בין חוסר ודאות לתקווה

השבועות האחרונים היו מטלטלים במיוחד. עסקת החטופיםות שיצאה סוף סוף לפועל, מפגישה אותנו עם כאב ה-7 באוקטובר, בכל שבוע מחדש. השמחה על חזרתםן של החטופיםות החיים מהולה בצער ובכאב על החיים שאבדו, לצד האימה, חיה התרגשות. סיפור חיינו שנכתב מחדש כבר מעל ל – 500 ימים. בתוך הטירוף הזה, עמית אלגרט, אחיינו של החטוף איציק אלגרט, מתיישב לשיחה עם פוליטיקלי קוראת.

"איציק אמור להשתחרר בכל רגע", פותח עמית את שיחתנו. "זה רק במקרה, שהוא עדיין לא פה. כי איציק נחשב הומניטרי על מלא. הוא גם נחטף פצוע, והוא גם כבר בן 69". החל מחודש מאי, טוען חמאס שאיציק לא בין החיים, אבל אף גורם רשמי-בטחוני בישראל לא אימץ את הידיעה הזו. "מבחינת מדינת ישראל, 33 החטופים והחטופות שביקשה במסגרת שלב א' להסכם, בחיים. חמאס הודיע ש – 8 מהם לא בחיים. מדינת ישראל לא נתנה לדבר הזה שום אישור רשמי עד היום. לכן קיימת בנו עוד תקווה קטנה לקבל את איציק בחיים, עד שיוכח אחרת. אנחנו בנקודה שבין החיים למוות ואנחנו ערוכים לשני התרחישים".

עבור משפחת אלגרט, כמו משפחות חטופיםות נוספות, אלו ימים מאוד רגישים וקשים. בכל יום שישי, מתקשרת אליהם הקצינה ומעדכנת מי צפוי להשתחרר ביום שבת הקרוב. "אנחנו מקווים לסיים את הסיפור הזה בשלב א'", אומר עמית. "זו תהיה הקלה גדולה מאוד לקבל את איציק בחזרה בחיים, והשמחה תהיה כפולה".

עמית הוא בנו של דני אלגרט, אחיו של איציק. כמו אביו, גם עמית גויס למאבק להשבת החטופיםות כבר באותה שבת. מביתו בגדרה הקים כבר בשבע וחצי בבוקר חמ"ל משפחתי, כדי לקבל תמונת מצב ברורה על ניר עוז, הקיבוץ בו מתגוררת משפחתו הענפה.

"ה – 7 באוקטובר תפס אותי בתקופה מדהימה. קיבלתי רישיון כעורך דין, בניתי תכניות. בבוקר תכננו לצאת לטיול משפחתי, אבל החלו אזעקות". עמית, אשתו והילד בן השנתיים וחצי הלכו לממ"ד. "בתמימות של אוקטובר 2023, חשבתי שחיסלו מישהו בעזה ותכף הכל יגמר". במהרה, הבינו בני המשפחה שמדובר בסיפור אחר.

"אלכס לא ענה ליובל, הבן שלו, מהרגע שהכל התחיל". אלכס הוא אלכס דנציג, שנחטף לעזה ב – 7 באוקטובר, בן זוגה לשעבר של רחל, דודתו של עמית. אלכס הופקר ונרצח בשבי וגופתו הושבה לישראל באוגוסט 2024. אלכס, מדור המייסדים של קיבוץ ניר עוז, בן לניצולי שואה, יקיר כבוד בפולין, מבכירי יד ושם, הקים בישראל מערך שלם של הדרכות ומסעות לגטאות ולמחנות ההשמדה. את כל חייו השקיע בזיכרון השואה ועשה כל שביכולתו כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. "בימיו האחרונים אלכס ראה את השואה לנגד עיניו וראש הממשלה שלנו, אחרי מעל ל – 500 ימים, עוד לא ביקר בקיבוץ ניר עוז", אומר עמית בכאב.

"איציק הצליח לשמור איתנו על קשר בשעות הבוקר", ממשיך עמית לפרט. "בסביבות השעה 11, אבא שלי מקבל טלפון מאיציק. "דני, חטפתי מכה מהידית של דלת הממ"ד. אני שותת דם, תעזור לי לעשות חוסם עורקים". הוא לא הבין שהוא חטף כדור". איציק, כמו תושביםות אחריםות בניר עוז, נלחם על ידית הממ"ד במשך שעות. "אבא שלי מדריך אותו איך לעשות חוסם עורקים והוא שומע רעשים חזקים מאוד ברקע. בשלב מסוים איציק אומר "דני, זה הסוף, זה הסוף", והשיחה מתנתקת". דני למעשה שמע את רגעי החטיפה של איציק. מאז, לא שמעו בני המשפחה דבר על מצבו, מלבד מידע שהגיע אליהם מחטופיםות שהשתחררו בעסקה הראשונה.

עמית מתחיל לארגן ציוד, מבין שבשעות הקרובות הוא ייקרא למילואים. "חשבתי שכל המשפחה שלי כבר ז"ל", הוא משתף. בשלב הזה, מבקשים בני המשפחה מירון, שנשוי לבת הדודה של עמית, לי, בתו של אלכס דנציג, לצאת לבדוק מה קורה עם איציק. "עד עכשיו זרקו עלי שלושה רימונים", עונה להם ירון. "מי שיוצא החוצה מת".

"מהשיחה עם ירון, אנחנו מבינים שכל הקיבוץ שורץ מחבלים. אבא שלי, איש משטרה, מתחיל לשלוח לשם כוחות. אז עוד חשבנו שאנחנו בשליטה, במשטרה אומרים לאבא שלי 'דני, אנחנו במלחמה'". ירון יוצא עם האקדח האישי שלו החוצה. בדרך אל הנשקייה מתקשרת אליו הבת שלו ואמרה שהיא שומעת ערבית מחוץ לבית. ירון חוזר הביתה, סוגר את הדלת. אחר מכן מגיע צרור היריות הראשון.

בבוקר אותו יום שבת נמצאים בבית ירון, אשתו לילוש והבנות: נעמי, תמר ויסמין. הבת הרביעית, עדן, נמצאת אצל סבתה, רחל. לילוש והבנות רצות אל הממ"ד בעוד הבית הופך לזירת קרב. מחבל מציץ מהחלון, ירון יורה שני כדורים ומפיל אותו. רימונים נזרקים פנימה. ירון נתקל במחבל בתוך הבית ויורה בו. מבחוץ, הוא שומע את המחבלים מקיפים את הבית. הם מחליטים לשרוף אותו. חומרי תבערה נזרקים פנימה והמזרון בחדר השינה מתחיל לעלות באש.

בשלב זה, ירון נאלץ להחליט מהר. אפשרות ראשונה, לתת לבית להישרף, האש תשמש בגנה מפני המחבלים, בתקווה שצה"ל יספיק להגיע. האפשרות השנייה, לכבות את השריפה ולחזור להילחם עם מעט הכדורים שנותרו במחסנית. הוא בוחר באפשרות הראשונה, כשהוא דופק בדלת הממ"ד, לילוש לא מוכנה לפתוח. "זה אני", אומר לה ירון, "אני בחיים". היא פותחת את הדלת והם נסגרים ביחד בפנים. בחוץ, הבית עולה בלהבות. בפנים, מתחיל להיות חם ומחניק.

אחרי שעות של אימה, שומעים ירון ולילוש נקישות על חלון הפלדה. כשירון פותח את החלון, החיילים מכוונים עליו נשק. בטוחים שהוא מחבל שמחזיק בפנים בני ערובה. הוא מרים ידיים ואומר "שמע ישראל". לילוש יוצאת החוצה וצועקת להם שמדובר בבן הזוג שלה. ביחד עם החיילים, הם רצים לבית של רחל, לבדוק את המצב של עדן ושל סבתא.

"הם מגיעים לבית של רחל ומגלים גיבורה", אומר עמית בפשטות. במשך שמונה שעות החזיקה רחל, דודתו של עמית, את דלת הממ"ד, מגוננת באמצעות זרועותיה על שתי נכדותיה שהתחבאו מתחת למיטה, שקטות. כדורים שרקו להן מעל הראש, אחד גם חדר לתוך הממ"ד. אבל רחל נותרה איתנה. גם כשהחיילים הגיעו, הם נאלצו להיאבק איתה על הידית. לבסוף, כשהצליחו לפרוץ לממ"ד, מצאו את רחל על הברכיים, ידיים על ראשה. "ניצחתם!" צועקת להם אחת הנכדות. "תירה בי ובוא נגמור עם זה", אומרת רחל. בטוחה שהמחבלים הצליחו לפרוץ אל תוך החדר.

"החייל עם דמעות בעיניים", מספר עמית. מדובר בחיילים רעולי פנים, מיחידת מסתערבים. "החייל מוריד את כיסוי הפנים ואומר לה 'זה אנחנו, זה צה"ל, באנו'".

"שבוע ימים לא ידענו מה עלה בגורלו של איציק. עד שהצבא סיים "לטהר" את הקיבוץ", מספר עמית. רק אז, ידעו בני המשפחה מי נהרג ומי ככל הנראה נחטף. "המשוואה הייתה כזו, אם לא מצאו גופה שלך, אז כנראה שאתה חטוף. זה היה השבוע הכי קשה שיש", הוא משתף. "כשהצבא הודיע לנו רשמית שהוא חטוף, שמחנו מאוד. גילינו שהוא פונה לבית חולים ברצועה ואחרי זה הורד למנהרות". חטופיםות שחזרו בדצמבר 2023, סיפרו שלאיציק יש צלקת גדולה ביד, שהוא קיבל טיפול רפואי לפציעה שלו. מאז, לא נודע דבר על מצבו. "איציק הוא החטוף היחיד שהמשפחה הגרעינית שלו לא חיה בארץ", משתף עמית. "יש לו שני ילדים, הם בקשר מצוין, אבל הם חיים בדנמרק".

איציק וחמשת אחיו נולדו בבת ים, למשפחה שעלתה ממרוקו. אחיו הגדול אלי ז"ל ואחותו רחל, היו בגרעין נח"ל שייסד את קיבוץ ניר עוז. "אחרי הצבא הם משכו אותו לקיבוץ", מספר עמית. איציק הכיר בניר עוז את זוגתו, הם נישאו ועברו לגור יחדיו בדנמרק. שם גידלו את ילדיהם עד שנפרדו ואיציק חזר לניר עוז. "מאז שאני ילד, איציק עושה איתנו שבתות, חגים, חופשות. הבן שלי קורא לו 'סבא 2'", אומר עמית בחיוך.

"כל האחים של אבא שלי גדלו בצמדים. אלי ז"ל ורחל, אורי ז"ל ועפרה ואיציק ואבא שלי", הוא משתף. "לכן איציק הוא כמו אבא שני שלי. הוא הדוד הכי קרוב אלי. קוראים לי "אחיינו של החטוף", אבל אני מרגיש כאילו חטפו חלק ממני. יש לנו מערכת יחסים מאוד אינטימית, הוא חבר שלי, הוא כמו אבא בשבילי, הוא דוד שלי".

כשילדיו של איציק הגיעו לישראל, הייתה זו הפעם הראשונה שהם לא ישנו בניר עוז. "אנחנו מלווים אותם כל הזמן. אנחנו מנהלים את המאבק מפה והם מנהלים את המאבק משם, מדנמרק". לאורך השנה האחרונה נפגשו בני משפחת אלגרט עם ראשת ממשלת דנמרק, עם הפרלמנט ועם הקהילה היהודית בדנמרק, משלחת שיצאה בעקבות פגישה של עמית עם נתניהו ועם רעייתו שרה. "הממשל שם מאוד תומך. גם דואג לילדיו של איציק ברמה הסוציאלית, אבל גם ברמה המדינית".

"אף אחד לא ציפה שנציין את היום ה – 500 לשבי", אומר עמית. "חשבנו שאנחנו מדברים על חודש, אולי חודשיים. לאט לאט הבנו שמדובר בריצה למרחקים ארוכים".

בשלב זה, כשעסקת החטופיםות מתקדמת טיפין-טיפין, אנחנו כמעט שוכחיםות את השנה שחלפה מאז העסקה הקודמת. שנה בה חטופיםות הוצאו להורג על ידי חמאס, כמו אלכס דנציג, דודו של עמית, אחרים נהרגו מהפצצות צה"ל, גופות הושבו, אחדיםות חולצו במבצעים צבאיים. ובתוך כל זה, מאבק אחד עיקש, בלתי נגמר: הדרישה לחתום על עסקה שתשיב אותםן הביתה.

"המאבק להשבת החטופים הוא לא מאבק שגרתי. זה מאבק שקם מתוך צורך, מתוך מלחמה. זה לא מאבק על יוקר מחייה או על עילת הסבירות. זה מאבק על מי יישאר בחיים ועל מי לא יישאר בחיים. זה מאבק שכל מהותו היא איחוי של השבר. היא דרישה לקיים את החוב המוסרי של המדינה כלפי אזרחיה".

מאז הטבח, דני אלגרט, אביו של עמית, שבת כבר פעמיים רעב, וגם בימים אלה הוא שובת רעב מול כנסת ישראל. משפחת אלגרט נמצאת בחזית המאבק לאורך 16 החודשים האחרונים, כשהם פועלים בערוצים מחאתיים ובערוצים דיפלומטיים. "נפגשנו עם כל הגורמים", משתף עמית. "היינו סבלניים. והאמנו שההנהגה פה תהיה מספיק אחראית להשיב אותם הביתה. בינתיים, המדינה שלנו הפכה לאנדרטה אחת גדולה".

אבל יגידו לך שהמאבק קורע את העם, משרת את חמאס…

"מי שקורע אותנו, זו ההנהגה שלא מחזירה את החטופים הביתה. להגיד לנו לסתום את הפה כי אנחנו 'משרתים את חמאס' או 'קורעים את העם', זה עיוות של המציאות. אם המחאות הפכו קיצוניות, זה כי ההנהגה שלנו לא עושה את העבודה שלה", מבהיר עמית. "אני שואל את עצמי שאלה פשוטה: אם אני יושב בשקט ומשאיר את החטופים והחטופות להינמק במרתפי השטן, אז אני מאחה את החברה הישראלית? אז אני לא משרת את חמאס? מי שחושב שאנחנו יכולים לרסק את חמאס בלי לשחרר את החטופים, טועה ומטעה. שחרור החטופים הוא צעד ראשון במיטוט חמאס, עד שלא נשיב אותם הביתה, לעולם לא נצליח לחסל את חמאס".

"בתוך הייאוש, חייבים לזכור את הכוח של הציבור", אומר עמית. "ולצורך המחשה, אני רוצה לתת דוגמא מאירוע שונה בתכלית, חטיפת גלעד שליט. זה אירוע שונה, כי גלעד הוא חייל אחד ופה אנחנו באירוע של חטיפת מאות אזרחים ואזרחיות. אבל יש מה ללמוד מהמאבק של משפחתו של שליט וזה הכוח של העם להביא את ההנהגה לקיים החלטות שהעם תומך בהן".

תזכורת: המאבק להחזרתו של גלעד שליט החל עם חטיפתו בשנת 2006. חמש שנים לאחר מכן, כשגלעד עוד בשבי, שטפו את ישראל מחאות ענק סביב יוקר המחייה. מחאת 2011 כללה מאהלים ברוטשילד ומאות אלפי ישראליםות ברחובות. מפלגת העבודה פרשה מהקואליציה בראשות נתניהו, שחיפש את הדרך לשמור על ממשלתו. לבסוף, החליט נתניהו להקדים את הבחירות. רגע לפני שיצאנו לקלפיות, הוא חתם על עסקה והשיב את גלעד שליט הביתה.

"אם זה לא היה עושה לנתניהו את הטריק של לנצח את הבחירות, העסקה הזו לא הייתה נחתמת", קובע עמית. "ובשביל שזה יקרה, משפחת שליט דאגה לשמור את הסיפור של גלעד על סדר היום הציבורי. לא לרדת מהשולחן לרגע. הם הפכו אותו לקונצנזוס". בטקס המשואות של אותה שנה, 2011, פרץ יואל, אחיו של גלעד שליט לבמה. בשידור ישיר הוא אמר לכלל הציבור בישראל "אתם לא תחגגו עצמאות כשאח שלי בשבי". "זו הסיבה שמירי רגב רצתה טקס משואות ללא קהל", מסביר עמית. "היא אמרה לנו 'אני כן אחגוג עצמאות ואני אעשה את זה בלעדיכם'".

עמית מתאר תהליך פוליטי מדויק. העסקה של שליט הייתה בדיוק מה שנתניהו היה זקוק לו באותה עת, כדי לזכות מחדש באמונו של העם. ואכן, אחרי יישומה של העסקה ואחרי הבחירות, זכה נתניהו בקואליציה יציבה שהחזיקה מעמד לאורך ארבע שנים מלאות. "זו המשמעות של כוחו של הציבור", אומר עמית. "אין שום מדינה בעולם שהאזרחים שלה יצאו החוצה בכמויות גדולות ולא יצליחו לשנות החלטה שלטונית".

"לאורך כל השנים למדנו, כשראש הממשלה שלנו רוצה משהו, הוא יודע לקבל את ההחלטה הנכונה", אומר עמית. הימים, תחילת שנת 2025, בשבי חמאס נותרו עוד עשרות חטופיםות, חלקם חיים, חלקם כבר לא. 16 חודשים למלחמה, שלב א' של העסקה השנייה מגיע לסופו. האם יהיה גם שלב ב'?

"זה מה שאנחנו עושים ברחובות", מזכיר עמית את מאבק המשפחות. "הוצאנו את ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה כי אין זמן. וכשעם ישראל שואל את עצמו אם לצאת הערב להפגין או לא, מה שצריך לעבור לא.נשים בראש זה הצלת חיים. אנחנו יוצאים לרחובות כדי להציל חיים". שחרור החטופים משרת גם את המלחמה הפנימית שלהו וגם את החיצונית.

האמונה של עמית במאבק מעוררת השראה. אחרי מעל לשנה של מאבקים בלתי פוסקים וחשש מתמיד לחייו של איציק, הדוד האהוב שלו, הוא ממשיך ומאמין ביכולת שלנו, הציבור, לשנות את המציאות. "בשורות טובות, ובקרוב", אני מאחלת לו בסיום השיחה שלנו. מקווה שתוך יממות ספורות, הוא יוכל לחבק שוב את דודו, להחלים ביחד מהפצע הבוער שנפתח ב – 7 באוקטובר.