יעד של אף אחד

ישבנו במקלט שכנות, שכנים, כלבים וחתולים. ככה זה אצלנו בבת ים, כל בניין הוא ספארי קטן. בקצה החדר ראיתי שתי נשים שמוקדם יותר דפקו לי בדלת, "נוכל להצטרף למקלט שלכם אם תהיה אזעקה מאוחר יותר?" הן שאלו. אין להן מקלט בבניין, הסבירו. ״בוודאי!״ עניתי, ״ברוכות הבאות״.

ברגע האמת, הן לא היו היחידות שביקשו להתארח במקלט הפצפון שלנו. מעטים המקלטים בבת ים, עיר קטנה על קו החוף, לא יעד אסטרטגי, לא יעד של אף אחד, או לפחות כך חשבנו.

רוב השכנים הביאו איתם כיסאות, אני ספציפית לא חשבתי על זה ולכן מצאתי את עצמי כורעת על הרצפה, מחזיקה את הכלבים שלי קרוב, כדי שלא יציקו, כדי שלא יריבו עם כלבים אחרים. שכן אחר החליט להביא אתו טרנזיסטור, או שהוא שמע חדשות מהנייד. כך או אחרת, הוא עשה את זה בפול ווליום שמטריף את הדעת.

בדיוק כשנמאס לי להתעצבן מהרעש, פילח "בום" עצום את החדר. אבק התרומם מהרצפה, דלת המקלט נפתחה. צרחות. בהלה. יהורם, בן הזוג שלי, הניח יד על כתפה של שכנה חדשה, עולה חדשה מרוסיה. ההתראות בטלפון של השכן המעצבן התגברו, ביקשנו שינמיך, הוא כעס. "כולנו בלחץ", אמר בשקט אחר כך. "כולנו בלחץ".

"נפל ב׳אופה מבגדד׳" זרקה לאוויר אחת השכנות מדיווחי הוואטסאפ שקיבלה. (יש לציין שהמאפיה הזו שינתה את שמה כבר לפני מעל לשנתיים, אבל עבורנו, היא לנצח תישאר ׳האופה מבגדד׳). דקות ספורות אחר כך, דלת המקלט שוב נפתחה, הפעם חבורה של צעירים נכנסה פנימה. "נפל לכם טיל מחוץ לבניין", הם אמרו. "בדיוק היינו בדרך הביתה ותפסה אותנו אזעקה" הם היו ארבעה תל-אביבים, הכלבים שלהם לבד בבית, הסבירו, הם ממהרים להגיע אליהם, לא להשאיר אותם לבד. לא הבנתי מאיפה יש להם האומץ לצאת. כמה שניות אחר כך, השכנה ממול איבדה את הסבלנות ויצאה גם היא מהמקלט. היא חזרה אחרי שתי דקות, אמרה לנו שהבניין ניזוק קשות. שהטיל נפל ממש כאן.

ואז הגיעו התמונות, יחד עם המון המון הודעות שמבקשות לשאול לשלומי. "השלט שמתחת לבניין שנפגע נראה לי מוכר מידי. את בסדר?", כתבה לי חברה, שותפתי לשעבר לדירה הזו. היא דיברה על השלט של חנות מכולת קטנה, שמוכרת גלידות וניל תוצרת רוסיה. אותה שותפה לימדה אותי ליהנות מהגלידה הזו, בדיוק כמו שבת ים לימדה אותי ליהנות מכל הטוב שיהדות רוסיה הביאה הנה.

"אני בסדר", עניתי לה עם תמונה של כולנו מהמקלט. היא שלחה לי בתמורה תמונה של הבניין שנפגע מהטיל האיראני. עדיין לא נפל לי האסימון. כן, הבנתי, זה שני בניינים מכאן. אבל אוקיי, כל הזמן יש נפילות…

יצאנו מהמקלט. החלון הגדול בסלון הבית שלי, זה שפונה למרפסת, נופץ לחלוטין. עוד חלון יצא מהמסגרת והמיטה שלנו ספגה פגיעה ישירה של הרבה מאוד אבק. היה לנו המון מזל, אמרתי ליהורם. "בטח מזל, את בדרך כלל בכלל לא קמה למקלט", הוא אמר בצדק. אבל זה לא רק זה. כיוון הרוח, שתי שניות לכאן או לשם, וכל האירוע הזה היה נגמר אחרת לגמרי מבחינתי.

אחרי בקרת הנזקים ואחרי שהתאוששנו מההלם, הדלקתי חדשות. 35 נעדריםות, 4 הרוגיםות, מעל ל-200 פצועיםות. הכתב מראיין גבר מקומי, "אני רוצה ללכת הביתה", הוא אומר לכתב, שצריך למשוך זמן מסך ולכן מתחנן אליו שימשיך לדבר. "אבל מה אתה רוצה שאני אגיד?" הוא שואל אותו ומתחיל לספר על מלחמת יום הכיפורים.

התמונות על המסך הן התמונות של הבית שלי.

חמש דקות אחר כך כבר יצאתי לרחוב. האסימון שעד כה מיאן לרדת, נפל עכשיו ברעש גדול. זה הרחוב בו אני קונה חומרי ניקוי וגלידות וניל. הרחוב בו אני מסתובבת הלוך חזור הלוך חזור בחיפושי חניה מתישים כל ערב. הרחוב דרכו אני יורדת לרכבת הקלה. הצומת המרומזרת בה אני עומדת בכל פעם שאני רוצה לנסוע לים, או לאיילון צפון. או לאיילון דרום. זה בית הקפה בו אני נוהגת לשבת או לכל הפחות לקנות קפה קר כשאני בדרך מכאן לשם.

"הזירה הוכרזה כזירת אסון", אמר הקריין בחדשות רגע לפני שכיביתי אותן. בחוץ אבק, שברי זכוכיות, תריסים שבורים ועוד שלל דברים לא מזוהים מכסים את המדרכה. בכל פינה עומד לפחות אדם אחד, בהלם. הרכבים מכוסים באבק, חלקם מנותצי חלונות. איש אחד מרוקן בקבוק של חצי ליטר על הרכב שלו, כאילו שזה יעזור.

אני ועוד עשרות כמוני נעים ברחובות הללו. אנחנו מתערבבים ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין כוחות הביטחון שהגיעו פתאום בהמוניהם לכאן. משטרה, מכבי אש, אמבולנסים. אנחנו הולכים ולא מאמינים.

הנה כאן בקצה הרחוב הקימה לפני כמה שנים השכנה דוכן "קח-תן". וכאן על הספסל יושב תמיד ההומלס המחייך, שמברך אותך כל בוקר בין אם נתת או לא נתת לו שקל. עכשיו, הכל מלא אבק, רסיסים לא מזוהים, תריסים שבורים. איפה אנחנו לעזאזל?

אישה בכיסא גלגלים מובלת על ידי ביתה, שאוחזת בידה השנייה מזוודה. אישה אחרת בקצה הרחוב צורחת לשמים, "ראיתי את הבניין נופל, תעזרו לי בבקשה, ראיתי אותו נופל אני צריכה עזרה"  היא זועקת שוב ושוב. בסמוך ל"אזור האסון", נשים וגברים יושבים על ספסל, מעשנים בשרשרת. אני מנחשת שחילצו אותם מהבניין ועכשיו הם מחכים שיחלצו גם את שאר בני משפחתם. שופל עושה את דרכו לכיוון הבניין שנפגע. ההתקהלות לא מאפשרת לי לראות – ואני גם לא רוצה.

אני גרה בבת ים כמעט שבע שנים. בצומת הרחובות הזו אני עוברת שוב ושוב ושוב. לראות אותה הבוקר ככה, כמו שהיא, מוכת יגון ואסון, ריסק אותי. עמדתי שם, ברחוב שחטף כמות אדירה של הדף. עמדתי עם דמעות בעיניים למראה דגל ישראל חצי קרוע שמתנופף מאיזה חלון. עם דמעות בעיניים בשל ההבנה שאלה הם חיינו עכשיו – חיים זולים. חיים שהם אזור מוכה אסון.