"אני כבר לא יכולה להפריד את עצמי ממה שהולך במדינה", פותחת מרב סבירסקי את שיחתנו. אנחנו נפגשות בביתה סמוך ליום השנה לטבח ה-7 באוקטובר. "הגורל האישי והמשפחתי שלנו נכרך עם המהלכים הפוליטיים. אני נפגעת ישירה של מדיניות, של אינטרסים פוליטיים", היא מסבירה. "זה אומר שאני לא יכולה לעצום עיניים. אפילו לא לשנייה".
לפני חצי שנה נפגשנו לראשונה, חודשיים לאחר שאיתי, אחיה של מרב, נרצח בשבי חמאס. עכשיו, אחרי שנועה ארגמני, ששהתה עם איתי (ועם יוסי שרעבי ז"ל), בשבי חולצה על ידי צה"ל, ואחרי שאדריכל הטבח חוסל, בעוד צה"ל עושה "רונדלים" ברצועת עזה ושחרור החטופים נראה רחוק מאי פעם, אנחנו נפגשות שוב. לדבר על האבדן של הוריה ואחיה ועל השנה שהכריחה אותה לפקוח את העיניים, ושוב לא לעצום.
מתרגלים להכל
מרב היא אחותם הבכורה של איתי ושל יובל. וגם תאומתו של יונתן. היא אמא לשניים, שלפני ה-7 באוקטובר, עסקה באמנות ובהוראת יוגה. מבין כל משפחתה, היא היחידה שלא הייתה באיזור העוטף באותה שבת. אביה ואימה נרצחו, אחיה איתי נחטף.
אחרי 99 ימים בשבי, איתי נרצח על ידי אחד השובים שלו, מסיבה לא ידועה. הדבר היחיד שיודעת מרב להגיד הוא, שבדומה להוצאה להורג של ששת החטופיםות בחודש ספטמבר, גם כאן הלחץ הצבאי שיחק תפקיד. כשהיא מדברת על אינטרסים פוליטיים ועל החלטות מדיניות שפוגעות בה ובמשפחתה, היא מדברת גם על אותן החלטות שהביאו לאותה סיטואציה – בה נרצח אחיה, חודש וחצי לאחר תום עסקת החטופיםות היחידה שהממשלה שלנו הצליחה להביא במלחמה הזו.
היא מדברת על אותן החלטות שממשיכות גם היום, בהן שוב טוענים שרק לחץ צבאי יהיא לעסקה, כאשר כבר ידוע שהלחץ הצבאי מסכן את החטופים. "זה מאוד כואב" היא אומרת, "כשאת לא מצליחה להסתנכרן ערכית ומוסרית עם המקום הזה, שלא מעריך חיים".
זמן קצר לפני שנפגשנו, ראיינתי את מאיה רומן, שנאבקה במהלך 11 חודשים להשיב מעזה את כרמל גת, בת משפחתה. כמו מרב, גם מאיה הדגישה את החלק הגרוע ביותר במלחמה הזו – העובדה היא שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מצליחים להתרגל, להשלים, ואפילו לנרמל, את הסיטואציה המוטרפת לחלוטין בה אנו חיות כבר למעלה לשנה.
יש את האמירה הזו, על החטופיםות – שאם אין אותםן, אז אין אותנו. אבל הנה, חלפה שנה, ואין אותםן – ויש אותנו.
"כחלק מהיותנו יצור שורד, אנחנו מתרגלים ומתרגלות להכל. וזה מאוד מפחיד. מה זה אומר, שאנחנו יכולים להסתגל להכול? והאם אנחנו מבינים את ההשלכות של ההסתגלויות האלה? אני במלחמה הפנימית הזו כל הזמן. והשבוע חשבתי המון על תמי ארד. האם יש רגע שבו את משלימה עם זה?"
כמתבקש, לאורך השיחה נעה מרב על הציר שבין האישי לפוליטי. כפי שפתחה ואמרה, ההפרדה בין חייה האישיים לבין המדינה עצמה, כבר איננה אפשרית. עיניה פקוחות לכל ניואנס, לכל שינוי, לכל אירוע חדשותי. ההקשרים נקשרים, ההבנות מחלחלות. המיומנויות שרכשה כבת משפחה של חטוף, באות לידי ביטוי עכשיו בקריאת עומק מהירה של המציאות.
"כל הזמן אמרנו, שאם החטופים לא יחזרו, תהיה התדרדרות מוסרית. היום אני מבינה שאנחנו כבר עמוק בתוך זה. זה לא תהליך כל כך הדרגתי", היא אומרת. "לצערי, זה תהליך מאוד מדרוני".
במפגש הקודם שלנו, תיארת תהליך של אכזבה, מהממשלה, מהצבא, מהתקשורת. הרגשתי אז כאילו עמדת על שפת תהום, ותיארת לי את ההרגשה. עכשיו, כשאנחנו מדברות, אני מרגישה שאת מדברת מתוך התהום עצמה.
"אנחנו בתוך התהום בעיניים פקוחות לרווחה. בצלילה מהירה. ואת רואה את זה ולא מבינה איך לעצור את זה. יש תחושה שאין שומרי סף, שאין שום גוף שיכול לעצור את זה".
אלופים ואפסים
"אנחנו עכשיו בגראנד פינלה של השנה הזו", אומרת מרב. השיחה בינינו מתקיימת ימים ספורים לאחר חיסולו של נסראללה. "אנחנו אלופים בלתקוף ולהרוג. אבל אפסים בלהציל חיים".
אני משתפת את מרב בשיחה שהתקיימה בדסק של פוליטיקלי קוראת ביום בו חוסל איסמעיל הנייה בטהרן. בין תחושות של שמחה, הקלה, או פחד, הדגישה אחת הכותבות את היותו של הנייה הגורם הממתן במו"מ על החטופיםות. בעצם, היא אמרה, עכשיו נשארנו רק עם סינוואר, סרבן העסקאות.
לימים התברר שלחיסול הנייה היה משקל משמעותי בטרפוד עסקת החטופיםות שנרקמה אז, ביולי 2024. עסקה, שלו הייתה נחתמת, כרמל גת, עדן ירושלמי והרש גולדברג-פולין, היו היום בבית, חיים.
"כשאת נלחמת להציל חיים, לא מעניין אותך, לא להרוג ולא לחסל", אומרת מרב. "בתפיסה הכי בסיסית. כשאת נלחמת להציל חיים, אז את נלחמת להציל חיים. אולי אם אין ברירה, אז נאלצים להרוג כדי להציל. אבל לחסל ולנקום? זה פשוט עומד בסתירה מוחלטת".
אבל החיסולים עובדים, לפחות ברמת התודעה הישראלית
"אני חושבת שהעוצמות של הטבח יצרו שכבות של מיסוך. פתאום את מבינה שהגאווה והכבוד של ישראלים חשובים הרבה יותר מלהציל. מלהציל אותך! זה שבר עצום. אנשים אומרים לי 'אני לא יכול לשים את עצמי בנעליים שלך'. אבל בטח שאתם יכולים! אתם פשוט לא רוצים לחשוב על זה. אף אחד לא רוצה להיות במקום הזה. אנשים מעדיפים להרחיק את זה. ולאט לאט, אנחנו נדחקים החוצה. מחוץ למחנה. לאנשים קשה להסתכל לנו בעיניים".
המילים האלה נכתבות יום אחרי שדוד ביטן, חבר כנסת בממשלת ישראל, מטיח בדודתה של כרמל גת "תקצרי", כשהיא מדברת על החטופיםות. אני חושבת על המילים של מרב. על התחושה הזו, של מי שהוצאו אל מחוץ למחנה. במשך שנה של מאבק, נוצר ניתוק הולך וגובר בין משפחות החטופיםות לעם ישראל. ניתוק מלאכותי, הרחקה מוחלטת. ושימוש פוליטי בלתי נתפס בסיפורים שלהםן.
"אחרי שנועה חזרה, וסיפרה על מה שקרה, עיתונאים לקחו את הסיפור שלה ועיוותו אותו", מרב מספרת. היא מדברת על אירוע בו סיפרה ארגמני באו"ם על כך שגופה היה חבול מקריסת המבנה בו שהו, בשל הפצצות צה"ל. בישראל תרגמו את דבריה כאילו חטפה מכות מהשובים שלה.
עד שנועה תחזור
ביום בו חולצה נועה ארגמני, חשבתי על מרב. איך זה מרגיש, כשהחטופה ששהתה עם אחיך לאורך כל ימי השבי שלו, עד שנרצח, חולצה בחיים? "הייתי בשבעה של פרי", מספרת מרב "ואיך שיצאתי משם, מישהו זרק לי שיש שמועות שנועה ארגמני חולצה".
"את יודעת", אני אומרת למרב, "הכותרת של הריאיון הקודם שערכנו הייתה 'לעולם לא נדע למה ירו באיתי'. אבל המשפט המלא שלך היה 'אלא אם נועה ארגמני תחזור'. עכשיו היא חזרה. את יודעת למה ירו בו?"
"אנחנו עדיין לעולם לא נדע למה ירו באיתי", משיבה מרב. "נועה חזרה ונפגשנו. והיא סיפרה לנו הכל, אבל בדקה האחרונה לחייו שאנחנו זקוקים לה כדי להשלים את התמונה, היא לא הייתה נוכחת".
נועה סיפרה למשפחת סבירסקי שביום ה-97 לחטיפה, קרס עליהם המבנה בו הוחזקו היא, איתי ויוסי שרעבי, כתוצאה מהפצצה של חיל האוויר. איתי חילץ את עצמו ואת נועה וביחד הם ניסו לחלץ את יוסי, שנהרג במקום. מקריסת המבנה נהרגו גם שניים מהשובים, רק אחד נשאר. בשלב זה, הועברו איתי ונועה למקום אחר, זמני. השניים, סיפרה נועה, כתבו תסריט לסרטון. הם רצו לספר מה קרה, איך חיל האוויר הפציץ אותם, ולהעביר את המסר לישראל. "זה מאוד מתאים לאיתי", אומרת מרב. "להעביר את המסר כדי שזה לא יקרה שוב, לאחרים".
יום לאחר מכן, העבירו את השניים למקום נוסף. נועה מתארת לחץ גדול של השובים. לפיה, היה ברור שמשהו לא עובד לפי התכניות. בשלב מסוים באותו היום, פרץ השובה שלהם למבנה באזור והכניס אותם פנימה. הוא קרא לאיתי החוצה ואז, סיפרה נועה, היא שמעה יריות. איתי לא חזר. רק מאוחר יותר יספרו לה השובים, שאיתי מת.
באותם חודשים אחרונים לחייו של איתי, סיפרה נועה, תנאי ההחזקה היו קשים מנשוא. הם התקלחו פעם בכ-20 ימים והיו רעבים באופן קבוע. "זה סוף שאי אפשר לתאר אותו", אומרת מרב. "אבל אחרי שראינו את השישה האחרונים, מה זה הסיפור הזה שסיפרתי עכשיו לעומת מי ששרדו כך 11 חודשים?"
ששת החטופיםות
ב-30 לאוגוסט האחרון, גל שמועות שטף את המדיה, על מציאת גופותיהם של שישה חטופיםות. אפילו רשימת שמות, מדויקת למדי, רצה בטלגרמים. עם אור הבוקר הראשון, הודיע צה"ל למשפחות שהשמועות נכונות. איומות בדיוקן. "כששמעתי על כרמל נפלתי לרצפה. זה בארי, זה אבא שלה, אני בקשר קרוב איתם… הייתי בהלם טוטאלי", משתפת מרב. "הייתי אמורה להתראיין בשמונה בבוקר ברדיו", מספרת מרב. "זה היה היום הראשון ללימודים. בלילה מכינים אוכל לילדים, בבוקר שומעים את החדשות, בוכים חצי שעה, מעירים את הילדים, מזייפים התרגשות, מביאה לבית ספר, מתפללת שלא יהיו דרמות". ממשיכה לתאר מרב את היום המורכב הזה. "יום של קצוות השפיות".
היא עלתה להתראיין בשעה שמונה, "ואז אני מדברת. אני מדברת מדם ליבי", היא אומרת. "זה הרגעים הכי אותנטיים… ואז מעמתים אותי עם איזו שאלה מטומטמת על סמוטריץ', שאומר שההפגנות מחזקות את חמאס. הייתי בשוק מאפס הרגישות. מקהות החושים. כאילו אם זה לא קרה ישירות למשפחה שלי, אני מחוץ למעגל. עצרתי אותם. אמרתי להם שאני ספיצ'לס מהשאלה הזו".
ב-1 בספטמבר, יום אחרי ההודעה על הרצח של ששת החטופיםות, התייצבו בהפגנה למען החטופיםות מאות אלפי א.נשים. בדרך לשם, שמעתי את השיחות ברכבת הקלה, "איך לא יצאנו קודם?", שאלו א.נשים זה את זה ואת עצמםן. "אולי יכולנו להציל אותם".
"באותו יום התראיינתי לכל מקום אפשרי כדי להוציא א.נשים לרחובות", מספרת מרב. "בערב, בהפגנה, כעסתי על כולם". מרב מהדהדת את הרגש שהרגישו רבים ורבות מהפעיליםות למען החטופיםות, באותו יום ראשון. אחרי 11 חודשים של מאבק, א.נשים יצאו מהבית רק לאחר הטרגדיה. "אי אפשר להגיד שלא אמרנו שזה מה שיקרה", מסבירה מרב את מקור הרגש. "זו חוויה נוראית".
בתום שנה ומעלה מאז טבח השבעה באוקטובר, השלטים והאמירות של משפחות החטופיםות מאז אותם ימים ראשונים, נקראים כנבואות זעם. האזהרות לגבי הלחץ הצבאי, החשש מהוצאות להורג, הפחד שצה"ל יהרוג חטופים בשוגג, המחסור במזון בשל אי-הכנסת סיוע הומניטרי…
"לששת החטופים שנרצחו, לא היה אוכל", אומרת מרב. "ואנשים היו מופתעים מהתנאים שלהם. כאילו מה חשבתם? עזה מופצצת, אז לחטופים יש בתי פאר להיות בהם?". מרב נזכרת בימי המלחמה הראשונים, כשברקע האולפנים בהם התראיינה, הוצגו צילומים מעזה . צה"ל מפגיז. "כל הזמן חשבתי לעצמי 'תגידו אתם נורמלים? אתם מבינים שאיפה שהוא שם אח שלי נמצא? ואתם מתפארים ב'הצלחות' של צה"ל?'"
מדברים על הלחץ הצבאי כעל מנוף לעסקה
"מההתחלה התנגדתי ללחץ הצבאי מתוך החשש מההשלכות שלו על החטופים. אבל אחרי שכולם אומרים לך שוב ושוב שרק לחץ צבאי יביא לעסקה, את אומרת: אוקיי, אז לפחות כשיש עסקה על השולחן תראו שאתם לוקחים אותה. אחת זו סתם הונאה של הציבור. ולדעתי זו גם הונאה ביחס לחיילים שנלחמים שם שבטוחים שזה מה שיחזיר את החטופים.
אחרי יותר משנה של לחימה אנחנו כבר רואים שכשלחץ צבאי לא מתורגם לפעולה מדינית, הוא לא שווה דבר. רק מוביל להרג מיותר: של חיילים, אזרחים (משני הצדדים), וחטופים. מלחמות מסתיימות בסופו של דבר בהסכמים, וכפי שאני רואה זאת גם המלחמה הזו תסתיים בסופו של דבר בהסכם. ואז ישאלו למה לא עשו זאת קודם".
בשבוע בו צוינה שנה למלחמה, שודרה ב"כאן 11" סדרה דוקומנטרית שחוזרת אל היום ההוא "היום שלא נגמר". בסדרה מרואיין דניאל הגרי, דובר צה"ל, שמספר על הניסיון של הצבא להשיב בו את האמון, אחרי הכישלון של ה-7 באוקטובר. אני משתפת את מרב בדברים של הגרי. "יש פער גדול בין המערכת המדינית לצבאית", אומרת מרב, "המערכת הצבאית כן מנסה. אבל המערכת המדינית לא טורחת".
אני חושבת, ואולי זה קצת פוגע להגיד, שהמערכת המדינית כן מנסה להשיב את האמון – אבל לא את האמון שלך.
"זה מה שמטורף", אומרת מרב. "יש שבר בנרטיב הבסיסי שגדלנו עליו. ציפינו שבשבר הכי גדול בחיים, יבואו ויחבקו אותנו. יתקרבו אלינו. אבל מה שקרה הוא ההפך. אנחנו הפכנו להיות המוקצים. דוחקים אותנו הצידה. אני מפריעה. ממשיכים הלאה בלעדי, בלעדינו. לאף אחד בממשלה לא אכפת מה אני חושבת או מרגישה".
אבדן מתמשך
בשיחתנו הקודמת, סיפרה מרב שהיא חיכתה לשובו של איתי, כדי לפנות את הבית של אביהם, שנרצח ב-7 באוקטובר. אבל גם עכשיו, שנה אחרי, הבית עוד נותר כפי שהיה באותה שבת, בבארי. "עשינו אזכרה להורים", משתפת מרב, "אחרי שהעברנו את הקברים שלהם לבארי. לאורך כל החודש הזה אני עוסקת בייצוגים חיצוניים של המוות שלהם, אבל בפועל, אני לא באמת יכולה להתעסק באובדן".
ביהדות יש לנו טקסים שעוזרים לנו להתמודד. הלוויה, שבעה, ציון חודש, ציון 11 חודשים בשנה הראשונה ואזכרה בתום שנה.
"עשינו את האזכרה להורים בספטמבר. שאלו אותי אם זה לציון 11 חודשים, אמרתי שזה פשוט כי זה התאריך שהתאפשר לנו", אומרת מרב. התשובה שלה מסמלת את תהליך ההתמודדות שלה ושל בני משפחתה עם האובדן, שהמלחמה ואי-שחרור החטופיםות, מונעים ממנו מלהתקיים. "יש גבול למה שהנפש יכולה להכיל", היא אומרת.
מה היה מאפשר לך לעבור את התהליך?
"לפני חצי שנה, הייתי אומרת לך שמה שיאפשר לי, זה שהם יחזרו", אומרת מרב בכנות. "שנוכל להפסיק לרגע את המאבק, כי אני הולכת לישון לתוך מאבק ואני קמה לתוך מאבק ולרגע אחד זה לא עוזב", היא ממשיכה. "היינו אומרים 'כשהם יחזרו אנחנו נתאבל', כי כדי להתאבל, את צריכה לאפשר לעצמך גם לקרוס. וכדי לקרוס, את צריכה קרקע יציבה. ואין לנו. אשליית המוגנות התנפצה. לכן אני כבר לא יודעת. יש חלקים בתהליך של האובדן, שכנראה לא יקרו לי כבר".
ואיך האובדן השפיע על המאבק שלך?
"אני עסוקה המון בשאלות על מאיפה להביא את האנרגיה. כי המצברים הפנימיים לגמרי אוזלים, ואני לא יודעת איך למלא אותם. אחת לכמה זמן אני נזכרת שאני צריכה לדאוג לעצמי. לוודא שאני שורדת. למדתי לקבל את הגלים של הייאוש. אבל השאלות האלה גם מאוד מכאיבות לי, כי כל מה שהיה מחזק פעם, הרגעים הקטנים… כל מה שהיה קודם, הוא זיכרון מכאיב".
משהו אופטימי
מאז רצח ששת החטופיםות, אימץ המטה קו תקיף יותר, ממלכתי הרבה פחות. הגבול בין המשפחות לציבור אמנם הטשטש, אבל השנה הקשה נתנה את אותותיה גם בכמות הא.נשים שמסוגליםות לצאת לרחובות.
חשבת לעזוב?
"אני שואלת את עצמי מה יקרה אם אני אגור במקום אחר. אבל זה באמת יהיה לתת למערכת להביס אותי טוטאלית. את ההורים שלי קברנו ליד סבא שלי, דמות של חלוץ, ממקימי הקיבוץ. ובן דוד שלי אמר שם, על הקברים, שהוא מסתכל ומבין שיש איזה חיבור למסורת, לדי.אנ.איי. ושאנחנו חלק מהמאבק על החיים, בין ייאוש לתקווה. ואני לא רוצה להרגיש שהתייאשתי. כרגע, היכולת היחידה שלי להתקיים במקום הזה היא להיות במאבק. אחרת זה להסכים להפקרתם ולהקרבתם של החטופים".
הצד השני יגיד לך שהוא נאבק על החיים – כי שחרור החטופיםות עלול לעלות במחיר גבוה מידי, שיגבה חיים עתידיים.
"אלה הפחדות. זו אשליה שמנסה להעלים את המחדל, שמשכיחה את זה שהיה כאן מי שהאכיל את החמאס, שדאגו לתת לו לגדול".
את לא נשמעת כועסת
"הזעם מושקט, כתוצאה מהטרור הפסיכולוגי הכפול. הזעם יוצא כשכבר אין לך מה להפסיד, אבל אז את כבר גמורה. נשמעתי אחרת לפני ואחרי שאיתי מת. זה לא אותן אנרגיות. ואני חושבת שיש יד מכוונת, שיש אסטרטגיה שמנהלת אותנו רגשית, שאירועים מנוצלים כדי לנתב אותנו רגשית, מתוך האינטרס לשמר ולהאריך את המלחמה. זה גם שומר על הזעם בגובה נמוך".
לכל אורך הריאיון, על אף הדברים הקשים, מנסה מרב למצוא נקודות אחיזה אופטימיות. "אני חושבת שיש משהו מבפנים, שאת לא רוצה להיות מפוכחת ביחס למה שקורה פה", אומרת מרב. "את לא רוצה להאמין שזה עד כדי כך ציני".
שאת עד כדי כך לא מוגנת
"את החוויה של החוסר מוגנות אני חשה על בשרי", אומרת מרב. "אני גרה פה ויש יופי ושקט, אבל אני לא מוגנת ואני יודעת את זה".
ובכל זאת, אם להגיד משהו אופטימי לסיום?
"יש משהו בלהיות עם עיניים פקוחות, בהכרה למציאות, שדווקא מניע לפעולה. בתוך המקום של חוסר האונים, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להמשיך ולפעול. אנחנו לא יכולים שישברו אותנו, כי בסופו של דבר זאת מלחמה על מי שאנחנו".
לא רק על החטופים?
"בדיוק על החטופים".
תגובה אחת
מירב אשת ברזל בעל כורחה, כמו כל משפחות בני הערובה.
אסור לנו לוותר. אנחנו חייבים להמשיך להגיד את האמת.
אסור לנו לוותר על העמדה המוסרית הדורשת להחזיר את בני הערובה ולעצור את המלחמה
במקביל ועדת חקירה לחשוף את המחדלים.
תודה לכן על הראיון