בימים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר תפסתי את הראש. ניסיתי להבין מה חשב יחיא סינואר כשהוביל את "חייליו" לטבח באזרחים הישראלים של עוטף עזה. מה, שאלתי. הוא לא ידע שישראל תחריב את עזה בתגובה?
קראתי על סינואר, הכרתי את דמותו. ידעתי שמדובר באיש חכם, מתוחכם, פיקח מאוד. ולא רק. סינואר, על פי כל העדויות של מי שהכיר ופגש אותו לאורך השנים, מכיר את ישראל על בוריה. הוא מכיר את נקודות התורפה שלנו, את החולשות שלנו ולא פחות מכך – את החוליות החזקות ביותר שלנו.
אז למה. שאלתי שוב ושוב. למה הוא לא חשב קדימה?
124 ימים אל תוך המלחמה ואני מתחילה להבין. סינואר חשב קדימה. אלפי צעדים קדימה. הרבה יותר קדימה מהתזה שאני מתכוונת לפרוש כאן בטור הזה, תזה שנרקמת אצלי בשבועות האחרונים סביב אירועי המלחמה והמפגשים שלי עם הקורבנות שלה. בעוד הלב עודנו בבארי, בניר עוז, בשדרות, המוח דוהר קדימה, מנסה להבין. מה תכנן סינואר? ומה עוד מצפה לנו?
אני כותבת את הטקסט הזה, כי לראשונה בחיי אני לא אופטימית – כי אני חושבת שישראל נפלה הישר אל תוך הפח שנטמן לה. המהלכים הפוליטיים סביב עסקת החטופים שאולי תקרה ואולי לא, הקלאשים הפוליטיים בכנסת, באולפני הטלוויזיה, השיח הציבורי שמתנהל כעת, את כל אלה, כך אני טוענת, תכנן סינואר, ואנחנו נפלנו ישר למלכודת.
הפוליטיקה של ישראל
מאז הקמתה, התעצמו בישראל שני כוחות פוליטיים חזקים. כוחות-על, שאך ורק הם יכולים זה לזה. אף קבוצה פוליטית אחרת לא הצליחה לבנות לעצמה כוח כמו שלהם. עד לפני כמה שנים, המתח בין שתי הקבוצות יצר חברה הטרוגנית, בה חיים בשלום יחסי אנשי הקיבוץ ואנשי הגבעות. אני מדברת כמובן על תנועת ההתיישבות מחד ותנועת הקיבוצים מאידך.
בשנים האחרונות, הלך החבל המחבר בין שתי הקבוצות הללו ונמתח. המתח הפך כאוטי. הוא כבר לא מצליח להחזיק עליו את הלוליינות הישראלית והלוליין נחבט בין כאן ובין שם, תלוי בין שמיים וארץ, לא מצליח לנחות על שום אדמה.
ואם נניח את הדימויים בצד ונעסוק בממשיות שתי הקבוצות הללו, נגלה סביבן מעגלים רחבים ודינמיים שכוללים מנעד פוליטי רחב ומגוון: סביב תנועת ההתיישבות שוכן לבטח הימין הלאומי. שם אפשר בקלות למצוא אנשי ימין המחזיקים בעמדות מתונות לגבי הפלסטינים, הסכם מדיני עתידי או אפילו פינוי התנחלויות. סביב תנועת הקיבוצים סובב לו השמאל הציוני ("השמאל הלבן", כפי שנהוג לקרוא לו במחוזותינו) שבו אפשר לאתר בקלות אנשי שמאל עד מרכז שנעים על הציר בכל בחירות מחדש, נהנים מביקורים בשומרון ומחזיקים בתפיסה מורכבת לגבי ההתיישבות.
בשנים האחרונות המעגלים הללו הלכו והצטמצמו. בעוד השמאל הציוני התאחד סביב סוגיית 'רק לא ביבי' וזנח כל עמדה אחרת בצד, הימין הלאומי הלך והתרחב מזרחה, לכיוון השומרון, בנימין, בקעת הירדן. לא רק פיזית, אלא גם – ובעיקר – רעיונית.
עם התקדמות הרפורמה המשפטית, הלך החוט הדק שעוד חיבר בין הקבוצות או לכל הפחות בין המעגלים הרחבים שלהן, ונמתח. נוצר צורך להגדיר עמדה פוליטית מדויקת: באיזו קבוצה את? את איתנו? את נגדם? את חלק מהעם? את האויב שבפנים? שבוע אחר שבוע עמדו המפגינים בקפלן בזמן שבערוץ 14, שמייצג עמדות לאומיות, לעגו, בזו להם והפכו אותם לציבור קטן, הזוי והיסטרי. במקביל, השנאה לנתניהו התדרדרה פעמים רבות לשנאה כלפי בוחריו. תקיפות פיזיות הדדיות נרשמו, מילים קשות הוטחו ומעט מאוד נבחרי ציבור ראו לנכון להוריד את הרגל מהגז ולו לרגע – ולנסות לתקן.
בכל האירועים הללו צפה סינואר, מביתו או ממנהרתו, עם חיילי הנוח'בה שלו או עם ממשיכי דרכו. הוא צפה בנו, חיכך ידיו – וחשב.
לנטרל את השמאל
אמנם חמושי החמאס הגיעו ליישובים, ערים, בסיסים צבאיים ואפילו למסיבה שהתרחשה במקום. אבל את הטבח המרוכז ביותר, ביצעו בקיבוצי העוטף. הם נכנסו בית, בית. רצחו, שרפו, התעללו וחטפו. האנשים ששוחחתי עימם תיארו כוחות עצומים של מחבלים, עשרות ולפעמים מאות שממש "שולטים" על המרחב הקיבוצי. במשך שעות הם הטילו אימה על אזרחים. במשך חודשים הם ממשיכים להטיל אימה על 136 החטופים שנותרו בידיהם. הם הגיעו מאומנים, מוכנים. בניגוד לנרטיב שמנסה חמאס להציג בדיעבד – הטבח בעוטף, באזרחים, היה מתוכנן ומדויק בביצועו. אבל למה הם הלכו דווקא לשם?
בשביל לענות על השאלה הזו, צריך להסתכל על ההווה – ועל מה שקרה לנו, ברמה הרגשית כעם, מאז. 124 ימים אל תוך המלחמה ואזרחי הדרום נדים כפליטים בארצם. בסיוע חיזבאללה, יצר סינואר מצב בו גם אזרחי הצפון נאלצו להתפנות מביתם. מלבד הכמות האדירה של מפוני הערים, בסך הכל, עקר הטרור מביתם בין חמישית לרבע מהקיבוצים בישראל. כוח פוליטי עצום בגודלו, שנוטרל.
אותם מפונים, מהדרום בעיקר, אינם רק עקורים. בים המלח, בתל אביב, באילת, בשרון, שוהות קהילות שלמות שמתאבלות, קוברות את יקיריהם, מתמודדות עם טראומה אקוטית, מלקקות את הפצעים, מאחות את הקרעים האישיים ויותר מכל זה – עסוקות יומם וליל במאבק להשבת החטופים.
במילים אחרות, טבח השבעה באוקטובר נטרל כמעט לחלוטין את מרכז הכובד של השמאל הציוני. כל כוח התנגדות לממשלה הנוכחית, שבכל תרחיש אחר כבר היה עומד בקפלן שבוע אחרי שבוע, עסוק כעת בהתמודדות עם פצעיו.
בנוסף להם, קיימת הטראומה הקולקטיבית שחווינו כולנו. הציבור הישראלי שנע על הציר בין הימין למרכז ולשמאל. השכול, העצב, השוק. כמו גם אלפי נפגעים ממעגל ראשון (מסיבת הנובה, הבסיסים) ומעגלים שניים ושלישיים (משפחות, חברים) של הקורבנות. כל אלה לא מסייעים להגברת המוטיבציה, בוודאי לא הפוליטית. המאבק היחיד שניטש כאן כעת, הוא המאבק להשבת החטופים – וגם הוא נשמע בקול ענות חלושה. אין לאף אחת פניות למאבק פוליטי מהותי. וכמובן – ישנו הפחד. הפחד שקריסתה של הממשלה תביא לקריסתה של ישראל, בזמן מלחמה, בתוך אי וודאות נורא. זו הסיבה שכולנו מתנהגים למופת. אזרחים המומים, כואבים וטובים. הכוח הפוליטי של השמאל, על כל מעגליו, נוטרל ונדם. והממשלה שלנו, ממשלת הימין הקיצוני ביותר שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה, יכולה כעת לעבוד בפול טורבו, באין מפריע ובאין מפגינים בשער.
האם סינואר חשב על זה כששלח את רוצחיו לטבוח באנשים שרבים מהם עסקו באקטיביזם של שלום? האם תכנן לנטרל את הכוח הפוליטי של השמאל הישראלי?
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לחזק את הימין
לפני שבועיים התקיים כנס 'חוזרים לגוש קטיף'. עבור חובבי הז'אנר, זו הייתה בחגיגה של ממש. הנה, בלב הקרבות, העצב, השכול, חבורה של (בעיקר) גברים רוקדים, שמחים, מקפצים באוויר. מאושרים. התרוממות רוח! חוזרים לגוש קטיף.
הם לא מסתירים את זה. עבור תנועת ההתיישבות, השבעה באוקטובר הוא אירוע מכונן, שיכול להוביל את המדינה למקום הנכון בעיניהם. לחזור ולהתיישב, למגר את האויב וחשוב יותר מכל זה – לשכנע את העם הישראלי אחת ולתמיד ש"אין פרטנר".
הם קוראים לזה "אחדות", אותי זה ממלא באימה. לא ההתיישבות בגוש קטיף דווקא, אלא הקולות הנוספים שעולים מתוך קבוצת הכוח הפוליטית הזו, קולות שטוענים נגד עסקה להשבת החטופים. בתחילת המלחמה היו אלה קולות כמעט סהרוריים. הקולות הבולטים היו אלה שדחפו לכניסתו של גנץ לקבינט ניהול המלחמה, מה שאכן קרה לבסוף. חשבנו כולנו שהמלחמה הזו תתנהל מתוך תפיסות רוב-ישראלי-מתון. אבל כטיבה של קבוצה עם כוח פוליטי בלתי מרוסן, מהר מאוד הקולות הסהרוריים הללו התמקמו במרכז הרחבה – כלומר, במרכז הקבינט. והנה היום, 124 ימים אל תוך המערכה, בעידוד המעגל הימני שהוא מפלגת השלטון, מחליטים אנשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית (בן גביר וסמוטריץ') אם תקרה עסקה או לא.
בכוחו – ובעיקר בחוכמתו – ידע סינואר להתערב לנו בעניינים הפנימיים באופן כזה שנטרל לחלוטין קבוצת כוח פוליטית בישראל והשאיר כוח בלעדי בידיה של הקבוצה השנייה. הקבוצה הקיצונית ביותר שגם בחלומותיה הפרועים לא חשבה שתקבל את הגה ההנהגה באופן כל כך מוחלט ובתקופה כל כך מורכבת ורגישה לעם ישראל.
אבל למה הוא רוצה אותם על ההגה? למה שלא יעדיף את השמאל המתון, זה שלפי הצהרותיו יעשה עימו ויתורים? למה לא טבח סינואר במתנחלים? ביישובים הדתיים? למה לא כיוון את הטבח אל מרכז הכובד של הימין הלאומי?
שאלה מצוינת.
ותשובתי היא כזו: יחיא סינואר לא מכוון להסכם מדיני, הוא מכוון גבוה הרבה יותר. סינואר מעוניין בהשמדה מוחלטת של מדינת ישראל, בסיום הכיבוש בכל השטח שבין הים לירדן. הוא יודע שהדרך לשם עוברת בהתפוררות חברתית פנימית, וזו הסיבה שביצע את הטבח הזה, שכל מטרתו התערבות כירורגית במערכות היחסים הפנימיות שלנו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הנשק הסודי: החטופים
בחודשי הקיץ של שנת 2023, צופה סינואר בהפגנות בקפלן ובפול גז ששמה הממשלה הזו כדי לדרוס את מערכת המשפט הישראלית. צופה באלימות שהולכת ומתגברת בציבור, בהתלכלכויות הפוליטיות ובשנאה היוקדת. הוא צופה וחושב. על מה הוא חושב?
הוא חושב שזה קורה קצת לאט מדיי, ההתפוררות הזו. אולי הוא גם קולט שיש מי שעשוי לשים ברקס, 'להיכנס לאירוע' ולהאט במקצת את הרכבת הדוהרת. הוא מבין שצריך לתת עוד 'קיק' קטן, כזה שימתח את החבל עד כדי קריעה.
החבל לאו דווקא נקרע, אנשי הצד השמאלי, כמו במשיכת חבל של ילדים, פשוט נפלו אחורה, שמטו אחיזה. השמאל הישראלי, בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, נוטרל. לעומתו, אלה האחוזים בצד הימני קיצוני של החבל, ממשיכים לאחוז בו. באופן כמעט בלעדי ולמשוך עוד ועוד ימינה. הביטוי המרכזי לכך הוא בהתנגדות לעסקת החטופים. והנה דוגמה לאופן שבו זה עלול להסתבך:
הימים, ימי אוקטובר 2024. מזה שנה ישראל נמצאת בתוך מערכת מלחמתית מתישה, שהחלה בטבח שביצע חמאס. ידיעות על מותם של חטופים שוטפות את הרשת. חלקם נהרגו או נרצחו וחלקם נפטרו ממחסור בחמצן, בשמש. מקור בטחוני בכיר מסר שייתכן שהחטופים שנותרו בחיים, הוברחו למצרים. המלחמה ממשיכה.
צה"ל משחק תופסת עם בכירי חמאס. הוא כובש חלקים מהרצועה ובעוזבו הם נכבשים מחדש על ידי ארגון הטרור. ישראל הולכת ומאבדת תמיכה בעולם. אף אחד כבר לא זוכר מדוע החלה המלחמה הזו ולאחר שנכשלה עוד עסקת חטופים גם הם ירדו מסדר היום. 'הותר לפרסום' רודף 'הותר לפרסום', ישראל וחמאס משחקים פינג-פונג עם כדורים בוערים. ואיש לא רואה את האופק.
בפנים הארץ מיליציות חמושות מכאן ומכאן דואגות בעצמן להגנה על בתיהן. אין אמון במוסדות הביטחון של המדינה. הטחות והאשמות מתעופפות מצד לצד. רבים עוזבים את הארץ. תושבי הדרום חוזרים לביתם על אף הסכנה. החשדנות ברחוב מתגברת וכך גם מחירי המזון והאבטלה. התסכול מתגלגל לאלימות שהולכת ומתעצמת. אזרחי ישראל נשחקים.
ההפגנות של בני משפחות החטופים הפכו שקטות ועמומות יותר. בכמה הפגנות רדיקליות, נרשמה אלימות של עוברי אורח כלפי בני המשפחות. באייטם ששודר בערוץ טלוויזיה אחד, הסתלבט המגיש על אימו של חטוף וקרא לה "היסטרית". למטה המשפחות הוא קרא "קומץ של הזויים". איש ברחובות תל אביב תקף באלימות את אימו של החטוף מתן צגאוקר… (סליחה, זה כבר קרה באמת).
תרחיש האימים הזה, גם אם מוגזם וקצת דרמתי, הוא חלומו של סינואר. אי החזרתם של החטופים היא אות, מופת וסמל לביטולה המוחלט של כוחה הצבאי והפוליטי של מדינת ישראל. ואני אסביר.
מדינת ישראל הוקמה מתוך ההבנה הקריטית והחשובה שלעם היהודי מגיעה הזכות להגדרה עצמית, ושיש לו צורך בבית לאומי. הכי חשוב, המדינה שלנו הוקמה בשל ההכרה של כל העולם בצורך של העם היהודי בכוח פוליטי וצבאי שיוכל לשמור ולהגן עליו. במילים אחרות, מתוך הכרה שלעם היהודי יש זכות לשלוט בגורלו.
בשבעה באוקטובר חווינו חוויה קשה מאוד. הרגשנו שאין כוח צבאי שיגן עלינו ושאין כוח פוליטי שיתווך לנו את המציאות ויפעל לשנותה. הרגשנו שוב בהיסטוריה היהודית, כיצד השליטה על חיינו נלקחת מאיתנו. כל עוד החטופים שם – השבעה באוקטובר מתמשך אל תוך ההווה שלנו. וזה לא רק ברמה הסמלית. בימים האחרונים, סוגיית החטופים קורעת אותנו לגזרים ומחזירה אותנו לימי הרפורמה, ימי המחנאות. המשפחות המותשות מותקפות על ידי עוברי אורח בהפגנות, שלטים מוצבים על איילון בגנות עסקה, כל עסקה, להחזרת החטופים והמשפחות, שנאלצו לשים מבטחן בממשלה ובמערכת הביטחון, הולכות ומאבדות בה אמון. הסדק שב ונפער – והפעם, זה לא תיאורטי. זה לא על רפורמה משפטית, זה על הצלת חיי אדם.
במילים אחרות, במבט לעומק הטרגדיה והטראומה היהודית – באין חטופים, באי חזרתם, מדינת ישראל מכשילה במו ידיה את הפרויקט הציוני ומנציחה את כישלונה המהדהד. היא מבטלת במחי יד את ההישג החשוב כל כך של הקמת בית לאומי לעם הקטן והעתיק הזה ולבסוף, מייצרת כאן לא סדק, לא פער, אלא תהום עצומה בין אוכלוסיות. תהום שנפערה בדם.
'הקונספציה'
בשבעה באוקטובר בשעה שש וחצי בבוקר החלה המתקפה האכזרית של חמאס על יישובי העוטף. בית-בית נרצחו, נשרפו חיים, עברו התעללויות איומות ונחטפו לעזה אזרחים. המתקפה לא פסחה על הבסיסים הצבאיים ומעט מאוד כוחות הצליחו להגיע בשעות הראשונות ולסייע לתושבים. בשבעה באוקטובר מדינת ישראל הפסידה ובענק. הושפלנו, נרמסנו, נטבחנו ממש.
אחרי שעות ארוכות שבהן אף מנהיג לא הראה את פניו, החלו מנהיגי המדינה ובראשם שר הביטחון גלנט, לאיים על מנהיגי חמאס במוות. ממקום חולשתה וברגע של כאב בלתי נסבל, ישראל מתחילה לאיים. וזה לא שהיא לא יכולה לקיים את האיומים שלה. צה"ל בהחלט הראה לנו במלחמה הזו את כוחו ועוצם ידו. אבל… נראה לכם שסינואר לא צפה את זה?
נכון לעכשיו, מחזיק סינואר בכל הקלפים החזקים. בתרחיש שתיארתי למעלה, אחרי שניטרל את השמאל בישראל, חיזק את הימין ולא השאיר שום כוח בעם להילחם על חייהם של החטופים, סינואר מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה: מדינת ישראל חלשה, רועדת, מסוכסכת. פו אחד קטן והנה היא עפה. עוד קצת סבלנות והיא תיעלם.
אבל 'הצלחת' הטבח של השבעה באוקטובר הביאה לסינואר אפשרות נוספת. אם וישראל תבחר ללכת שלא בדרך הכוח, אלא בדרכם של אלה שיודעים להפסיד בכבוד ובאצילות. בדרך של הסכם – הסכם להשבת החטופים תחילה ובהמשך, קבלת החלטות על עתידה של עזה והסכמים ארוכי טווח שיאפשרו לפלסטינים להקים את האומה והמדינה שלהם.
בתרחיש הזה, סינואר עושה היסטוריה. הוא ייזכר כאיש ששחרר את פלסטין מהכיבוש והשבעה באוקטובר יהפוך לחג פלסטיני לאומי. כן. יום האבל הנורא שלנו יהפוך עבורם לחג לאומי. האיש האכזר שפגע בנו בצורה כל כך איומה ויוצאת דופן, יהפוך לגיבור. וגם זה, עבורו, יירשם כניצחון – רק שבצד השני של הניצחון הזה, תעמוד אומה מפוארת, חזקה, שהצליחה למתוח מחדש את החבל שמחבר בינה ובינה ולחזור לחיים מתוך החורבן והאבל.
כשמסתכלים על זה ככה, מתוך ראשו של סינואר, באמת נראה שהאיומים על חייו משנים לו? שהוא לא צפה גם אותם? הרי גם עשרות אלפי הרוגים עזתים עבורו הם מחיר נמוך לשלם בשביל לעשות, פשוטו כמשמעו, היסטוריה. ואם ישראל תצליח להפתיע עם תרחיש שלישי ולחסל את סינואר כבר בימים הקרובים, מבלי לפגוע בחטופים שככל הנראה מקיפים את מקום מחבואו, אין לי אלא להניח שיקום מנהיג אחר תחתיו, שימשיך את אותה הדרך. עד לפני כמה שנים היה אחמד יאסין האויב מספר אחת של ישראל. הוא חוסל ובמקומו קיבלנו את רנטיסי, מוחמד דף וכעת גם את הרוצח הנוכחי הזה.
לצאת מהלופ הזה
בכל לילה, לפני שאני נרדמת, אני מנסה לחשוב איך אנחנו יוצאים מזה. אין לי יותר מידי כוח פוליטי, הרי כל מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב. אחרי 124 ימים בתוך הכאב הבלתי נסבל הזה, אני חושבת שהגיע הזמן שנביט במציאות נכוחה – ונכיר בה.
בשבעה באוקטובר חמאס ניצח אותנו וקבע את אופי, קצב ומטרות המלחמה. כעת, ישראל צריכה לבחור איך היא רוצה להפסיד. האם תמשיך לתת לסינואר להתערב בענייני הפנים שלה, תאפשר לו לגרום לה לאבד את כל מה שיש לה, או שתבחר בדרך האצילית, באופן שיעודד אותנו, האזרחיות.ים, לחזור אט אט לחיים, לטפל בשברים, לחבר את החלקים. כפי שזה נראה כעת, כרגע כולנו שבויים בתוך התוכנית הזדונית של יחיא סינואר, אבל הדרך לנתץ את הכבלים עוברת, קודם כל, בחיבור למציאות.
2 תגובות
איזה נרקיסיזם, לחשוב שהכל סביב השמאל
אתם לא הסיפור פה, ולהשתיל מחשבות כאלה לסינוואר זה פשוט מגוחך
תחילת הניתוק מהשורש של התנועה העובדת , להבנתי החל אכן קודם, בביטול ההכרה בחלקם בהקמת החברה הישראלית ומדינת ישראל, על ידי נתניהו ושות' מבייס ומימין משיחי.
זוכרת התייחסויות שעושות מחיקה, אשר זיעזעו אותי..