דיפ סטייט, או סטייט אין דיפ שיט?

שירה ברביבאי-שחם ונועה בורשטיין חדד

הרשת ואולפני החדשות התמלאו בתמונות הפצ"רית, תמונות היועמ"שית, ציוצי שר הביטחון והשתלחויות בוטות של ממשלת ישראל והעומד בראשה, ברשויות אכיפת החוק. עבור הממשלה שמאז ינואר 2023 עוסקת בשינוי המשטר בישראל, בהחלשת מערכת המשפט והטלת אימה על שומרי הסף, פרשת הדלפת הסרטון משדה תימן היא פרי בשל, שנופל לידיה.

הטור הזה נכתב בערב בו נעדרה הפצ"רית, בדרך נס, לאחר חשש כבד לחייה, היא נמצאה. מאז, נעצרה בחשד לשיבוש הליכים בשל היעלמות הטלפון הנייד שלה.

בתוך כך, בזמן שמסכת הסתה ואלימות מבית היוצר של "לתפארת מדינת ישראל" הציפו אותנו, הבנו שוב שלמרות חמאס, איראן וחיזבאללה, האיום הקיומי האמיתי על ישראל הוא, ובכן – אנחנו עצמנו.

ב-29 ביולי 2024 פשטה המשטרה הצבאית על בסיס המעצר בשדה תימן, שמאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שימש מתקן עצורים וכלואים לפלסטינים שנעצרו במתקפה ואחריה. ההצדקה לפשיטה, הייתה חשד לפעולות בניגוד לפקודות הצבא: התעללות בעצירים פלסטינים ושימוש באלימות שלא על פי חוקי הצבא ודיני הלחימה.

שוטרי מצ"ח ניהלו חקירה סמויה לפני הפשיטה למתקן המעצר, בעקבות תלונות שהגיעו לצה"ל מארגוני זכויות אדם בינלאומיים. במקביל, גם מחלקת המדינה של ארה"ב החלה לחקור את התנהלות חיילי "כוח 100", בחשד להפרה של זכויות אדם.

בפשיטה של המשטרה הצבאית ביולי 2024, כך על פי דיווח בעיתון "הארץ", תקפו חיילים מ"כוח 100" את הבלשים והחוקרים שהשתתפו במעצר. הם העידו כי הופעל נגדם גז פלפל ואחד אף העיד שהוצמד לגופו קנה של כלי נשק על מנת לגרום לו לשחרר עצור.

בפשיטה נעצרו תשעה חיילי מילואים מ"כוח 100", שהוגדרו אז כסוהרים השומרים על העצירים. הם נעצרו לחקירה בחשד למעשה סדום.

כחצי שנה לאחר מכן, ב-6 בפברואר 2025, הורשע חייל מילואים ששירת כמאבטח במתקן, בהתעללות בעצירים, בעקבות תיעוד שנמצא בטלפון הפרטי שלו ובעקבות הודאתו המפורשת. ב-19 בפברואר 2025, הוגש כתב אישום נגד חמישה חיילי מילואים נוספים.

כתב האישום מתאר אלימות קשה שביצעו בעציר, שנזקק לטיפול רפואי בשל פגיעה קשה בישבנו (ברקטום) ודימום פנימי. העציר נזקק לשני ניתוחים ולהליך רפואי שנקרא "סטומה". כל זה בנוסף לצלעות שבורות, נקב בריאה ועוד. בכתב האישום הסופי לא מופיע סעיף האינוס, אך תיאור האירועים קשה מלהכיל. הוא כולל הכאה, גרירה, דריכה, שימוש בטייזר, שימוש באלה באופנים משפילים והחדרה של חפץ חד לישבנו של העציר. התקיפה נמשכה כעשרים דקות ובוצעה מאחורי "קיר מגן" שיצרו החיילים באמצעות מגני פלסטיק.

החשודים שנעצרו באוגוסט 2024 נלקחו לבית ליד, שם התקיימו מחאות שהפכו במהרה למהומות אלימות, שכללו התנפלות של המון אדם על שערי הבסיס הצבאי. בין ההמון היו גם חברי כנסת ושרים מהממשלה ומהקואליציה: ח"כ צבי סוכות, סגן השר אלמוג כהן. למחרת, לאחר שהרמטכ"ל ושר הביטחון גינו את הפריצה לבסיס ואת הפגיעה בחיילים, גינה אותם גם ראש הממשלה, באלו המילים: "לא פורצים לבסיסי צה"ל, אבל גם לא נוקטים באכיפה בררנית ומאפשרים לחסום את קפלן". קפלן? מה הקשר קפלן? לראש הממשלה, ששום דבר אצלו אינו מקרי, הפתרונים.

ב-6 באוגוסט 2024, כשבוע לאחר המהומות שהסעירו את המדינה, פורסמו בחדשות 12 סרטונים שהיו בידי מצ"ח. בסרטונים נראים חיילים לוקחים את אחד העצורים אל מאחורי המגינים. לפי הפרשנות של גיא פלג, שהביא את הסרטונים, הצילום שלא פורסם כולל גם תיעוד של העבירות עצמן. זמן קצר לאחר מכן פורסמו גרסאות נרחבות יותר של הצילומים ב"כאן 11", בתוכנית "זמן אמת". לראשונה, קיבל הציבור תיעוד ישיר של העבירות שיוחסו לאותם חיילים, שעל עצם מעצרם ביקשו שרים בממשלה לערער.

בתגובה לפרסום הסרטונים, התראיין מאיר בן שטרית, לוחם בכוח 100 שאף נחקר במצ"ח, בפנים גלויות בערוץ 14, ברשת ב' ועוד. פרט מעניין הוא, שכבר ביוני 2023 אוים בן שטרית בהדחה משירות מילואים בשל סרטון שהפיץ ברשתות החברתיות בו טען שצה"ל צריך להיות לוחמני יותר, ולהתעלם משרשרת האישורים המשפטית לכל פעולה צבאית.

הדלפות סרטונים היא ה"לחם וחמאה" של עולם העיתונות. אך הדלפת סרטונים היא לא בהכרח מעשה חוקי, כמובן, כתלות בזהות המדליף.

לאחר פרסום הסרטונים בחדשות, פורום "בוחרים בחיים" עתר לבג"צ ביחד עם סנגורים של חשודים בפרשה בבקשה לפתוח בחקירה פלילית בנוגע להדלפה. יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית, האמונה על הפרשה, הורתה לפתוח בחקירה בראשות סגנה, אלוף משנה גל עשהאל. במסקנות החקירה, קבע עשהאל שלא ניתן לאתר את זהות המדליף. בהתבסס על המסקנות, הוחלט שלא לפתוח בחקירה חיצונית.

באוקטובר האחרון, במהלך בדיקת פוליגרף שגרתית, עבור קידומה של קצינה בפרקליטות הצבאית, התגלה פער בגרסאות סביב הדלפת הסרטון. המידע החדש העלה חשד לשחיתות בפרקליטות הצבאית. בעקבות המידע, הודיעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, על פתיחת חקירה פלילית בעניין ההדלפות.

בעקבות החקירה, מתפטרת יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית – ונחקרת בחשד להגשת תצהיר שקר לבית המשפט. במכתב ההתפטרות שהגישה, הוא לוקחת אחריות מלאה על הדלפת הסרטון.

הדיון הציבורי משרטט את האירוע כ"פיגוע הסברה". מילים כמו "סרטון מבושל", או "מפוברק", נזרקות לאוויר. על פי הדיווחים, הסרטון שהודלף מורכב משני סרטונים שונים – אך הם מתארים אירוע אמיתי, שהתרחש. אירוע איום ונורא, בו חיילי צה"ל מתעללים בעציר בניגוד מוחלט לפקודות הצבא.

הפרקליטות הצבאית הראשית היא ה"שכפ"צ" של חיילי צה"ל. הפצ"רית היא סמכות חוקית שכפופה אך ורק לחוק, ואפילו לא לרמטכ"ל, זאת על מנת לאפשר לה לפעול באופן עצמאי ומלא. לכן חמור כל כך מעשה ההדלפה, שהוא מעשה של מעילה באמון המשרתים והציבור.

לצד זאת, מעשה ההתעללות חמור לא פחות. גם הוא פוגע באמון הציבור, ביכולת של צה"ל לשמור עלינו ועל טוהר הנשק ולשמור על חוקי הצבא והדינים הבינלאומיים.

כל זה כמובן מתרחש על רקע מלחמה רגישה ושנויה במחלוקת, תחת לחצים עצומים מבית ומחוץ ותוך מאבק פנים-ישראלי קשה ומורכב על דמותה של המדינה. צבא ללא חוק, ללא אכיפה, ללא חקירה – כפי שדרשו חברי הממשלה שפרצו לבסיס בבית ליד – ישפיע על הליכים בינלאומיים נגד חיילי צה"ל, נגד ישראל ונגד כל אחד ואחת מאיתנו. אם רשויות החוק בצה"ל לא יאכפו את החוק, מוסדות אחרים בעולם יהיו צריכים לעשות זאת, ויקפצו על ההזדמנות להאשים את כולנו בפשעי מלחמה ואת צה"ל כולו כצבא שלא אוכף את חוקיו. הקפדה על החוק במקרה הזה אינה "אי הגנה על חיילי צה"ל" ואינה "פגיעה בשמם הטוב", אלא היא הגנה קולקטיבית על רב המשרתים שלא עברו על החוק.

כך שעל אף ההדלפה החמורה, הסרטונים שכולנו ראינו מאמתים את העובדה שלא מדובר ב"עלילת דם על חיילינו". כי לעלילות דם אין תיעוד – עלילות דם הן תיאור של דבר שלא התרחש ואילו האירוע בשדה תימן, על פי הסרטונים, אכן התרחש.

נחזור בזמן, 41 שנים אחורה. ארבעה מחבלים חוטפים אוטובוס, קו 300, ונוסעים אז על כביש החוף דרומה עד רצועת עזה (למי שלא יודעת כביש החוף הישן ממשיך לתוככי רצועת עזה עד רפיח, אבל זה לטור אחר).

הרצועה כבושה אז על ידי צה"ל, בתוכה יש מחסומים וכוחות רבים. המחבלים מחזיקים בנוסעי האוטובוס כבני ערובה. באזור אשדוד הם מורידים נוסעת בהריון שחסו על חייה וממשיכים לעזה. הנוסעת ניגשת לתחנת דלק ומדווחת למשטרה על החטיפה. לבסוף, אחרי מרדף, חיילים יורים על הגלגלים ועוצרים את האוטובוס בדיר אל בלח, אזור מחנות המרכז. שם מתחיל מה שנקרא "פיגוע מיקוח", המחבלים מתבצרים באוטובוס ומנהלים משא ומתן עם כוחות צה"ל שבנקודה. מגיעים לשם בכירי צה"ל, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ואנשי שב"כ. סיירת מטכ"ל לבסוף פורצת לאוטובוס, מחסלת שני מחבלים (מהירי נהרגת גם חיילת צה"ל) ותופסת שניים נוספים בחיים.

שני המחבלים הללו מגיעים בסיומו של הערב מתים לבית החולים. לאחר מספר שבועות, מפרסמים העיתונאים ענת סרגוסטי ואלכס ליבק תמונות של המחבלים עצורים חיים בידי אנשי שב"כ. אז כיצד מצאו את מותם?

לקצר פרשה ארוכה ועגומה בתולדות השב"כ והמערכות בישראל – אנשי היחידה המבצעית של השב"כ קיבלו הנחייה ממפקדם ראש אגף המבצעים דאז אהוד יתום ומראש השירות להרוג את המחבלים.

כשהוקמה ועדת חקירה לאירועים (ועדת "זורע", הוקמה ע"י שר הביטחון דאז משה ארנס), קיבלו אנשי שב"כ הנחייה לשבש הליכי חקירה ומשפט. הם טפלו את האשמת הרצח על צה"ל (ועל מי שהיה אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי איציק מרדכי) וניסו לנקות את השב"כ מהמעשה הנפשע.

הליך הטיוח הזה התגלה בתוך שורות השב"כ, ובכירים בארגון, ראוי לנקוב בשמם בימים הללו בהם מצפן ערכי, ממלכתי ומוסרי ונכונות לתשלום מחירים אינם במקומותינו: רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, פנו לראש השב"כ דאז אברהם שלום בבקשה לחשוף את הפרשה או להתפטר. הוא סירב. הם פנו אל ראש הממשלה יצחק שמיר, והוא דחה את העניין. ב-1986 הם פנו ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר וחשפו בפניו את הפרשה.

זוהי פרשה סבוכה שגם היום, עשרות שנים לאחר התרחשותה קשה לקרוא את הפרטים ולהאמין שכך התגלגלו הדברים. מי שרצחו את המחבלים אז היו אנשי שב"כ שבתמורה להסדר ייחודי לפרשה ההיא, קיבלו חנינה. בפרשה המטורפת הזו היו מעורבים ראש הממשלה, שר הבטחון, קצינים בכירים בצה"ל, ראש השב"כ, ראש אגף המבצעים בשב"כ, בכירים נוספים כמו יוסי גינוסר ואנשי מבצעים שקיבלו פקודה להרוג ואז לטייח ואז לשקר ולשבש הליכי חקירה.

לבסוף, כדרכה, יצאה האמת אל האור. הוויכוח המוסרי הכריע כי גם כשמדובר בטרוריסטים ארורים אין בידי החייל או איש השב"כ הבודד הסמכות להמית או להתעלל בעצמו. ישראל היא מדינת חוק ופרשת קו 300 היא אחד הכתמים הקשים שדבקו בשב"כ.

גם במקרה של שדה תימן וגם בקו 300, ההרוגים או הנפגעים הינם טרוריסטים פלסטינים שהגיעו להרוג ישראלים. על זה אין ערר או ספק. הם נתפסו לאחר שניסו לבצע פעולת טרור. איש מרשויות המדינה או הציבור אינו חושב שבמדובר בתמימים או חפים מפשע.

עם זאת, בשלושת המקרים מצאו את מותם או נפגעו מאלימות קשה מחבלים פלסטינים אזוקים שכבר לא היוו איום על חיילי צה"ל ואנשי השב"כ שתפסו אותם. בישראל החוק אומר כי מי שתפס לא רשאי לעשות משפט שדה ולהרוג, או לאיים או לענות באלימות. זה החוק, כרגע לפחות. על כן כל אנשי הביטחון במקרים האמורים עברו על החוק.

בשני המקרים הרשויות פתחו בחקירה. בשני המקרים, הוויכוח הציבורי נסוב סביב החוק והמעבר על החוק, המוסר של חיילי צה"ל והדילמה הציבורית שבה בשל היותנו מדינת חוק, מערכת החוק לכאורה "מגנה" על טרוריסט פלסטיני (חי או מת) ומעמידה לדין חיילי צה"ל או אנשי כוחות ביטחון, "משלנו".
לאמת אין מקום עצמאי נטול נראטיב, אנחנו או "מגנים על חיילינו" או "מפקירים אותם".

כן, רגשית ואמוציונלית זה אירוע קשה. מהותית וכמדינת חוק, גם כצבא, זה אירוע שאמור להיות ברור כשמש. או שיש מסגרת חוקית לפעילות של צבא וארגוני ביטחון, כי כך אנו שולטים בפעילויות, באנשים ובהגנה עליהם. או שאין, ואז זוהי סדום. כאוס, אלימות ברחובות ומדינת אין-חוק.

זהו לא מצב בו ארגון או צבא יכול לנהל את חייליו, על כן לומדים בקורסי מפקדים וקצינים את ערכי צה"ל, את טוהר הנשק, את פקודות המותר והאסור, ולכן יש תדריכים ונהלים. גם בשב"כ ובשאר גופי הביטחון יש נהלים למעצרים, חקירה וכליאה. תפקיד היועצים המשפטיים לשמור על הכללים, גם כדי לאפשר לארגונים לעבוד באופן סדור, גם כדי לעצב קו מוסרי וערכי צבאי, וגם כדי להגן מפני תביעות של מדינות ומוסדות בינלאומיים נגד צה"ל, ראשיו וחייליו.

כאשר צייצנים ושרים פופוליסטים מסיתים נגד אכיפת החוק, הם לא מגנים על חיילי צה"ל, הם תורמים לכל הגופים הבינלאומיים שמחפשים לתבוע חיילים ולפגוע בלגיטימיות של צה"ל כצבא של מדינה.

גוד מורנינג סייגון

ראינו את ההשתלחות והקונסיפירציות נגד הפצ"רית והיועמ"שית. לא 30 שנה לרצח רבין ולא קריסתה של הפצ"רית שכמעט הובילה לסכנה לחייה, דבר אינו עוצר את המסיתים מלנקוט באלימות קיצונית. זוהי סדום. בקרוב נשמע האשמות על "דיפ סטייט". הפרשה תשמש את הפוליטיקאים שלנו ותמוצה בידיהם עד תומה, כדי לצבור עוד כוח, כדי להסית נגד עוד ציבור, כדי לשסות ולפגוע ברשויות החוק.

אבל בואו נדבר רגע על ה"דיפ סטייט": פרשת "קו 300", פרשת אלאור אזריה מ-2016 ופרשות רבות נוספות (עוד בטרם הזכרנו את הטבח בכפר קאסם ב-1956, על ידי חיילי צה"ל שקיבלו פקודה בלתי חוקית בעליל), מזכירות לנו שלא נולדה פתאום "דיפ סטייט" דווקא אל מול ממשלות הימין. במאבק של צה"ל והשב"כ בארגוני הטרור, דברים מזעזעים מתרחשים. לפעמים גם על ידי כוחותינו. והחוק תמיד היה שם, להגן על עצמנו מעצמנו.

הדרך היחידה לצמצם את התרחשות האירועים הללו ולהגן על כל מי שמשרת בצה"ל מפני הפיכתו לנרדף בינלאומית, היא גם הדרך היחידה לשמור על עצמנו מפני קריסה ופציעה מוסרית: לתת למערכת אכיפת החוק לטפל בזה. לנשוך שפתיים ולטפל, כן, גם בחיילים שסרחו, גם בפצ"רית שלא פעלה כחוק.
הפופוליזם והאלימות ברשתות ירצו להסביר לנו שעכשיו זו העת בה המשפטנים הקימו דיפ סטייט.

אבל קצת היסטוריה מראה שהכול היה שם קודם.

מה שקרה בפרקליטות הצבאית צריך להיחקר עד תום, יש לנקות את האורוות ולבצע תחקירים כנים ואמיצים. אך הדלפת הסרטונים לא הופכת את פרשת ההתעללות בשדה תימן ל"עלילת דם". עלינו להישיר מבט אל ההתעללות שביצעו חיילי צה"ל. בדיוק כמו בפרשת "קו 300", בדיוק כמו במקרה של אלאור אזריה. הוויכוח הציבורי וטיוח או שיבוש הליכי חקירה עומדים לצד האלימות שביצעו לכאורה חיילי צה"ל.

זה הזמן להחזיק חזק ולדבוק במהות – תחקרו ותעשו מה שצריך כדי לנקות את הפרקליטות הצבאית. זה לא מבטל את פרשת ההתעללות בשדה תימן. זה חי לצידה. וזה קורה במלחמות עקובות מדם וארוכות.

והצרחות על הפצ"רית, היועמ"שית ועלילות הדם? זה לא דיפ סטייט, זה סטייט אין דיפ שיט.