השעה 12:00 בצהריים, שבת, ה־14 ביוני. אל השיחות הצטרפו עשרות הודעות מהמשפחה ומהחברים, שמחפשים אותי עוד מהלילה. אני מתעוררת אחרי לילה של אזעקות, נפילות וכאוס. בלילה, ישראל תקפה באיראן. ״היינו רגע מלבדוק בבתי חולים בתל אביב״, אמר לי אחי הקטן לאחר שהצליח סוף-סוף לתפוס אותי.
מביך להודות, אבל אחרי האזעקה באחת או שלוש (מי זוכרת?) נרדמתי חזק ובניתוק מוחלט השארתי את הטלפון שלי רחוק מחוץ לממ״ד.
ערב לפני כן, נסעתי לישון אצל חברה שיש לה ממ"ד. בדירה שלי בתל אביב אין מרחב מוגן ולא הרגשתי בטוחה לרוץ לחניון באמצע הלילה. הגוף שלי היה כנראה מספיק חכם לאגור שעות שינה לקראת השבוע שעתיד היה לשבור את כולנו מעייפות, ממתח, מפחד. כשהתעוררתי, הכל כבר קרה. מלחמה תוך לילה. מיליון התראות, מבזקים וכותרות. מונחים שתוך שעה הפכו שגורים (כמה מהר אנחנו מתרגלים במדינה הזו). "פגיעה ישירה", "חולץ מההריסות", "עשרות פצועים".
במד״א עדכנו על נפגעים קל עד קשה.
טיל נפל בצפון ובראשון לציון.
14 צוותי כיבוי מבצעים סריקות ברמת גן.
תינוקת בת שלושה חודשים חולצה מההריסות.
מודיעים על מותה של אישה לאחר מאמצים להציל את חייה.
"סתיו, אני בא לאסוף אותך, נוסעים להורים".
אח שלי, גם הוא גר בדירה בתל אביב בלי מרחב מוגן. תוך חצי שעה הוא היה אצלי ומאז, שבוע וחצי שבת הזוג שלו, הוא ואני שוהים ביחד, אצל ההורים. כמובן שהתגעגענו לבתים ולפרטיות שלנו, אבל זה הכי טוב שהיה לנו. ומי אנחנו שנתלונן בזמן שא.נשים עברו לגור בתחנות הרכבת הקלה או ישנים מתחת לגשר?
אנחנו לא לבד
מסתבר שהיינו צריכים מלחמה עם איראן כדי לגלות שבישראל אזרחים רבים חיים בלי מרחב מוגן או עם מרחב מוגן לא תקני או לא ראוי לשימוש. לכ־60% מהדירות בישראל אין ממ"ד, ולכ־2.6 מיליון אזרחים אין גישה למיגון תקני. מקלטים רבים הפכו למחסנים או יצאו מכלל שימוש, לא מתוחזקים, נעולים או פשוט לא נגישים.
אל הנתונים האלו התווספה ב-12 ימי המלחמה, תופעה של א.נשים שלא מאפשריםות לא.נשים אחריםות להכנס ולהתמגן במרחבים המוגנים שלהםן.
הממ"ד נשאר בגדר פריבילגיה למי שהתמזל מזלו לגור בדירה חדשה או ששרד את הבירוקרטיה הארוכה שמסכלת ניסיונות להוסיף אחד. ואם כבר דיברנו על בירוקרטיה – יש מי שנתקלים בה על בסיס יומיומי מאז החלה המלחמה.
שמענו רעש עצום
רועי ונועה (שם בדוי) הם זוג צעיר שמצפה לילד. בימים האחרונים הם שוהים בבית מלון בתל אביב, מפונים מהדירה החדשה ברמת גן שנפגעה מהדף בחמישי שעבר (12.6.25). רק לפני מספר חודשים הם סיימו לשפץ ולרהט את הדירה – ועכשיו, במקום להנות ממנה ולהערך לבואו של התינוק, הם אוספים את שברי החלונות וחוזרים לשיחות עם בעלי מקצוע.
החל מהיום, הם כבר לא יחשבו "מפונים", תואר נכסף בו זכו רק לשבוע, למרות שגם עכשיו אין להם דירה לשוב אליה והם נאלצים למצוא פתרון דיור חלופי.
מצבם של רועי ונועה נחשב טוב, יחסית. בזמן הנפילה שהו שניהם במקלט ולא נפגעו. "יש לנו אישה סיעודית בבניין ששכבה במיטה שלה כשזה קרה, בנס, התקרה מעליה לא נשברה", מספר רועי. "שמענו רעש עצום והבנו שהנפילה הייתה קרובה. גל הדף חזק הורגש בתוך המקלט".
לאחר הפגיעה הם יצאו מהמקלט למרחב פתוח. "המחזה היה אפוקליפטי, זכוכיות בכל מקום, תריסים שנפלו מהדירות. אשתי התרחקה קצת מאזור האירוע כי היא בהריון ואני עליתי לקומה השביעית לבדוק מה הנזק בדירה. אחת המעליות נעקרה לגמרי מהמקום".
כשהגיע לדירה, גילה את גודל ההרס. "כל החלונות נעקרו ונשברו, קירות נשברו והנזק לרכוש היה מאוד גדול", הוא ממשיך, ואני חושבת על כל החפצים שהיו בדירה – חפצים ייחודיים, כאלה שמס רכוש לא יוכל להחזיר: דברים שנאספו ממדינות בעולם, תמונות של המשפחה, מחברות ומכתבים.
"שמענו על אנשים שבגלל שהבניין שלהם לא עומד לקרוס, אמרו להם פשוט לשים מסקנטייפ על החלונות שנשברו ולהישאר בדירה" הוא מוסיף ושוב מזכיר שמצבם טוב יחסית לאחרים. "התבאסתי שלא השארנו פתק לא לפרוץ את הדלת אז פרצו כדי לבדוק שאין לכודים בדירה, מובן לגמרי. באותו היום הזמנתי מנעולן לפתרון זמני".
עצוב להגיד, אבל כנראה שנעילת הדלת וסגירת הפתחים מבחוץ באמצעים זמניים, היא הטיפ החשוב ביותר עבור אלו שנאלצו להתפנות מביתם. במהלך המלחמה, כנופיות בוזזים הסתובבו סביב הבתים הפגועים. לא מעט בתים נבזזו לחלוטין מכל תכולה בעלת ערך.
הטיפ הנוסף שחשוב לרועי להדגיש – הוא לא לגעת בכלום. "כדי שמס רכוש יעריכו את הנזק".
לאחר ששמאי הגיע, אפשר לנקות את הבית. אמנם לא כך תכנן רועי להעביר את השבועות שלפני לידת הילד הראשון שלו, אבל כמו רבים אחרים, הזמן שלו יושקע באיסוף השברים ובשיקום החיים. אל מאמצי השיקום מצטרפים הפצועים ואלה שאיבדו את היקר להם מכל – נזקים שמס רכוש לא יכול לתקן.
עם כלביא
התקיפה באיראן נרקמה במשך עשורים והפכה ממשית בשמונת החודשים האחרונים. כשאני מביטה בבניינים החרוכים, במשפחות שחזרו הביתה רק כדי לגלות שאין להן קיר להישען עליו, אני תוהה: האם מישהו בממשלה טרח להתכונן לנזק האזרחי הבלתי־נמנע שהיא תגרום?
בין הדיווחים, התיקונים, הסחבת וההבטחות, נולדה שגרה חדשה. זוגות בחודשי הריון מתקדמים שמחפשים דירה חלופית במקום להתכונן ללידה, קשישים שלא מסתדרים עם הבירוקרטיה לאחר שאיבדו את הבית, הורים לילדים שהתחילו את החופש הגדול מוקדם מדי יחד עם עשרות ילדים בבית מלון מפונים.
נכון להיום, הוגשו למס רכוש 40,000 תביעות. השמאיםות קורסיםות תחת העומס, כשהם איש הקשר של מס רכוש עם הא.נשים שנפגעו. המוקדניםות במוקד של מס רכוש נאלצים להתמודד גם הם, עם אלפי פניות על בסיס יומיומי, מבלי לתת להם מענה אמיתי. או כפי שסיכמה זו פקידה עימה שוחחנו: "הייתי רוצה לעזור לך יותר, אבל אין לי איך".
מבצע ״עם כלביא״ הביא איתו נזק עצום. לבתים, לבית חולים שמשרת מאות אלפי א.נשים באיזור הדרום, לנפש שלנו. פגיעות ישירות, פצועיםות, הרוגיםות, חילוצים שארכו ימים. או כפי שהתבדחו השרים בישיבת הקבינט בה אישרו את המבצע: "עכשיו יהיה לשר האחראי על מנהלת התקומה, זאב אלקין, גם את מרכז הארץ לשקם. לא רק את הצפון והדרום".
כאן בארץ ישראל שלנו, אנחנו נשברים ומשתקמים סימולטנית. יומיים אל תוך הפסקת האש, אני יורדת מהאוטובוס ליד מלון מפונים בתל אביב. המלחמה עם איראן, לפחות לעת עתה, נגמרה. אבל המלחמה על השיבה לחיים עדיין כאן. שיקום הבתים, שיקום הגוף, שיקום הנפש. החזרת 50 החטופיםות.
