תור עמוס בביקורת הגבולות. המתנה של שעה וקצת. הדרך לויזה טרם ההגעה גם הייתה תהליך מעט מאתגר: פינג פונג של תיקונים הקשורים לאיכות צילום הדרכון, כשברקע חיפושים לזירוז התהליך מעלים את שלל הסוכנים שמציעים דרכון מהיר תמורת כמה מאות דולרים. לבסוף ניצחתי את הבירוקרטיה הקומוניסטית ללא עזרת גורם חיצוני.
סייגון גדולה מאוד, לחה ועם אנגלית צנועה. שמה העדכני (כבר בן 50 שנה) הוא הו צ׳ מין סיטי, אך בפועל, בסייגון, זה שמה הרלוונטי וכך התושבים והתושבות קוראים לו. ברחבי העיר ומחוצה לה מתנוסס לו השם סייגון. על מבנים, פוסטרים וחנויות. העניין סביב שמה של העיר סייגון התחיל בשיחה אקראית בנקודות הטענה בשדה התעופה בדובאי, בדרכי לסייגון, עם גברת נחמדה שהייתה בדרכה לביקור משפחתי, לאחר עשור של חיים בנורווגיה. הגברת שאלה אותי לאן פניי, עניתי לה לסייגון ומיד תיקנתי להו צ׳י מין סיטי. "אף אחד בסייגון לא קורא לה הו צ'י מין סיטי, תמשיכי להשתמש בשם סייגון", ענתה לי.
השם סייגון כמחאה שקטה
סייגון הוא השם שניתן לעיר על ידי הצרפתים בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי של ויאטנם; הצרפתים הראשונים שהגיעו למה שמכונה כיום סייגון, ראו שדות כותנה ברחבי העיר. כותנה בויאטנמית נקראת cai-gong, קאי גון, ולכן החליטו לקרוא לה על שם הכותנה אך עם שיבוש צרפתי (קראו את ה-c כ- s). בעוד במרכז ובדרום ויאטנם השם סייגון עדיין בשימוש, בהאנוי, בירת המדינה והולדת הקומוניזם הויאטנמי, המחויבות היא לשם הו צ׳י מין סיטי. המדריך בסייגון סיפר כי בהאנוי ידגישו ויתקנו אם משתמשים בשם הישן סייגון.
בסיור רגלי בעיר סייגון עם תומאס, המדריך שלנו (שם מערבי) הסביר, שהסיבה לשינוי היא שהמפלגה הקומוניסטית ביקשה למחוק את ההיסטוריה של הכיבוש הצרפתי, ולעדכן את שם העיר על שמו של המנהיג הקומוניסטי הראשון והנערץ של וייטנאם, הו צ'י מין. הו צ'י מין היה תלמידו של לנין ומי שלמעשה הביא את הבשורה הקומוניסטית ואף מימש אותה לאחר הניצחון על אמריקה, או הנסיגה האמריקאית. כך או כך הויאטנמים ניצחו. השם נבחר כסמל לעצמאות אמיתית והוקרה למנהיג הדגול והאהוב, שבדומה למנהיגים קומוניסטים סובייטים, גופתו נשמרה ומוצגת במאוזוליאום בהא נוי, תחת שמירה כבדה והמוני אזרחים הפוקדים לבקר את מנהיגה הבלתי מעורער של המדינה.
בניסיון להבין את רגשות הציבור כלפי המפלגה הקומוניסטית השלטת, קיימתי שיחה דומה בזמן סיור למנהרות של הוייטקונג, שעתיים דרומית לסייגון. שאלתי את המדריך אם הוא מרוצה מהניצחון על האמריקאים. "הוריי נלחמו עבור הרפובליקה" (מתנגדי הקומוניזם)", הוא ענה, "ואני הבן של הורי". תוך כדי הוא ווידא שהאדון שחלף על פנינו לא שמע אותו. את סיור מנהרות הוייטקונג, עשיתי בצירוף מקרים מבעית ב – 7 באוקטבור 2025. על אף ההבדלים בין הסכסוך האמריקאי ויאטנמי לסכסוך פה בבית, לא יכולתי להימנע מהמחשבה האם עוד 50 שנים, נידון עלינו לחזות במציאות מבעיתה בצידה השני של הגדר, בה מנהרות החמאס יהוו אתר היסטורי שיספר ויתעד את "גבורת" החמאס בסיורי תיירים.
הייתה מלחמה. אין טינה
המסגור הויאטנמי של שם המלחמה היא 'מלחמת אמריקה' ולא 'מלחמת ויאטנם', כך מספר לנו דונג, מדריך הטיול במערות במרכז המדינה. האמריקאים הרגו קרוב ל – 5 מיליון ויאטנמים. 4 מיליון נוספים ברחו מהמדינה בין השנים 1975 עד אמצע שנות ה – 80 לאחר הבריחה האמריקאית. חלקם מפחד שהקומוניסטים יענישו אותם על התמיכה באמריקאים וחלקם פשוט ביקשו לחיות במדינה דמוקרטית. בג׳ונגל של פיונג נה, בהיותו מרכז המדינה, האמריקאים הפציצו והפילו אלפי פצצות, בניסיון לחלק את המדינה לשניים ולהקשות על ההתנגדות ושיתוף הפעולה בין הצפון הקומוניסטי שהיה במידה מסוימת עצמאי לבין הדרום שהיה בשליטה אמריקאית מוחלטת. כך, אלפי פצצות עדיין מפוזרות ברחבי הג׳ונגל של פיונ-נגה. המדינה, וארגונים חברתיים, פועלים לנקות את האזור, כך שיהיה אזור בטוח לתושבים ולתיירות. אין לויאטנמים טינה לאמריקאים. הם יאמרו שזה נשאר בנחלת ההיסטוריה. חשוב להם לזכור את ההיסטוריה, אך אין בהם כעס או עיסוק אובססיבי סביב מי אשם וכמה או מלחמת נרטיבים.
ואכן, הנוכחות האמריקאית מורגשת, הן בברים בהם מופיעים זמרים עם קלאסיקות אמריקאיות, והן בצרכנות אמריקאית בכל ״הטוב״ שיש לאמריקאים להציע, החל ממקדונלדס ועד באדוויזר. בעוד אין טינה לאמריקאים, הניצחון על האמריקאים והמלחמה, היא מוטיב חוזר בכל מקום ובכל אזור גיאוגרפי. ואכן, זה עניין שיש להתגאות בו.
לאורך מרבית שנותיה, צפון ויאטנם הייתה תחת שליטה של כוחות זרים. עד האלף הראשון היא הייתה בידי הסינים. משום כך התרבות המקומית מבוססת רבות על התרבות הסינית. בהמשך החל שלטון של שושלות ויאטנימיות והרחבת הארכת גבולות המדינה עד לסייגון, בחלקה הדרומי, חלק שהיה היסטורית בשליטה של מה שהינה קמבודיה כיום. מלבד ההשפעה הסינית, נוכחת השפעה של תרבויות האזור: הודו, יפן, קוריאה, וכמובן קמבודיה ולאוס השכנות. וכך גם השפעות אירופאיות מהתקופה הקולוניאליסטית עם מהגרים מפורטוגל, הולנד וכמובן צרפת.
קומוניזם בסגנון ויאטנמי
ההשפעה הסינית עוד נוכחת בצורת השלטון הקומוניסטי שלא בכדי התחיל מהצפון, שם ויאטנם חולקת גבול עם סין. בניגוד לקומוניזם הסיני, בויאטנם הצנזורה היא רק על דעות ותכנים פוליטיים. הכל מותר מלבד ביקורת וקריאת תיגר על המפלגה וכוונותיה. יש גישה ונגישות למידע ותכנים מכל העולם, ומכל הרשתות החברתיות. היכולת לנוע ולנוד ברחבי הארץ גם היא אינה מוגבלת או מבוקרת כמו אצל השכנים הסינים, וכך גם החופשי לצאת ולהיכנס מהמדינה.
המפלגה הקומוניסטית הוקמה ב- 1930. בראשה נבחר לעמוד הו צ'י מין, כאשר ויאטנם ואזור הינוד-צ'יינה (ויאטנם, קמבודיה ולאוס) עוד היו תחת השליטה הצרפתית. עם מלחמת העולם השניה וההתפשטות היפנית ברחבי אסיה, יפן השתלטה על אזור הינדו-צ'ינה, ובשנים אלו המאבק היה נגד הכח היפני, שלא החזיק זמן רב. לאחר התבוסה מול האמריקאים, היפנים נטשו את ויאטנם. העזיבה היפנית החלה את השליטה הצרפתית השניה על הינדו-צ'ינה, ובתום מלחמת העולם השניה, הויטאנימים נאבקו נגד הצרפתים לקבלת עצמאות ושחרור משלשלותיהם. בשנים אלו, התנועה הקומוניסטית פורחת בקרב מדינות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. המאבק הפרטי של המדינות הקומוניסטיות לעצמאות מתרגם למאבק גלובלי בין הקומוניזם-סובייטיזם לבין קפיטליזם וליברליזם, כשבראש המחנות ניצבות ארה"ב וברית המועצות, ראש בראש. המאבק הויאטנמי הצליח וצרפת נסוגה מגבולות ויאטנם, לאוס וקמבודיה. אך המאבק לעצמאות ריבונית, לא תם עד ליציאת האמריקאים מויאטנם בשנת 1975.
תומאס, המדריך, סיפר כי מתקיים שינוי קטן בתוך המפלגה, עם נכונות להקשיב לעם ולתת מענה לצרכי העם, עם הבטחות לחינוך חינם, ובניית תשתיות מספקות. השחיתות, כך הוא אומר, גם היא בירידה, או לפחות מוצנעת. בויאטנם יש גיוס חובה החל מגיל 18 ועד גיל 27. תומאס סיפר כי הוא לא התגייס ולא יתגייס משום שהוא בן יחיד לאמו, והיא תלויה בו לפרנסה, בנוסף למגבלה פיזית שיש לו (הוא מרכיב משקפיים). למרות זאת הוא מקבל זימון כל שנה, וכל שנה הוא מגיש את כל הטפסים לקבלת הפטור. כך עד שימלאו לו 27. כששאלתי למה הפטור הוא לא מוחלט וסופי, הוא לא ידע לענות; כנראה זה קשור ליעילות הקומוניסטית. או ל – DNA הקומוניסטי של חשד תמידי באזרחים.
צעדים קטנים
בהא נוי כמבוא לעיר, נרשמתי לסיור רגלי חינמי (free walking tour), את הסיור הוביל כריס תושב ויליד העיר הא נוי הקבוצה הקטנה איפשרה לקיים שיחות עמוקות ולשאול שאלות רבות.במהלך הסיור כתגובה לשאלה, סיפר כי העם הויאטנמי סבלני ולאט לאט המדינה נבנית ודברים משתנים. "50 שנה לקח לנו לצאת מהמשבר של השפעות המלחמה האמריקאית וההרס שהיא הביאה על המדינה. מהפכה עכשיו תזיק למדינה. היא תערער את היציבות שהשגנו". דברים אלו נאמרים מתוך אמונה כי המפלגה קמה למען ובשביל האדם העובד, ולכן האינטרס של המפלגה הוא להגן על החקלאים, ועל עובדי הכפיים, מי שהכי צריכים הגנה. "אנחנו תומכים בשינוי איטי והדרגתי… בהפיכות והפגנות תמיד יש איזה גורם נסתר, עם מטרות אחרות שיחבלו בלגיטימיות של ההפגנות" לכן, כך הוא מוסיף, הם לא רואים ערך בהפגנות והפיכות. התפיסה הזאת, מלבד היותה פרופגנדה של המפלגה, היא מאוד טבעית לתרבות האסייתית: לתת לדברים לקרות בקצב שלהם, על החשיבות של יציבות והרמוניה. זה חלק מהפילוסופיה ואורחות חייהם.
לשינוי אמיתי, יציב ועמוק נדרש סבלנות ואורך רוח. אולי זו הדרך לשינוי. בינתיים הויאטנמים מגלים מחדש את ההיסטוריה שלהם. בעקבות צמיחת התיירות, הצורך לספר את סיפורה של המדינה, הטוב והרע, מהווה הזדמנות ללמידה עצמית והכרה עצמית. הכתב הויאטנמי, המבוסס על הסיני, ניצב בפני הכחדה, לאחר שבכיבוש הצרפתי השני, הצרפתים כפו את השימוש באותיות לטיניות. כיום הם דוברים ויאטנמית אך כותבים בלטינית והשפה הכתובה אינה בשימוש. נראה כי מטעמים כלכליים, המדינה אינה מנסה לשנות ולחזור לכתב המקורי. כמעט ואין מי שעוד קורא את הכתב הויאטנמי העתיק. גם לא במקדשים, בהם גם הנזירים לא לומדים את שפתם העתיקה, ולמרות השימוש בסמלים הויאטנמים בתוך המקדשים. חידוש של הכתב נעשה באמצעות העתקה.
הויאטנמים טוענים כי עצם העובדה שהם כותבים בכתב לטיני מאפשר להם ללמוד אנגלית בצורה טובה יותר, מה שמקל על התקשורת עם תיירים. דווקא פה המפלגה הקומוניסטית כשלה בהגנה על המשאב הכי חשוב של עם, השפה הכתובה.
כשמדברות על משטרים, ההנחה היא שאם זה לא משטר דמוקרטי הרי שזה משטר רע הכופה את עצמו על האוכלוסיה. והרי כל המשטרים הם תוצר של מאבק בו צד אחד מנצח וכך מחייב את השקפתו, הליברליזם ניצח, נוצר משטר דמוקרטי ובותך המשטר הזה כל X שנים יש מאבק בין אידיאולוגיות שונות תחת רעיון "הדמוקרטיה"; המנצח בבחירות בא ובתקופת כהונתו מיישם את האידיאולוגיה שלו, הוא כופה אותה על מי שלא מסכים עימה ולפעמים עד כדי פגיעה בחירות האישית של האזרח. בויאטנם אנשים חיים את חייהם, במרדף אחר אותם חלומות של שגשוג אישי, שגשוג ארצי ויציבות ולבסוף אם המשטר מצליח להשיג את המטרות הללו הרי שכנראה לאזרח הפשוט זה די והותר.
