מאת: רוני נחושתן לנגסם
לאחרונה למדתי על קיומו של ז׳אנר בספרות העצמאית, ׳ספרי-זיכרונות פורנו׳ (Porn Memoir). כותבים אותם נשים וגברים כאחד, שעבדו כפרפורמרים בסרטים פורנוגרפיים (מה שנהוג לקרוא במחזותינו שחקנים אך פה בחרתי להשתמש במונח שהדובר משתמש בו), ומספרים בגוף ראשון על חוויותיהם בתעשייה זו. אחד מאותם ספרים הוא ״גוף לעבודה״ (Body to Job) שכתב כריסטופר ציישג, פרפורמר/עורך פורנו לשעבר, על החוויות שלו בתעשיית המין לאורך שלוש עשרה שנים. אינני מתיימרת להיות מבקרת ספרות ולכן לא אכתוב פה ביקורת על הספר, אבל אני מבקשת לבקר את עצמי כמי שטוענת לדעת, וכיצד הקריאה בספר העלתה אצלי אתגרים רבים ושאלות שדורשות הסתכלות על ה – DNA הפמיניסטי שלי והחוויות שעיצבו אותו.
יש נשים שאני מעריכה שהיו קוראות את הטקסט הזה ויטענו שאני לא מספיק פמיניסטית. יש מרחבים שהייתי חלק מהם ולא הייתי מעזה להעלות בהם את השאלות שניסיתי לפתוח כאן. ובכל זאת, שווה לפעמים לקחת את הסיכון ולדבר את מה שאנחנו חושבות — להרחיב את גבולות השיח שלנו.
אזהרת טריגר ותיאום ציפיות: עבודת מין היא חלק מהמציאות שלנו, בין אם נרצה בזה ובין אם לא. אני לא מאמינה שנראה עולם בו נערים לא צופים בפורנו (ואולי גם נערות) וגברים צעירים לא מבקרים במועדון חשפנות. במקביל, לא ניתן להכחיש את הממדים העצומים של פגיעה, ניצול וטראומה בתעשייה של הפורנו מיינסטרים למבוגרים במקביל גם למעגל הזנות, ואת האלימות שנוכחת בהם. בנפרד מזה, אני מאמינה שמוטלת עלינו החובה להפנות את המבט פנימה מדי פעם, ולאתגר את תהליכי החשיבה שלנו. האם זה מוביל לסטייה ערכית? אני מאוד מקווה שלא.
התניה ואינדוקטרינציה
לפני כחודשיים מצאתי את עצמי מקשיבה לפודקאסט של שיחה בין שני סופרים, דניס קופר וכריסטופר ציישג. את קופר (המרואיין) הכרתי, אבל על ציישג לא שמעתי עד אותו היום. בשלב מסוים של השיחה, ציישג זרק הערה כבדרך אגב: ״אתה יודע, אני עשיתי פורנו. שמונה שנים בתור פרפורמר ועוד כנראה חמש שנים מאחורי הקלעים…״. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו זמן, אבל סביר להניח שמרוב הלם עצרתי לרגע לעשות חישוב מחדש, ולעבד את מה ששמעתי עכשיו בראי ההודאה הזו. מיד אחר כך הייתי צריכה לקטוע באופן יזום את רצף המחשבה המוכר שכלל בתוכו ניצול, פוסט-טראומה וטענות על בחירה חופשית, ואתגרתי את עצמי להמשיך להקשיב לשיחה ללא שיפוטיות. האתגר המשיך כשנכנסתי לחשבון האינסטגרם של כריסטופר (חשבון שכולל בעיקר תמונות סלפי שלו עם ספרים) וניסיתי להסתכל עליו בתור סופר, לא בתור עובד מין שיצא מהתחום והפך לסופר. הרי זאת בעצם הסיבה שהקשבתי לו במקור.
למרות ניסיונות אקטיביים להזכיר לעצמי שוב ושוב את מורכבות הדיון סביב עבודת מין, הבנתי שהשהות במרחבים פמיניסטיים (רדיקליים) יצרה אצלי מעין התניה לראות את עובדות ועובדי המין בצורה חד-גונית, כחלק משיח חברתי פמיניסטי מלא אמיתות נחרצות ולא כאנשים פרטיים עם עולם עשיר. פתאום שמתי לב שאולי אני יודעת לנהל דיון משכיל על תעשיית המין ולהציג את הטיעונים לכאן ולכאן, אבל אני מתקשה לראות אדם בלי להשליך עליו את הרקע האידיאולוגי הזה, ומבחינתי זו החפצה לכל דבר ועניין. בתוך הניסיון לשמור על האנושיות ולהגן עליה, יצרנו שיח עם נטייה למחוק את הרב-גוניות שלה. מתי עובדת מין הופכת להיות פשוט אישה?
שנאת גברים
בחטיבת-ביניים היו לי שיעורי מגדר חובה במערכת, המורה (שכתבתי עליה בפייסבוק של פוליטיקלי לפני כמה שנים) התמקדה כצפוי בניצול ובאלימות שנשים חוות בסקטורים שונים בחברה, בין היתר גם בפורנוגרפיה ובזנות. הזיכרון הכי חד שלי מהחודשים שהתרכזנו בנושאים הללו הוא היום בו היא אמרה לנו ״אני לא אומרת לכם לא לראות פורנו, ואני יודעת שתראו פורנו, אבל אני רוצה שכשאתם עושים את זה תכירו גם את הבעיות והניצול שעומדים בבסיס התעשייה הזו״.
בתור ילדה בת 15 בחרתי להתרכז בחצי השני של המשפט: הניצול שנשים עוברות על ידי גברים בתעשיית המין. כתוצאה מההרגל לשים את הגבר בעמדת הפוגע, עצם העובדה שהשקעתי כסף בספר שמתרכז בנרטיב גברי על תעשיית המין, הרגיש כמעט כמו בגידה בעקרונות שלמדתי והפנמתי. הנחת הבסיס הרווחת במעגלים שעברתי בהם היא שגבר מאחורי הקלעים של תעשיית המין הוא פוגע עד כדי שעצם הניסיון להציע אלטרנטיבה מצטייר כאנטי-פמיניסטי. האם זה אכן כך?
לדבר טראומה
״מה אתה רוצה שאעשה?״ שאלתי.
״כל דבר שאתה רוצה. רק תהיתי אם תעשה את זה באותו המחיר״.
״נראה,״ אמרתי, וצחקתי לעצמי. בסופו של דבר, עדיין לא למדתי להגיד לא״ (Body to Job, עמ׳ 96).
האם מקומי לקבוע שאדם אחר עבר טראומה? בתקופת שלפני הגיוס שלי לצה״ל הייתי פמיניסטית מקצועית, התנדבתי גם כאן בפוליטיקלי וגם ב״כולן״ (לשעבר מפיקות צעדת השרמוטות בתל-אביב), ונחשפתי לצדדים שונים בשיח הפמיניסטי הישראלי. אלה היו כמה חודשים אינטנסיביים שבמהלכם התעסקתי המון בפוליטיקה של אלימות מינית, למדתי לדבר פוסט-טראומה, ולזהות דפוסים חוזרים בעדויות של קורבנות; הייתי יכולה להקריא את המספרים של קווי הסיוע מתוך שינה. ומכאן, כשאני שומעת על ילד בן 19 שהלך להופיע בפורנו מיד נדלקת לי נורה אדומה של ניצול, פגיעה, ופוסט-טראומה שרק מחכה לרגע שלה להתפרץ; כשהוא אומר שבמהלך השנים נעשו לו דברים שדחפו את הגבולות שלו, האינסטינקט שלי הוא לצעוק פגיעה מינית, למרות שמשפט לפני הוא אמר שהוא לא נאנס. אולי אני מכירה את כל החוקים והעקרונות בספר, אבל ידע לאו דווקא מעניק לי את הלגיטימציה לכתוב את הסיפור של אדם אחר.
״מוקדש לתעשיית המין. היית המאהבת שלי והאויבת שלי, ולעולם לא תהיי שוב אף אחת מהן״ (כריסטופר ציישג, הזאבים שחיים בעור ובמרחב).
עבודת מין, כמו אינספור תחומים בשיח הפמיניסטי, היא נושא נפיץ, רגיש ומאתגר. לאף אחת אין את התשובות, וכמעט בלתי אפשרי ליצור מרחב בטוח לדיון שגם ישאיר מרווח לשאול שאלות. ואולי דווקא את המורכבות הזו אנחנו צריכות לחבק, להמשיך לאתגר את עצמנו ולשבור דפוסי חשיבה שנראים לנו מובנים מאליהם גם כשזה נוגד את האינטואיציה שלנו.
תגובה אחת
ההתייחסות לנושא הפורנו היא רבה ונרחבת בהנחיית בני נוער בנושא של מיניות בריאה- אשר לשימחתי הרבה נכנסה יותר ויותר למיינסטרים ולבתי הספר (לא זה לא ״חינוך מיני״) ולצערי לא מספיק!! נדרשת עוד הכרה משמעותית לגודל הצורך והארוע והמשמעויות של חוסר במתן מענה של שיח מקצועי רציני עבור בני נוער.
חשוב ללמוד את הנושא לפני פירסומו ככתבה!
לעניין – בהתייחסות בשיח על פורנו:
פורנו אינו מייצג את המציאות, יש בו החפצה של הגוף, בעיקר הנשי, המצלמה מתמקדת בחלקי הגוף של האשה, ובד״כ הנשים מספקות גברים בכל מני תנוחות.
פורנו אינו מראה כל רגש הדדי.
פורנו מייצר השוואתיות ותמיד הצופה יהיה ״לא מספיק״ ביחס אליו: לא מספיק זמן, לא מספיק גדול, לא מספיק חזק, חתיך וכ״ו ולא מייצג את המציאות של יחסי מין נורמטיביים בין בני זוג.
ולכן גם יוצר דימויי גוף שליליים ורגשי נחיתות.
החמור מכל – פורנו מעודד אלימות, יש מחקרים שמוכיחים זאת באופן ברור וכן יחס מבזה כלפי גוף האשה.
חשוב לציין ש״פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה״ ובכל תרבות היחס למין ומיניות הוא שונה. גם על כך יש הרבה מאוד מידע סרטים וסדרות דוקו.