ועל מה שצריך להשתנות

מאת: סמדר מורס

בימים טרופים אלה של מחאות, הפגנות, ראיונות, ומדיה משתוללת, חשוב שנזכור שלצד המאבק הראוי והמוצדק להעלאת שכר המורים, אסור לנו לתת לאחד הנושאים החשובים והמשמעותיים ביותר להישטף בגלים ולצלול למצולות: ההוראה כתחום דעת, כפרופסיה. כמקצוע הדורש מומחיות ומעוגן באפיונים ייחודיים ומובחנים, מושתת על גוף ידע שיטתי ומונחה על ידי קוד אתי.

תפיסת ההוראה כפרופסיה מקנה לעוסקות במקצוע אוטונומיה בעת עבודתה. מכיוון שההוראה אינה נענית להגדרה של "פרופסיה", הפכנו לשמרטפים. לזרוע ביצועית ולכלי טכני. שינוי עמוק בתפיסה תשפיע בהכרח על התנאים, המעמד והסטטוס שלנו במוסדות החינוך, בקהילות, בציבור ובשיח. כל שכן – על אפשרויות הניצול של המערכת אותנו, עובדי ההוראה. הניצול העכשווי של המערכת בא לידי ביטוי באינספור דרכים עלומות ושקטות שאיננו נותנים עליהם את הדעת, כי הפנמנו את הדיכוי והתמסרנו להתעמרות המופנית כלפינו מעצם היותנו שקופים ובלתי נראים.

"מורה? זה מה שנהיה ממך?"

איך הדבר בא לידי ביטוי?

צרכי המערכת קודמים לכל: מחיקה שיטתית והתעלמות מכל יכולת או מסוגלות של מנהלות ומורות. לא חשוב אם את מסוגלת, מעוניינת או יכולה – את תעבדי את אחוזי המשרה הנדרשים על מנת לסגור מערכת. את תתני מענה גם ללא כלים. את תתמודדי לבד, גם ללא סיוע.

המערכת לא פועלת עם נשות ואנשי החינוך יד ביד, אינה מכשירה אותם למתן מענה מותאם לתלמידים ובסופו של יום, לא מגבה אותם ולא עומדת לצידם. היא מוצאת פתרונות זמניים לקשיים, היא נותנת מענה שטוח ובסיסי ביותר למצוקות ואינה רואה באנשיה סובייקטים או בני אדם עם עולם פנימי, ייחודי וחד פעמי – אלא כלים ריקים מתוכן שתפקידים הוא לשמש ברגים קטנים על מנת שמכונת החינוך תוכל לפעול באופן טכני ומשומן.

ביטול הפדגוגיה: לא חשוב אם את בקיאה בתחום הדעת, מרגישה בטוחה ללמד או יכולה לעמוד מול שאלות תוכן של התלמידות והתלמידים – גם אם את מורה לשפה את תלמדי חשבון, מקסימום פשוט תמרחי את הזמן. כל עוד את מחזיקה בתעודת הוראה (וגם אם לא), את מוזמנת להיכנס לכיתה ולשמור עליה כאחרונת השמרטפיות. השליטה בידע והבקיאות בתחום הדעת אינם תופסים מקום חשוב ומשמעותי במערכת החינוך ולכן הפדגוגיה במדינת ישראל צועדת אחורה בקצב מהיר. בתנאים כאלה אין פלא שישראל מוצאת את עצמה בתחתית הטבלה במבחנים הבינלאומיים.

הוראה טכנית בפנים, למידה והתפתחות בחוץ: את תעסקי בעשייה הנקודתית ולא בתהליך. תיכנסי לכיתה ותאלתרי משהו, אין זמן לתהליכים של למידה והתפתחות ארוכי טווח ואין מקום לדבר ולחשוב על העשייה הפדגוגית והחינוכית שלך, "מה שיצא אני מרוצה". מורות מתנהלות מיום ליום ומחזיקות את הראש מעל המים כי אין תכנית לאומית מכוונת מטרות וערכים. זו הסיבה שכל תכנית, פרויקט או רפורמה נוצצת וריקה מתוכן שמונחתת לשטח על ידי משרד החינוך מתקבלת, לא פעם, במחיאות כפיים סוערות. הראייה היא נקודתית ולא מערכתית, יומית ולא רב שנתית, ספורדית ולא עקבית. בכייה לדורות!

משבר במערכת החינוך

השתלמויות ספורדיות ועונתיות: אין רציונל או חשיבה סביב הבניית הידע המקצועי של נשות ואנשי החינוך. היום, הצעקה האחרונה היא מיינדפולנס ומחר היא לימודי מגדר. מסלולי ההכשרה פועלים במנותק זה מזה כי משרד החינוך לא פועל לפי עקרונות ולא מחזיק בתכנית עבודה מקצועית וארוכת טווח. לפיכך, נוצר מצב בו בעלי התפקידים במערכת מוצאים את עצמם נעים כמו מטוטלת מהשתלמות אחת לשניה, כשאין כל קשר או עקרון מארגן סביבן.

ביטול המפגש האנושי בין נשות ואנשי חינוך: היומיום הוא ריצה ממקום למקום, משל היינו עכברים מורעלים במבוך אינסופי: כניסה לחדר מורים, מעבר מהיר מכיתה לכיתה, תורנות חצר, שיחה חטופה עם תלמיד, פגישה מהירה עם הורה, כמה מילים במסדרון עם המחנכת, שתי דקות עדכון בחדר המנהלת. סדר שבוע העבודה אינו בנוי על מנגנונים וסדירויות שמאפשרים לצוותים החינוכיים לקיים ביניהם מפגשים שעוסקים בחשיבה על עשייתם הפדגוגית והחינוכית. זוהי תוצאה של מנגנון הישרדותי שאין בכוונתו לקיים תהליכים עמוקים ומשמעותיים ארוכי טווח.

אני יכולה להמשיך את רשימת התיעוד העצובה והקשה הזאת, שאינה אלא התעללות מערכתית שיטתית קבועה בנשות ואנשי חינוך, שרק הולכת ומתארכת, הולכת ומחריפה, הולכת והופכת לאלימה וקשה יותר. הפילוסוף הצרפתי פייר בורדייה כינה אותה בשם "אלימות סימבולית" או אלימות סמלית" וניתן גם לקרוא לה "אלימות רכה", "אלימות שקטה" או "אלימות משרדית".

כשאנחנו מוחים ונאבקים על השכר, שהוא גלוי יותר, נוכח יותר, ופופולרי יותר אסור לנו לשכוח שבתוך כל גוף גרה לה נפש ובתוכה יש ציפור קטנה והיא עושה בנו ובמקצוע שלנו שמות והשכר בלבד לעולם לא ירגיע את רעבה.

סמדר מורס היא מנהלת בית ספר, עובדת במערכת החינוך 21 שנים. 

צילום תמונת הכותרת: גלית זמלר

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שבוע שעבר התקיימה המסיבה הגאה "טיפולי הרמה" במגדל דוד בירושלים, לאחר מאבק משפטי של מארגני המסיבה והמרכז הרפורמי לדת ומדינה. מארגני המסיבה זכו לסעד זמני מבית המשפט והמסיבה התקיימה על אף הלחצים בפוליטיים.
אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.