חור שחור

השבוע, בדיוק בזמן ה"סקופ" של עמית סגל שנועד להסיח את הדעת, שחרר דניאל עמרם ראיון בן 57 דקות שערך עם שושנה (שושי, לבקשתה) סטרוק, בזום, ראיון שהתקיים במאי 25', בזמן שהתגוררה באיטליה. את הריאיון ביקשה שושי לפרסם רק אם יקרה לה משהו. "זה משודר איפשהו?" היא מוודאה. "כרגע לא, זה בינינו", משיב לה דניאל ומרגיע.

עם כל הרצון הטוב, לא כל אדם מסוגל לגשת סתם כך לריאיון רגיש וקריטי כזה עם נפגעת. לאורך הריאיון ניתן לראות ולשמוע כיצד דניאל מנסה להיזהר בשאלותיו, להדגיש רגישות, ובמקביל גם "להוציא" משהו. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שהוא טוב כל כך במה שהוא עושה. אך האם במקרה הזה זה המעשה הנכון?

לרגעים נראה היה שהוא מצליח להיות רך ומרגיע, ובאחרים, זזתי באי נוחות בכיסא. דניאל עשה כאן צעד מטורף, כזה שאף עיתונאי לא העז לפניו. הוא החליט לגעת בפצע עדין כל כך, פצע שאחרים מפחדים לגעת בו, בטח ובטח בזמן שהפרשה נמצאת תחת צווי איסור פרסום וכולם מפחדים מתביעה. אך הוא גם חוטא, כנראה שלא במכוון, בחטטנות, בחודרנות, ובניסיון לחלץ תיאורים גרפיים.

פשעיו של הרב טאו: אני מאמינה

"אני רוצה לדעת איך הכול התחיל. מה את זוכרת?", שאל דניאל. שושי עונה תשובות קצרות, הבעות פניה לחוצות. לאורך הריאיון כולו שושי מחייכת חיוך ספק מבויש ספק מפוחד. שפתיה חתומות, היא נוגעת המון בשרשרת שלה, ממצמצת ומכווצת פנים. לא נוח לה, אך בשום רגע לא נראית המשוגעת במנסים לצייר לנו.

שושי קוהרנטית, זהירה מאוד במילותיה כדי לא לפגוע. אסופה ומגוננת על אחיה. "לא אנקוב בשמות. רוצה לשמור על פרטיות האחים שלי. שכל אחד ידבר בשם עצמו. אני מרגישה רע שאני חושפת דברים שלהם". שושי מציגה ציר זמן ברור, על אף הקושי. "למי שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת יש בלאגן עם זיכרונות", היא מסבירה. "רוב החיים לא זכרתי כלום מהילדות, חור שחור, אפס זיכרון. חשבתי שזה נורמלי, שאני פשוט אדם שאין לו זיכרונות."

דניאל מנסה שוב ושוב להגיע לתיאורים מדויקים של הזיכרון – מתי, איך, כמה, למה: "כמו מוזיקה ששמעת בעבר?" הוא שואל, "לא יודעת אם להקביל את זה לזה, לא יודעת, לא". "זיכרונות מהילדות צפו בתקופת הקורונה", היא מתארת, ודניאל ממשיך: "איזה סוג של זיכרונות?… גיל 16, 17, 18, זה אמור להיות משהו שאת זוכרת".

שושנה מתארת פחד תהומי לצד שנאה עצמית גדולה ורצון תמידי לסיים את החיים. היא מסבירה לדניאל שאינה בטוחה כיצד ניתן לדעת אם זיכרון כזה אמיתי: "פחדתי שאני ממציאה את זה". "אני בטוח שיש דברים שהם כן ויזואליים", הוא ממשיך. "את יכולה להעלות על השפתיים דברים שבוודאות זכורים לך?" שושנה מתכווצת. היא מתארת בעיקר חוויות גופניות, תחושות של גועל, חרדה, פחד, צרחות. "הקאתי אחר כך", היא מוסיפה.

בשלב מסוים שושי משתהה: "קצת קשה לי כבר לדבר. סליחה, אני פשוט בהלם מהשיחה. אני צריכה לחשוב אם נוח לי בשיחה". איזו עוצמה יש באמירה הזו. ניסיון לשים גבול, קו אדום, לשמור על עצמה. יש שתי שניות של שקט, כאלה שכמעט מבטיחות שדניאל מבין, ועכשיו ימתין לה עד שתרגיש מוכנה. אבל השקט מתחלף במהרה בשאלות נוספות: "מה הוא אומר לך? את מתנגדת? הוא קילח אותך או משהו כזה? איך זה הגיע לזה בכלל?"

שושי מנסה להימנע מפרטים גרפיים. היא חוזרת ואומרת שכולם מנסים לטעון שהיא משקרת, או שהיא משוגעת. היא מתארת קונפליקט פנימי, כאילו יש בתוכה חלקים שלא מאמינים לעצמה, ויש בתוכה חלקים שבטוחים בכל. היא מבקשת הכרה: "היי, פגענו בך בילדות, יש סיבה לסבל שלך. אם אתה פוגע במישהו, אתה רוצה להתנצל, זה יושב עליך שפגעת בו. אפילו אם סתם צחקת עליו או דרכת לו על הרגל…" עולה בה גיחוך מובך. "בחיים לא תיקפו לי את החוויה".

קוד מוראד

שושי כאילו משאירה, שלא במודע, מסר לכולנו על הדרך בה יש לגעת בנושא רגיש וכואב כל כך. הדילמה הזו שכדי שיאמינו לך, את צריכה לחזור לטראומה, מהווה פגיעה נוספת על הפגיעה המקורית. המקום הוא קודם כל של הנפגעת שבוחרת לפתוח ולשתף. הסיפור שלנו, העיתונאים.יות, הוא רק במקום השני.

לצד הקושי, חשוב לי להניח על השולחן את העובדה שלא ניתנת לערעור – דניאל עמרם עושה כאן באומץ את מה שאף גוף תקשורת לא מעז, בטח ובטח בזמן שהפרשה נמצאת תחת איסור פרסום וכולם פוחדים מתביעה, וזה ראוי להערכה: "אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך… תמיד כשמנסים להשתיק משהו, זה אף פעם לא נשאר שם. האמת יוצאת לאור." "יגיע יום וזה יקרה", הוא מחזיק איתה את התקווה.

זה נכון שהרבה יצא לו עקום, אבל הבסיס הגיע עם כוונה טובה והשתדלות.

"את צריכה עוד משהו? אני אשמח לעזור בכל דבר אפשרי. את יכולה לעשות עליי גוגל. אנחנו יכולים להמשיך להתכתב בוואצאפ… הרבה דואגים לך ורוצים לשמוע שאת בסדר…"

כמה פעמים במהלך הריאיון הוא אף מייעץ לה לפתוח חשבון בנק חלופי בחו"ל כדי לא להיות תלויה במתעללים שלה, מציע בעתיד לסייע בהקמת מימון המונים, ואפילו לשחזר התכתבויות עם הפוגעים, לכשתרצה, לטובת ראיות. דניאל מזכיר לצופים ולמאזינים שכל הסיפור הזה מצריך חקירה דחופה, וזה העיקר.

"זה כמו חור שחור", אומרת שושי – ואני מאמינה לה.

אי אפשר לטאטא את הסבל הזה שוב מתחת לשטיח. עשינו את זה כבר בחייה. לפחות במותה, שהאמת תצא לאור, ולא נעמיק עוד את החור השחור הזה.