מלחמות הסקס הפמיניסטיות

מאת: הידד ליטמן ושרון אורשלימי

בשבוע האחרון הרשת שוצפת וקוצפת בעקבות שתי נשים, המפורסמות, כל אחת בתחומה, בזירת האונלי פנס. בפינה הבינלאומית: לילי פיליפס בת ה-23 מבריטניה, שאתגרה את עצמה לשכב עם 100 גברים ב-24 שעות, התמוטטה, שטפה את עיניה וקמה להכריז על אתגר עצמי נוסף: 1000 גברים ביממה.

בפינה המקומית: ירדן לסרי בת ה-26, שהתראיינה לאחרונה על האופן בו מרוויחה כסף באונלי פנס. בריאיון סיפרה שעברה פגיעה מינית ואונס כנערה והיום, החליטה לקבל תשלום על אותו אלמנט שבעבר שימש לביוש ולהשפלה שלה. אם מקשיבות לדבריה של לסרי, מגלות שהיא אוחזת בתפיסות חיוביות על מין ומיניות ומאמינה כי יש לחנך למיניות חיובית, לידע על הגוף ולשחרור מיני.

השתיים האלו מדגימות את המגוון הקיים בז'אנר: קיצוניות עד כדי פגיעה עצמית בשביל עוד עוקבים ובדרך גם הרס עצמי, אל מול אג'נדה הבאה לידי ביטוי בעירום וגירוי מיני בתשלום, מתוך מקום שלוקח בעלות על הגוף והמיניות. ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעבודת המין הדיגיטלית.

לפני 40 שנה בערך, פמיניסטית רדיקליות יצאו נגד פורנוגרפיה ובכלל נגד עבודת מין, ומולן עמדו פמיניסטית מסוג אחר שהאמינו שביטוי מיני של נשים הוא לגיטימי גם אם הוא כולל סקס מול מצלמה ובתשלום. מסתבר שהמחלוקת הטעונה ממשיכה עד היום ומתמקדת בהגדרה: אונלי פנס – זנות או לא.

בואו נודה על האמת. במרחב הפמיניסטי שלנו, אם תכתבי באופן חשוף על מיניות או על פגיעות מיניות, זה יהיה לגיטימי. תעשי סרט הכולל עירום, גם זה יהיה לגיטימי. תתפשטי ב"צעדת השרמוטות"?, וודאי שלגיטימי. אבל להתפשט בשביל כסף? זה כבר לא לגיטימי.

אחד הטיעונים העיקרים שעד היום תופס כנגד עבודת מין הוא הניצול של הנשים בתעשייה. אם הגבר הוא המשלם והאישה מספקת שירות שמטרתו גירוי מיני נטו, היא מיד הופכת למנוצלת וחסרת כוח, וזה לא משנה אם היא תגיד אחרת. מחקרים מראים כי נשים שעובדות במצלמות רשת בפרט, חוות עונג, מיני או רגשי, וכי גברים הצורכים שירות זה, לא רוצים רק לאונן, אלא נהנים גם מהתקשורת והאינטראקציה הנשית. יש כאן משהו מעבר למין אבל ההקשר של גירוי מיני הוא מה שהופך את הדבר למגונה, אסור ונצלני (כלפי האישה כמובן) בעיניים פמיניסטיות ומוסרניות, שלא לומר, פוריטניות.

כלומר, שימוש לתועלת כספית, במשאב שקיים אצל האישה, הוא אסור מוסרית כי מדובר במיניות, ומיניות זה משהו שעושים במסגרת מהוגנת: מערכת יחסים או נישואין (שהן כשלעצמן פעמים רבות, הסכמים כלכליים ומיניים). ואולי זו הנקודה בה פמיניזם ושמרנות נפגשים.

"אני שונה מפורנו": מיה ונטורה על ההצלחה העולמית ב"אונליפאנס"

בשנת 1984 כתבה קרול ואנס כי מיניות האישה נתונה תמיד במתח בין עונג לסכנה. לטענתה, לפמיניסטיות רדיקליות יש נטייה להתמקד יותר בסכנה ופחות בעונג, במיוחד בהקשר של עובדות מין. כמובן שאם יש ניצול בעבודת מין הוא אסור ויש להוקיעו ולמגרו, אבל עדיין, אפילו אישה בגירה, שבוחרת במודע לקבל כסף על חשיפת גופה ברשת, הופכת מיידית לזונה, עם כל ההקשרים השליליים והסטיגמות שמילה זו נושאת.

ירדן לסרי מדברת על חופש מיני. היא מדברת על גוף האישה ועל עונג,  והמסרים שלה על מיניות תואמים אג'נדה של מנחה למיניות, אז למה לצמצם אותה לגוף?

פמיניסטיות מסוימות וודאי יתמקדו בפגיעה המינית שעברה לסרי כנערה. הן יטענו שהפגיעה המינית שעברה לא השאירה לה מרחב בחירה והסלילה אותה לחיים הכוללים ניצול מיני מתמיד שלה על ידי אחרים. אבל האם הטענה הזו לא מפקיעה מלסרי את השליטה על הנרטיב שלה עצמה? האם היא לא מצמצמת אותה לכדי קורבן של נסיבות חיים, על אף שאת הבחירות שעשתה עשתה במו עצמה?

מה מקינון הייתה אומרת על זה?

על הפמיניסטיות שמתנגדות ללסרי, לאונלי פנס ולכל הקשר בין מין לפרנסה, להיזהר עם ההגדרות הדיכוטומיות. עליהן לראות את המורכבות ולהבין שתיוג נשים כאלה "בזנות", מושך את הקרקע תחת המטרה שלשמה התכנסנו ועושה להן שיימינג,  בדיוק על ידי אותן נשים שאמורות לתמוך בשחרור האישה ובחופש מיני.

בסופו של דבר, גברים ימשיכו לאונן וגם ישלמו על זה מרצונם, בין אם זה בצפייה בפורנו בקולנוע, בתאי צפייה, בשיחת טלפון ארוטית במחיר מופקע לדקה או באינטראקציה דיגיטלית באפליקציה. לסרי מספקת להם את השירות הזה, ולא רק שהיא גובה על זה תשלום, היא גם לא מתביישת בזה, ואולי זה מה שמרגיז את כולם.