בשנת 2003 אמריקה כובשת חלקים גדולים מעיראק כחלק מ"מלחמת עיראק", ביניהם את בית הכלא בעיר אבו גרייב. האמריקאים החזיקו באותו כלא כ – 8,000 עצורים עיראקים. בשנת 2004 ואילך, מתחילות לצוץ תמונות מתוך בית הכלא, תמונות המציגות התעללות אכזרית מאין כמותה. התמונות מציגות אלימות חמורה של הסוהרים האמריקאים כלפי העצורים העיראקים, אשר כוללת התעללות פיזית, מינית ופסיכולוגית, בנוסף לאונס ולהרג של אסירים (לפרטים נוספים מוזמנות לקרוא פה: אזהרת טריגר, הערך כולל תיאורים קשים ותמונות של התעללות פיזית ומינית חמורה).
"הם (הסוהרים האמריקאים) אמרו לנו שאנחנו הולכים להתפלל שכבר היינו מתים", אמר אמין סעיד אל-שייח, שהוחזק אז באבו גרייב, בראיון לוושינגטון פוסט. "הם הפשיטו אותי לגמרי. הייתי עם כיסוי עיניים ואחד מהם אמר לי שהוא יאנוס אותי… הם דחפו אותי לרצפה ובעטו בי".
המקרה הכה גלים בעולם כולו ובארצות הברית בפרט, שם התקשו להבין כיצד חיילים אמריקאים מבית טוב, Good American Boys, זהובי בלורית מהדמוקרטיה המתקדמת בעולם, מסוגלים לכזו אכזריות ברברית. ובאמת, כיצד זה ייתכן?
ניסוי הכלא של סטנפורד
דרך אחת לנסות ולהתחיל לענות על השאלה הזו תדרוש מאיתנו לחזור עוד רגע אחורה לשנות ה – 70 של המאה הקודמת, לאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. בשנת 1971 בוצע ניסוי במחלקה הפסיכולוגית של האוניברסיטה, בו השתתפו 24 סטודנטים, כולם גברים צעירים, שהגיעו לניסוי דרך מודעה בעיתון שהבטיחה להם תשלום תמורת השתתפותם. הסטודנטים חולקו באופן אקראי ל"סוהרים" ול"אסירים", והוחזקו בתנאי כליאה במרתף של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, שהוסב זמנית לכלא. במהלך השבועיים הבאים החוקרים תיעדו את התנהגות המשתתפים באמצעות מצלמות שהוצבו במסדרונות ומיקרופונים שהוטמנו בתאים.
כלומר, זה מה שהיה אמור לקרות. מה שקרה בפועל זה שמהר מאוד הניסוי יצא משליטה. תוך יומיים בלבד ה"סוהרים" החלו לגלות אגרסיביות רבה כלפי ה"אסירים", שבמהרה הפכה לאלימות, ובהמשך אף לאלימות מינית. האסירים מצידם, החלו להראות סימנים של מצוקה נפשית חמורה ואחד מהם אף הראה סימנים של קריסה נפשית. תוך שישה ימים בלבד הופסק הניסוי, בעיקר בזכות לחץ שהפעילו משפחותיהם של הסטודנטים.
כיום הניסוי הידוע לשמצה מהווה נקודת ציון בפסיכולוגיה חברתית ובקביעת כללי אתיקה בניסויים בבני אדם. הניסוי בא לבחון התנהגות בשבי, אבל בסופו של דבר מה שניתן ללמוד ממצאיו זו היכולת של כל אדם בתפקיד סמכות, לנקוט באכזריות חייתית כלפי פקודיו (לקריאה נוספת על הניסוי לחצו כאן).
ברוכים הבאים לגיהנום
מה שמחזיר אותנו לימינו אנו, מתקן מעצר, ישראל, מרץ 2024. "החיילים דרשו ממני להוריד את כל הבגדים חוץ מהתחתונים, קשרו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים, ואז לקחו אותנו משם במשאית. יחד איתי נעצרו שבעה מטופלים מבית החולים. לכל אורך הדרך הכו אותנו מכות קשות עם הרובים, דרכו על כל הגוף שלנו וקיללו אותנו. היו להם גם שוקרים חשמליים שבאמצעותם הם חישמלו אותנו בכל הגוף". נשמע מוכר?
זו עדותו של ח'ליל סכיכ, סטודנט לרפואה בן 24 מעזה שהתנדב כרופא בבית החולים א-שיפאא ונעצר על ידי צה"ל בעת שהיה פצוע קשה מפגיעת טנק. "הגענו למתקן מעצר. לא ידעתי איפה זה היה או איך קוראים למקום. כשהורידו אותנו מהמשאית, הפילו אותי עם הפנים על האדמה. נפגעתי בלסת והרגשתי שהיא נשברה, ונפלו לי חלק מהשיניים. כל הפה שלי התמלא בדם. ניסיתי להגיד לחיילים שהלסת שלי נשברה, אבל זה רק גרם לכל החיילים להכות אותי ולבעוט לי בפנים" (לעדותו המלאה של ח'ליל לחצו כאן).
העדות היא אחת העדויות מתוך תחקיר שפרסם ארגון "בצלם" בשם "ברוכים הבאים לגיהנום", שמביא את עדויותיהם של מעל ל – 50 פלסטינים ופלסטיניות שהוחזקו במתקני כליאה ישראלים מאז השבעה באוקטובר 2023.
בכנות, זה אחד התחקירים הקשים והמצלקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אני קוראת את העדויות ומרגישה שזו אני שמכים, מפשיטים ומחשמלים, שכן הרי אני מכירה את החיילים האלו. הם חברים שלי. הם היו איתי בכיתה, בצופים, ובחוג ג'ודו. כיצד הם מסוגלים לכזאת אכזריות?
כשהתפרסם התחקיר על כלא אבו גרייב בשנת 2004, הוא השפיע רבות על דעת הקהל ובזכותו גברה ההתנגדות בקרב חלק מהציבור האמריקאי למלחמת עיראק. אולם בישראל, נדמה שהדו"ח שפורסם לא שינה דבר. העדויות הקשות על האלימות והאכזריות של החיילים הישראלים נתקלות באדישות מוחלטת מהצד הישראלי במקרה הטוב, ובהצדקתה במקרה הפחות טוב.
הסיפור שפורסם בתחילת יולי (ונדמה כאילו כבר נשכח) על העצור הפלסטיני שהותקף מינית בידי חיילים בשדה תימן והובהל לבית חולים כשהוא סובל מפגיעות בגופו ובפי הטבעת, התקבל על ידי רוב הציבור הישראלי בהצדקה מלאה. כזאת מלאה, למען האמת, שלאחר שנעצרו חלק מהאחראים למעשים, אזרחים ישראלים הסתערו על בסיסים צבאיים כדי למחות כנגד מעצרם, זוכרות?
לשחק את אלוהים
בשנת 2004 פרסם ארגון הצלב האדום כי רוב העצורים בכלא אבו גרייב אז היו אזרחים בלי קשר ישיר לקבוצות חמושות. גם רובם המוחץ של העדים הפלסטינים בדו"ח לא הועמדו לדין, וההערכות הן שאחוז גורף מכלל האסירים הפלסטינים היום בבתי כליאה ישראליים הם אזרחים שמוחזקים ללא שום עילה משפטית. האם זה משנה למישהו, כשהאלימות מכוונת ביודעין כלפי אזרחים חפים מפשע? או שאין לזה שום משמעות, שכן הדמוניזציה של הפלסטינים אצל הציבור הישראלי הגיעה לכזאת רמה שהם אשמים מתוקף היותם? הרי לנו הכל מותר מתוקף היותנו.
הסטודנטים בניסוי הכלא של סטנדפורד, שהיו בתפקיד הסוהרים, צוטטו לאחר מכן כמלאי כעס ובושה על הניסוי ועל האופן בו פעלו. אולם לא נראה שתגובה דומה תגיע מצד החיילים בישראל, חברים שלי לעזאזל. כי העניין הוא שזו לא אשמתם. הם סך כל תוצרי הלוואי של חברה שעבורה היום כל אלימות, לא משנה כמה אכזרית היא וחסרת בסיס, מוצדקת. חברה שבעיניי עצמה היא מעל המוסר. יותר מזה, היא מכתיבה את המוסר. העם הנבחר, שהחליט לשחק את אלוהים.
צילום תמונה ראשית: שחר טאפירו
