חלונות פתוחים לרווחה

תיאוריית "החלונות השבורים" של ג'יימס ווילסון וג'ורג' קלינג אומרות שאם אני נמצא בחדר מוזנח, אני מבין שאני מוזנח. התיאוריה הזו רדפה אותי לאורך כל שנת הסטאז' שלי כמורה לאומנות. שנה שהתחלתי בחלומות גדולים – להראות לתלמידיםות שלי את הערך המוסף שיש לאומנות עיונית ומעשית.

הבטחתי לעצמי שאהיה מורה קשוח עם סטנדרטים גבוהים. שלא אתן למגמה להפוך ל"מחנה פליטים" לכל אלו שחיפשו 100 "קל" לממוצע. רציתי לתת למקצוע האומנות את הכבוד המגיע לו. האמנתי שרצינות מזמינה נכונות וחלמתי ללמד את התלמידים שלי ואת המערכת כולה, שאומנות היא מקצוע חשוב ביותר בחברה מתוקנת. ושמגמת אומנות דורשת השקעה והכרה, לפחות כמו חמש יחידות מדעי המחשב.

היום, ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים אני יושב וחושב על העבודה שלי כמורה. רגעים לאחר שסיימתי את שנת הסטאז', ורגע לפני שאתחיל להיבחן על הקביעות שלי –  אני מוצא את עצמי עם ציפיות ושאלות חדשות לגמרי.

לברוא עולם חדש

בבית הספר שבו אני עובד יש בכל שכבה כיתת מחוננים ושלוש כיתות "הנדסיות" – המרחיבות מקצועות ריאליים ומקבלות עשרות שעות נוספות של מתמטיקה, פיזיקה וכימיה בשבוע. כל אלו מנועים מללמוד אומנות, תיאטרון, מוזיקה או כל מקצוע הומני (שהוא לא חובה לבגרות), רק בגלל שהלך להםן טוב במבחן שעשו בסוף היסודי.

מתוך ההבנה הזו, החלטתי ללמד שעתיים אומנות לכיתות מחוננים, "על חשבון הבית", כפרויקט חברתי. בליבי אפילו נרקמה המזימה לפתוח בעתיד הקרוב כיתות הומניות שיאזנו את הכיתות ההנדסיות בשכבה.

אבל מסע הצלב שלי לא התקבל בזרועות פתוחות כמו שחשבתי. אמנם כיתות המחוננים היו מלאות בתלמידים ובתלמידות שהקשיבו יפה כשדיברתי וידעו לנמק טיעונים מורכבים אך במקביל, חשתי שם הרים של תסכול. המפגש עם אומנות מביא איתו חשיבה אבסטרקטית, אי בהירות ומשימות מעשיות. עם כל אי בהירות כזו, מצאתי עצמי בלב סערת רגשות של ילדים מתוסכלים. מנסה להדוף בכי, האשמות וקללות שנזרקות כלפי בשטף.

לעשות יש מאין

את שאר השבוע שלי, העברתי בין כיתות חינוך מיוחד לבין כיתות מב"ר. על תלמידי הכיתות האלה "נגזר" ללמוד אומנות, מתוך התפיסה שמדובר במקצוע "קל" ו"לא חשוב". לאורך השנה, התבקשתי להעלות ציונים במבחנים ובמבחני מגן ללא הצדקה, כדי שהתלמידים יוכלו לעבור בקלות את הבגרות. רתחתי מזעם. מהתלמידיםות המחונניםות מונעים את לימודי האומנות – ואת תלמידי.ות כיתות המב"ר שנשלחים אלי, מצפים ממני ללמד ב"כאילו".

אבל עד מהרה, תלמידי החינוך המיוחד והמב"ר הפכו לחברי הטובים ביותר. הם ראו שאכפת לי והשיבו לי באותה מטבע. הם היו עוצרים אותי במסדרונות ובהפסקות, מחייכים אלי ובכיתה, נותנים לי "כבוד". בימי הורים, המחונניםות לא עצרו להסתכל עלי. תלמידי ותלמידות החינוך המיוחד והמב"ר ישבו איתי שעות. בסוף השליש הראשון ניגש אלי תלמיד מכיתת מב"ר שהכרתי רק מהזום (בגלל המלחמה) והודה לי מקרב לב על הציון שנתתי לו, 75.

הבנתי שהחלום שלי להביא יוקרה למקצוע האומנות, היה מונע גם הוא, מפנטזיה של המערכת. הבנתי שאני – וצוות מקצועות האומנות נמצאים שם, כדי לדאוג שהמקצועות הנוקשים לא ירמסו את התלמידיםות.

היום כבר לא אכפת לי אם התלמידיםות ידעו להסביר את ההבדל בין "פרספקטיבה מדעית" ל"פרספקטיבה מושגית". חשוב לי הרבה יותר שירגישו שאכפת לי ושאפשר לדבר איתי כשצריך.

אני אוהב אומנות ומאמין בה. היום אני עושה דוקטורט כדי להמשיך ללמוד על יצירות ששינו את התפיסה האנושית. אני עדיין רוצה לעבור תהליכים משמעותיים עם התלמידים והתלמידות שלי. אבל לאורך השנה למדתי שיותר מ"להחזיר את הכבוד" למקצוע האומנות, חשוב לאפשר לתלמידים ולתלמידות, פשוט, ללמוד.

אחרי שנה בתוך המערכת, גם התסכול של תלמידי.ות כיתות המחונניםות מובן לי. אומנות היא פשוט לא חלק ממסע המצוינות שנכפה על אותםן תלמידיםות. המערכת מקדשת עבורם את המקצועות הריאליים ומסמנת את המקצועות ההומניים כחולשה. התלמידיםות הופכים לבתי חרושת של ציונים וחשיבתם מצטמצמת אל תוך חשיבה לינארית – וכל מה שדורש מהם גמישות מחשבתית, מייצר תסכולים. התלמידיםות הללו נמצאיםות בתוך תא לחץ מסוכן, ששם גם את שאר תלמידי.ות השכבה שלהםן, תחת הרגשת כישלון תמידית, מתוך ההיררכיה השכבתית.

היררכיה שמתבטאת, בדיוק כמו בתיאוריה של ווילסון וקלינג, באופן פיסי. כיתות המחונניםות בהן לימדתי מצוידות במחשבים, מזגנים חדשים, קירות ודלתות מבודדי רעש ואפילו כיור. לעומתםן, התלמידים של כיתות המב"ר סגורים בחדרים השבורים של בית הספר, עם תאורה קלוקלת ומחשבים ישנים. לעיתים קרובות, יום הלימודים מתחיל בחיפוש אחר שולחנות או כיסאות, כי אין מספיק. כמה קשה התגובה כלפי מורה שמאחרת להחזיר ציונים לכיתת מחונניםות, לעומת המריחה הבלתי נסבלת של ההנהלה בתיקון של דלת חורקת או מקרן מקולקל בכיתת מב"ר. מה מבין תלמיד בחדר שבור על מקומו בהיררכיה של העולם?

מורה וותיקה מבית ספר אחר סיפרה לי שלפני כמה שנים, בית הספר בו היא עובדת ביטל את כיתות המחוננים שלו. הוא אמנם הפסיד את המימון העצום שמשרד החינוך נתן לאותן כיתות, אבל הרוויח משהו אחר. מנהלת המערכת של בית הספר, ריכזה את השעות הפרטניות של המורות והמורים לסוף יום הלימודים וחייבה את התלמידים והתלמידות לקחת ארבע שעות פרטניות בשבוע, בשני מקצועות לפחות.

ופתאום יש "מחוננים" באומנות, "מחוננים" בתיאטרון. פתאום כיתות המב"ר והחינוך המיוחד מקבלות סוכנות והופכות לחלק מהשכבה. הכוח מבוזר, ההיררכיה מתפזרת. הסיפור הזה מציג את הכוח שיש לנו, כמורים, להשריש לתלמידים שלנו את הערך של המקצוע שאנחנו מלמדיםות, אבל גם את הערך של כל אחד ואחת מהםן. ועד כמה קל להגיד להם שלקבוצה מסוימת יכול להיות ערך גבוה יותר מאשר לקבוצה אחרת.

אני אוהב את כל התלמידים שלי בכל הכיתות, ולכל כיתה יש רגעים קשים או צרכים "מיוחדים". לקראת השנה הבאה אני מזכיר לעצמי שהבעיה היא אף פעם לא התלמידות והתלמידים (גם אם הם לא יניחו את הטלפון בזמן השיעור), אנחנו לקחנו על עצמנו את האחריות ללוות אותם ואותן ואנחנו נישא באשמה על הכישלון או בגאווה על ההצלחות.