ממשלת ישראל מציגה – מדינה פלסטינית

השבוע אושרה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה 2803 שהוגשה על ידי ארה"ב בנושא עתיד עזה. ההצעה היא המשכה הישיר של תכנית עשרים הנקודות של טראמפ, התוכנית שנחגגה ברוב הוד כאשר נחת כאן האיירפורס וואן בערב חג סוכות האחרון, ה-13 באוקטובר, עת 20 חטופינו החיים האחרונים שוחררו.

באותו יום, הגיע טראמפ לציין בנאום היסטורי בכנסת את סיום המלחמה ואת הקמת "מנהלת השלום". אחרי הטקסים, הוא טס דרומה לשארם א-שייח' לפגוש במנהיגים אזוריים ועולמיים בפסגת "שלום 2025".

בשארם א-שייח' נבנתה הקואליציה שתומכת את הסכם עשרים הנקודות, עליו חתומים בעיקר מי שנעדרו משארם: חברי ממשלת ישראל, "ימין על מלא", וכמובן חמאס. כולם כולם חתמו על כל הסעיפים, כולל אלו המדברים על סיום המלחמה, שיקום עזה והיום שאחרי.

ביום שאחרי, כפי שמנוסח בתוכנית עליה חתומים שרינו, הרשות הפלסטינית נכנסת לעזה. לאחר קיומם של כמה תנאים וכמה רפורמות ברשות, התוכנית מפלסת את הדרך למדינתה פלסטינית. או כפי שזה כתוב במסמך החתום: "A PATHWAY FOR A PALESTINIAN STATEHOOD" (ראו סעיפים 18-20).

למעשה, ממשלת הימין חתמה והסכימה לבצע פתרון שבסיומו ייווצרו כאן שתי המדינות. אבל חלילה שנגיד את זה בקול רם. כשקראתי את זה נזכרתי שוב במה זה מזכיר לי… מזמור מוכר, דומה למה שמופיע בהסכמי אוסלו.

כן, אחרי שזנחנו את אוסלו ושפכנו עליו קיתונות של אשמה, כמו בשיר על שארם א-שייח', "חזרנו אלייך שנית". ממשלת ישראל מצליחה בשנת 2025 להביא לשיא היסטורי את מספר המדינות בעולם המכירות במדינה פלסטינית, כפי שחזינו בספטמבר האחרון בעצרת האו"ם השנתית. ובו בזמן הם ממשיכים לדקלם את סיסמאות אוסלו וההתנתקות, בתגובה לכל תזכורת על הכישלונות המדיניים והביטחוניים חסרי התקדים שהביאו עלינו.

נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך

בתוכנית של טראמפ מופיעים שני סעיפים קריטיים לביטחונה של ישראל ובמידה מסוימת, גם לביטחונה של מצרים.

הסעיף הראשון מדבר על פירוז הרצועה. בפועל – פירוק חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה מנשק. הסעיף השני מנסח את קיומו של כוח בינלאומי וערבי, שיוצב בעזה ככוח לשמירה על ביטחון הרצועה ועל נטרול האיומים הביטחוניים היוצאים ממנה.

גם חמאס יוצאת כעת בקמפיין "גוואלד" שקרי נגד ההסכם עליו חתמה, כשנזקקה לו באוקטובר האחרון, כאוויר לנשימה. מבחינת חמאס, אין אף כוח שיפרק אותה מנשקה. לטענת ארגון הטרור, נשק החמאס הוא "נשק ההתנגדות ופירוקו יהיה רק בהחלטת המדינה הפלסטינית כשתקום ורק בסיום תהליך שבו תוקם מדינה כזו".

תדמיתית, חמאס לא יכולה להרשות לעצמה להניח את נשקה. עיני כל ארגוני ההתנגדות לכאורה והציר השיעי כולו, נשואות אליה. גם עיני הפלסטינים ששילמו את מחיר טבח ה-7 באוקטובר נשואות לשם. הם עוד מצפים להבין מה הניב להם המוות והסבל של המלחמה בת השנתיים.

חמאס רואה עצמה כמי שתקים את המדינה הפלסטינית. פת"ח והרשות הפלסטינית הן אויבותיה הגדולות. מבחינתה, כניסתה העתידית של הרשות לרצועה היא אירוע טקטי, שבסיומו השלטון יוחזר אליה. במח או בכח, כנראה בכח.

שיקום הרצועה יהיה תהליך של 10-20 שנים, שילווה באתגרים שהמזרח התיכון עוד לא ראה. לא יהיו הרבה הצלחות לקטוף שם. זו הסיבה שחמאס לא מתחרה על התפקיד הזה. את זעם התושבים המוכים היא משאירה עבור הרשות.

אסטרטגית, היא תפעל לשימור כוחה. היא תחתור להישארות ברצועה וברגע המתאים, תוביל הפיכה אלימה נוספת מול הרשות הפלסטינית. היא תשאף להחזיר לעצמה את השליטה במדינה או ביישות שתיווצר בעזה. חמאס רואה בטבח ה-7 באוקטובר מהלך היסטורי שיוביל למדינה. לכן, היא לא תיעלם מהמפה כל כך מהר. יסייעו לה בזה גם הספונסריות שלה – טורקיה וקטאר, שתי מעצמות אזוריות.

זו חשיבותו של הכוח הבינלאומי וזו גם החשיבות של רשות פלסטינית חזקה ונחושה, שמסוגלת להילחם בחמאס ביום בו הוא שוב יוביל הפיכה חמושה נגדה. והוא יוביל.

גם ישראל חייבת להיות ערנית. המרחב העזתי והפלסטיני משתנה. את פירוק חמאס מנשק נצטרך להוביל באפקטיביות, בשיתוף פעולה עם הכוח הבינלאומי ועם הרשות. זה משחק אסטרטגי עם משמעויות טקטיות חדשות ואף מאיימות על ישראל.

מהמקרר אל התנור

מרקו רוביו, שר החוץ האמריקאי, אמר לאחר אישור החלטת האו"ם, כי זו נקודה היסטורית בזמן, בה עזה תישלט שוב על ידי פלסטינים, אך לא על ידי חמאסניקים. מייק וולץ, שגריר ארה"ב באו"ם התייחס להסתייגויות חמאס מההחלטה ואמר כי התנגדות חמאס והג'יהאד האיסלמי הן הוכחה "כי אנו שאנחנו בכיוון הנכון".

רוסיה וסין הגישו בשבוע האחרון הצעת החלטה מתחרה לזו האמריקאית ובהצבעה באו"ם נמנעו – אך לא הטילו וטו. ניכר שהאמריקאים עושים עבודה רצינית. הם ניסחו עסקה ובנו קואליציה שתתמוך בה לאורך המכשולים שידעו שיגיעו. ואז הכינו החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, שהיא מנדט בינלאומי לכוח שיוצב בעזה.

להחלטת האו"ם יש חשיבות בהטלת האחריות. עזה היא חור שחור ואפל ואיש אינו רוצה לקחת אחריות בלעדית עליה ולהבטיח הבטחות לגבי עתידה. החלטת האו"ם מפזרת את האחריות בין משפחת האומות.

שנית, החשיבות בהחלטה היא גם בנושא הכיבוש: אף מדינה, לא מעוניינת להיתפס ככובשת ברצועה. הקולוניאליזם והכיבוש נשארו מנת חלקה המושמץ של המאה העשרים. אין אף מדינה, ערבית או מערבית, שיכולה להרשות לעצמה לחזור למשטר שאפילו ייתפס כקולוניאליסטי, ככובש, או כזה שממשיך להותיר את הפלסטינים תחת משטר עם סממני דיכוי כלשהם. הפופולריות העממית העצומה לה זכתה הסוגייה הפלסטינית במלחמה למרות זוועות ה-7 באוקטובר הן תזכורת.

צופן הסכסוך

אנחנו בנקודת מפנה בכל ניהול האירוע. זו גם נקודה בה חמאס יודע להשתמש היטב בתעמולה שלו. על כן, מדינות ערב והמערב התעקשו כי אף חייל לא-פלסטיני לא ייכנס בשערי הרצועה ללא מנדט מהאו"ם. המנדט הופך את המהלך ללגיטימי ודומה לאזורי קונפליקט אחרים בעולם בהם פועלים כוחות שלום או כוחות חיץ של האו"ם. כך אצלנו יש את יוניפ"יל בגבול לבנון-ישראל, כח בינלאומי שמתוקף החלטת או"ם לאחר לבנון הראשונה חוצץ בין הצדדים. ובגולן יש את כח אונדו"ף, כח או"ם שחוצץ בין ישראל לסוריה מאז 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהחלטה 2803 מדובר על 20,000 חיילים של הכח הבינלאומי הצפויים להיכנס לרצועה תוך שנה מהיום. יהיה מעניין.

הכוח הבינלאומי, שבתכנית טראמפ נקרא "INTERNATIONAL SECURITY FORCE – ISF" יעסוק במשילות ובביטחון ומטרתו להוות כוח שיבסס את השלב המעברי בו נמצאת עזה. זהו שלב בו יש ואקום של משילות מצד אחד – ואוחזי נשק מקבוצות רבות, מצד שני. אין לאף אחד מונופול על האלימות שזה, בגדול, ההגדרה של מדינות עם ריבונות. המעבריות היא פרק הזמן עד להכשרת הכוח הפלסטיני של הרשות, שייכנס למשול ברצועה בזמן השיקום ולאחריו. אז, יגיע יישום השלב הקבוע, השל הבא והוא – מדינה.

כל זה מופיע בהצעת ההחלטה של ארה"ב עליה בירך ראש הממשלה בלילה בו היא אושרה. הוא כמובן בירך רק באנגלית, לא בעברית. כי יש דברים שהוא מעדיף להרחיק מהקהל הישראלי, כמו חתימה שלו על הסכם המוביל להקמת מדינה פלסטינית.

ליאלי ביירות

טראמפ והאמריקאים עומדים בראש מנהלת שתפקידיה יהיו: גיוס כספים ממדינות עבור שיקום הרצועה, הקמת גופים הנדסיים שיפנו את ההרס, ישמידו את המנהרות שנותרו ויבנו בתים למגורים, ניהול המאמץ ההומניטרי של גופים בינלאומיים רבים וכן, אחריות על הובלת מאמץ ההתבססות הביטחונית ברצועה, כולל פירוק מנשק של המיליציות השונות.

גיוס הכספים והקמת הגופים ההנדסיים הן אמנם משימות מורכבות, אך ישימות לביצוע. מעל המאמץ השלישי מרחפים סימני שאלה ונותר לקוות כי לאמריקאים ולקואליציה הבינלאומית יש תכנית רב-שלבית סדורה ונחושה.

המלחמה נגמרה?

החלטת האו"ם למעשה מסכמת את מלחמת אוקטובר. אנחנו עומדות עכשיו בפתחם של הררי סיכומים כאלה – והזמן רק ידייק את הפרספקטיבה.

מה שאפשר לומר בעת הזו היא שבחודשיים האחרונים, הגוף שאנחנו רגילות אולי לזלזל בו ("או"ם שמום"), הוביל בשיתוף בעלות בריתה הגדולות ביותר של ישראל, שני מהלכים היסטוריים בדרך למדינה פלסטינית. ההכרה במדינה כזו בעצרת האו"ם – והחתימה על תוכנית 20 הנקודות.

שני המהלכים גם יחד מסמלים עבור הפלסטינים תנועת מלקחיים של חתירה נחושה, ליצירת מציאות בה עזה מתקדמת לעבר מדינה.

מבחינת ישראל, מוכיחים שני המהלכים שמדיניות הממשלה ב-25 השנים האחרונות, למעשה, מאז האינתיפאדה השנייה, לא נשאה פרי. בסופו של דבר, המדיניות הזו גבתה מאיתנו אלפי הרוגים ופצועים באינתיפאדה, מעל לאלף הרוגים ביום אחד של טבח וכן, עוד אלפי הרוגים ופצועים לאורך המלחמה הארוכה בתולדותינו. זו מדיניות "ניהול הסכסוך", מדיניות של התעלמות מפתרון מדיני בשל חשש מקיומה של מדינה פלסטינית. קשה להצביע על הישג מדיני כלשהו שהעניקה לנו המדיניות הזו. בהיעדר תהליך מדיני, חשבנו שפתרונות צבאיים בלבד, ללא שלום, עם אשליה של ביטחון, יחזיקו מים.

מלחמת ה-7 באוקטובר בישרה לנו אחרת. למרות הטבח, קיבלו הפלסטינים את אהדת העולם ואת תמיכתן של ממשלות רבות. ברחבי הגלובוס פשטה ההבנה כי אין בנמצא פתרונות עוקפים, פתרונות של התעלמות, "ניהול סכסוך". אפילו האמריקאים, בממשל התומך ביותר שאי פעם נראה כאן, מנסחים זאת בבירור. סיום התהליך יהיה בהסדרת המדינה הפלסטינית.

ממשלת ישראל תמשיך לצעוק גוואעלד בעברית בטוויטר, אך לחתום ולברך על הקמת מדינה פלסטינית בפועל מול טראמפ כשהיא מצייצת על זה באנגלית. בהיעדר מדיניות ישראלית, שחקנים רבים נכנסים לוואקום.

בכמה תמונות של ילדיםות יפיםות בעיתונים זה עלה לנו, בכמה קברים שילמנו? כשספרנו את מתינו זה לא היה בעברית או באנגלית. זה היה באלפים.