מתחברות מתחת לראדר

צפייה ב"טיפול זוגי", סדרת הדוקו-ריאליטי האמריקאית, גרמה לי לתהות על הקשר בין עולם הטיפול הזוגי, לסכסוך הישראלי-פלסטיני. העונה האחרונה של הסדרה הביאה אל המסך את הקשר בין האישי לפוליטי. קשר שקיבל ביטוי בשיח בין הזוגות למטפלת, ובשיח העמיתים הרפלקטיבי. בשלב מסוים בצפייה נפל האסימון: בני זוג מתפקדים למעשה כמערכות פוליטיות קטנות.

נקודת המוצא בשיח המורכב המתנהל בסדרה, היא שכל אחד מבני הזוג מגיע למערכת היחסים ולחדר הטיפולים ממקום אחר, הדורש הכרה, שיקוף וחיבור. הסיפור האישי, הרקע, הנסיבות, הטראומות של כל אחד.ת מכתיבים את האופן בו הוא מנהל יחסים ומקבל החלטות. הנרטיב האישי של בני הזוג זקוק להבנה, תמלול, חיבור פנימי ואז הכרה משותפת. הזוגות מגיעים לטיפול בנקודת הצטברות של עמדות דיכוטומיות והתנגדות בניהם. ממש כמו ביחסים פוליטיים בין עמים. בסכסוכים או במלחמות. כל צד מושך לסיפור שלו, לאינטרסים שלו, לטראומות שהובילו אותו להתנהל באופן שבו הוא מתנהל. המטפל.ת המיטיבים נדרשים להחזיק בשני הקצוות ולסייע בשזירת נרטיב מחבר.  

על הסימפוניה העדינה והמרשימה הזו מנצחת ד"ר אורנה גורלניק. ללא ספק הכוכבת הבלתי מעורערת של הסדרה. ד"ר גורלניק היא ישראלית לשעבר המתגוררת כיום בארה"ב. היא פסיכואנליטיקאית במקצועה ומטפלת זוגית המלווה את הסדרה עוד מיומה הראשון. בעונה האחרונה, הזהות הישראלית של ד"ר גורלניק קיבלה נוכחות מודגשת על המסך. החל בישירות ובכנות שלה, המאפיינים את המזג הישראלי המוכר ועד לדינמיקה המורכבת עם כריסטין, מטופלת פלסטינית מרמאללה שהגיעה לטיפול עם נדין, בת זוגתה הלבנונית.

כישראלית שלוקחת חלק בקבוצות דיאלוג עם נשים פלסטיניות, תהיתי האם וכיצד ניתן להבין את הקונפליקט המקומי והבוער שלנו דרך נקודת המבט הטיפולית ומה אפשר להשאיל משיח הטיפול הזוגי על היחסים בין הלאום הישראלי ללאום הפלסטיני. רציתי להבין כיצד ניתן להשתמש בפרקטיקות ובכלים פסיכואנליטיים על מנת לסייע לנו, שני עמים מסוכסכים החיים על אותה אדמה, בתוך דינמיקה של יחסי כוח וקורבנות.

את השאלות הללו ביקשתי לשאול את ד"ר אורנה גורלניק, כשנפגשנו לשיחה מרתקת שמניחה את יחסי ישראל ופלסטין תחת זכוכית מגדלת, בתוך פרספקטיבה פסיכואנליטית טיפולית.

"אני מאמינה שאין דרך לפתור הבדלים ובעיות בין פרטים או בין קבוצות, בלי היכולת להסתכל על המציאות דרך העיניים של האחר. כל זמן שאדם, קבוצה או עם מסתכלים על המציאות דרך הפרספקטיבה שלהם, הם ימשיכו לנבור באותם צידוקים למעשים שלהם".

להצדקת הנרטיב הלאומי בכל מחיר ניתן למצוא דוגמאות רבות במלחמה הנוכחית. השיח הפנים ישראלי שלא מוכן להיחשף להרס ולהרג בעזה ומתבצר בעמדה שמדובר במלחמה צודקת ותגובה צבאית לגיטימית לטבח ה-7 באוקטובר, שמוביל הצבא המוסרי בעולם, המנסה להשיב הביתה את החטופים ואת העקורים. להשיב לעם ישראל את הביטחון ולחסל את חמאס. בנרטיב הזה, הגברים, הנשים והילדים שמתים בעזה הם קורבנות של מלחמת קיום יהודית, כי זה או אנחנו, או הם.

ומהצד השני של המגרש, דעת הקהל העולמית שמהדהדת את הנרטיב הפלסטיני, שזועק לג'נוסייד, התעללות, הרעבה ורצח מכוון של העם הפלסטיני הנתון תחת מגפי הכיבוש הישראליות כבר 75 שנים. אין הקשר. אין התייחסות לטבח ה-7 באוקטובר וכשיש, זה מגיע עם הכרה חלקית, במקרה הטוב והכחשה – או האשמה של ישראל בטבח, במקרה הרע.

"התעסקות אובססיבית בהצדקה רציונלית ורגשית למעשים שלנו, היאחזות באידיאולוגיות נוקשות שמארגנות את המידע באופן סלקטיבי שתומך באותה אידיאולוגיה, ברגשות שהיא מעוררת ובפעולות שהיא דורשת. כל אלה תגובות של אנשים לקונפליקט. זה קורה בתוך זוגיות, בתוך קהילות וגם בתוך עמים. זה גורם לאנשים להתבצר, להצדיק את עצמם בכל מחיר ולהרגיש כמו קורבן שנעשה לו עוול ואין לו שום יכולת להילחץ מהעמדה הזו".

לטיפול זוגי מגיעים הרבה פעמים מתוך התבצרות בעצמי וקושי בתיווך התשוקות, הצרכים והפחדים שלי לפרטנר.ית בצורה שתתקבל ולא תעורר זעם או קונפליקט. כל צד מושך לסיפור שלו ונובר בהצדקות להתנהגות שלו. אפילו במענה על השאלה הראשונה בחדר הטיפולים – למה הגעתם לפה? מתגלות מוטיבציות וסיבות שונות לחלוטין. הרבה פעמים אנחנו מבקשים מהמטפל.ת שתכיר בקושי אל מול חוסר ההכלה והחמלה שבן או בת הזוג לא מצליחים לגלות מכיוון שגם הם כרוכים בנרטיבים האישיים שלהם. הקונפליקט הזוגי עסוק למעשה בשאלת אחרות שבן או בת הזוג שלי מייצגים ובהתמודדות המורכבת איתה.

איך נחלצות מהמקום הזה בזוגיות? איך אפשר להתרחב מהמיקומים המגבילים והדיכוטומיים הללו? מהיצמדות לנרטיב אחד שמשעתק ומרחיב את עצמו ולא נותן מקום לאחר?

"השלב הראשון הוא שלב השיקוף. אנשים צריכים שיראו ויבינו אותם בדיוק איפה שהם, עוד לפני שמתחילים להתווכח ולהצטדק. שיבינו את המקום הרגשי שלהם, לא רק הפוליטי. זה שלב שדורש כנות והכלה משני הצדדים. בין ישראלים לפלסטינים, צריך קודם כל לגשת למקום של הפחד. יש המון פחד, כאב, אובדן ואבל".

פחד, כאב, אובדן ואבל שנגרמו לכל אחד מהצדדים על ידי הצד השני.

"זה המישור שקשה יותר להתמודד איתו. הפצע המוסרי בין יחידים ובין עמים שונה מאוד אחד מהשני ומתייחס גם לתקופות אחרות. הישראלים היהודים האשכנזים, למשל, עסוקים בפצע המוסרי של השואה ועכשיו גם של ה-7 באוקטובר".

"הניצולים היחידים כאן הם אלו שנהרגו"

"יש המון פצעים מוסריים בדינמיקה הזו. מול ישראל, מול מדינות ערב, מול אירופה והעולם כולו. הפצעים נמצאים לאורך כל הדרך. זה משהו שצריך להתעסק בו, לשים אותו על השולחן. אבל צריך בשביל זה מוכנות וגם אומץ – להסכים להחזיק בעמדה שלך אבל גם לנסות להבין משהו על האחר. להבין איך הוא בנה את ההיסטוריה שלו, איך הוא חווה את מה שקרה ואיך הוא התארגן סביב הפצע. כל צד יצטרך להיות מסוגל להתמודד עם "להיות האובייקט הרע" ולהבין, שאף אחד לא מתנהל באופן 'מוצדק' לחלוטין. כולנו מסוגלים לעשות דברים איומים".

 כשלוקחות חלק בשיח ישראלי פלסטיני, אי אפשר שלא לשים לב לדרישה להכיר בצד הישראלי כצד כובש. נ ק ו ד ה . זו אולי דרישה צודקת, אבל בפועל, היא אומרת לישראלים – "אני לא מעוניינת לשמוע את מה שיש לך להגיד, לכאוב, לשתף, לספר. הכאב שלך, הפצעים שלך, לא רלוונטיים. את גורמת את העוול, אז את תשמעי אותי". התפיסה הזו מקשה על ניהול שיחה אמיתית, בה כל צד מצליח לשים את עצמו בנעליו של האחר, או אפילו רק מנסה.

"זו נקודה מאוד מסובכת", אומרת ד"ר גורלניק כשאני משתפת אותה במחשבה. "אני חושבת שבאופן עקרוני אי אפשר לנהל דיון שהנחת היסוד שלו היא שצד אחד צריך לבטל את עצמו, למחוק את עצמו ולהפסיק להתקיים. זה בלתי אפשרי. אני חושבת על השיחות שכריסטין ואני מנהלות בסדרה. אנחנו תמיד חוזרות למקום הזה, שאם היא תרצה להביא אותי לנקודה שבה אגיד לה 'את צודקת, אין לי שום זכות להתקיים', זאת לא שיחה. המטרה בשיח היא לא להשמיד את הצד השני, אלא למצוא דרך שלישית, רביעית, אפילו חמישית, בה שני הצדדים לא מבקשים לבטל זה את זה – בניגוד למלחמה, שהיא בבירור ניסיון לבטל את השני".

גם הסיפור של נורמליזציה הפך למכשול משמעותי בשיח בשנים האחרונות. משהו שהתחיל מארגונים קיצוניים, הפך היום למיינסטרים – גם הפלסטינים המעטים שעוד מעוניינים בשיח עם ישראל, צריכים היום להתמודד עם דה-לגיטימציה ל"נורמליזציה" שהם עושים לישראל.

"אני חושבת שהדרך להתמודד עם זה היא פשוט להתייחס לזה. כל הזמן בשיח. להתייחס לקשיים שעומדים בפנינו על מנת לדבר. בכל שיחה קודם כל לדבר על העניין הזה של נורמליזציה, לתת לזה גושפנקא אבל להבין שבסוף חייבות לדבר כי אי אפשר האחת בלי השנייה".

למדנו לדבר ערבית?

"כשאתה נכנס ליחסים ארוכי טווח, אתה צריך להיות מסוגל להבין את עצמך אחרת. להקשיב לצד השני ולהיות מסוגל להשתנות – לא רק במעשים, אלא גם בתפיסה העצמית הפנימית. יהודים למשל, צריכים לוותר על הרעיון לפיו הם יוצאי דופן בכל מצב והפלסטינים צריכים לוותר על הרעיון שהם תמיד, רק קורבנות".

נושא ה"אחרות" מעסיק את ד"ר גורלניק בסדרה ובעבודתה הפרטית. במשברים של זוגות שמגיעים לטיפול יש התעסקות רבה סביב שאלת ה"אחרות", אותה אנחנו פעמים רבות מזמנים לחיים שלנו בבחירת הפרטנרים שלנו לאהבה ומצד שני, היא הופכת למקור הכי גדול למאבק. פעמים רבות ה"פתרון" הוא לדחוק את האחרות הצידה.

"יותר מזה, לבטל אותה. שלא תהיה", מוסיפה ד"ר גורלניק. "אתה מנסה להשטיח את האחר ולהפוך אותו לדומה לך או לשלוט בו ולנצל את מה שאפשר ממנו".

אז מה העבודה שאת עושה עם זוגות סביב הסוגייה של האחרות?

"קודם כל, ישנה תלות הדדית בזוגיות – וכמו שיש בנו צורך למחוק את האחר, העובדה שהיא שאנחנו כל הזמן מתאהבים באנשים אחרים ואנחנו נוסעים למקומות אחרים. יש בנו את הצד שרוצה וצריך את האחר, שיוצא באמצעותו מד' אמותיו. זה מעשיר ומפרה. אני חושבת שתמיד יהיו בנו את שני הצדדים האלה. וחשוב שנכיר בתנועה שלנו לכיוון האחר, לא רק בהתרחקות ממנו".

ואם את מנסה להרחיב את השאלה הזו לסוגיות של דיאלוג בין שני עמים בעלי נרטיבים כל כך שונים?

"אני חושבת שרובנו יודעים, גם אם זה רק עמוק בתוכנו, שאנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אנחנו היהודים בטח לא יכולים להמשיך למחוץ עם אחר ולחיות עם עצמנו בשלווה וגם הפלסטינים יודעים שהם צריכים להתמודד איתנו כי אנחנו פה. על האדמה, מהירדן ועד לים, חיים שני עמים. זו המציאות. לפני הפוליטיקה של הדבר והוויכוחים והנרטיבים. כל ניסיון לספר סיפור אחר מתחמק מהעובדה הפשוטה הזו, שדורשת הכרה. מכאן, הבחירה היא למחוק או להכיר".

"השיחות שלי עם כריסטין שינו את העמדות הפוליטיות שלי ואת החוויה הרגשית שלי מול פלסטינים והן שינו גם אותה, כך היא אומרת".

לקראת סיום השיחה שלנו, היה לי חשוב לחזור לרגע מכונן עבורי בסדרה, במפגש של ד"ר גורלניק עם כריסטין ונדין. באותו מפגש, אומרת כריסטין לאורנה שהיא מפחדת שהפלסטינים יבקרו אותה על הפוזיציה בה היא שמה את עצמה: משוחחת עם ישראלית ויהודייה בסדרת טלוויזיה כשהיא בעמדת המטופלת. אבל, היא ממשיכה ואומרת באומץ, שאם נמשיך להתעקש על ההפרדות וביצורי החומות, לא תהיה לנו ההזדמנות להבין שהאויב שלנו הוא בעצם בן אדם.

"אנחנו אמורות להיות אויבות אחת עבור השנייה", ענתה לה ד"ר גורלניק. "אבל מתחת לראדר הזה, אנחנו מתחברות".

שאלתי את אורנה על הרגע הזה ועל החוויה המשמעותית שלה במפגש. רציתי לדעת האם בעקבות אותו מפגש ובעקבות העבודה איתן בסדרה, משהו בתפיסה שלה את הסכסוך ואת האופן בו היא מדברת אותו, השתנה.

"המפגש עם כריסטין ממשיך. אני פוגשת אותה היום בערב", היא מספרת. "זה היה וזה עדיין משמעותי מאוד עבורה ועבורי. שתינו מרגישות שזה הדבר הכי חשוב שאנחנו עושות היום. קודם כל החיבור והשיח בינינו הוא ביטוי פשוט לעובדה שאנחנו פשוט תלויים האחד בשני. זה ביטוי ממשי לכך שאין קיום ריאלי לרעיון שאפשר פשוט להתעלם מהצד השני, למחוק או לרצוח אותו. זה פתרון מזויף. בשיחות שלנו אנחנו עסוקות בלהבין אחת את השנייה, להסביר אחת לשנייה מאיפה אנחנו באות ולבדוק כל הזמן איפה אנחנו משנות אחת את השנייה".

השיחות איתה שינו בך משהו?

"אני ללא ספק מרגישה שהשיחות איתה שינו אותי, שינו את העמדות הפוליטיות שלי, שינו את החוויה הרגשית שלי אל מול פלסטינים. שינו מאוד את ההבנה של ההיסטוריה שלי כישראלית ושינו גם אותה, כך היא אומרת. היא לא ידעה המון דברים לגבי ההיסטוריה של ישראל ולגבי המשמעות של אירועים מסוימים בהיסטוריה, עבור ישראלים. היא גם לא ידעה שיש ישראלים שבכלל רוצים לדבר איתה".

אנחנו מסיימות את השיחה עם רצון עז להמשיך, לפרק את הדברים, להציע אלטרנטיבות וכלים חדשים לשיח. השיח הזה חייב להתקיים. המשמעות של להרים ידיים מהשיחה עצמה, היא להתדרדר שוב לדיכוטומיות אלימות ומבטלות. אנחנו מקוות וחייבות להמשיך. התלות ההדדית הזו, כפי שד"ר גורלניק אמרה, מעוגנת במציאות. והיא מחייבת אותנו לדבר ולהכיר בכאב ובהיסטוריה האחד של השני.

כשד"ר גורלניק וכריסטין מתעקשות להמשיך ולדבר, על אף הביקורת כלפיהן, הן מתעקשות להסיר את מסך הברזל ולבחון מחדש את האחר, דרך נקודת המוצא שלו. דרך הכאב ודרך ההכרה שהוא צריך. השתהות בראיית האחר, בנקודות ההיאחזות של כל צד בשני ושל כל צד בעצמו, הם הסיפור המורכב שאנחנו חייבות להמשיך לספר. אין ספק, זוהי דרך קשה, מלאת מהמורות, שתיקות, כעס וכאב עמוק. אבל בסופה, נמצא את נקודות האור. אנחנו חייבות למצוא מילים, להביט בפנים האחרות, להבין שאנחנו כאן כדי להישאר.