מה מקינון הייתה אומרת על זה?

לפני מספר שבועות העלנו טור הנוגע לתחקיר עובדה על מועדון ה-BDSM הטאבו. הטור הציף סוגיות ומתחים קיימים בין התנועה והארגונים למאבק בזנות וסחר בנשים ובין עובדות המין ותומכותיהן. לאחר הסרה של הטור המדובר, הרוחות המשיכו להיות להוטות כשכל צד כועס יותר אחד על השני. הסערה החזירה אותי לתהליך שאני עברתי מעמדת הפמיניזם הרדיקלי לעמדת הפמיניזם סקס פוזיטיב, ועד להיום, שאני מגדירה את עצמי בין לבין. הטור לפניכם מציג את המסע הפנימי שלי, שהוא גם אישי וגם פוליטי, כמו שאנחנו הפמיניסטיות יודעות לעשות.

בשנת 2014 השתתפתי בקורס בינלאומי מטעם ארגון הודי בשם CREA בשם "מיניות, מגדר וזכויות". הקורס נערך באיסטנבול, וכלל עשרה ימים אינטנסיביים של למידה משותפת, קריאה, בירור עמדות והרחבת הידע שהיה לי עד כה. לכאורה הרגשתי שאין להן מה לחדש לי – באותו הזמן הייתי אחרי תואר שני בלימודי מגדר, עובדת בדלת פתוחה ולקראת ריכוז אקדמי של הקורס חינוך למיניות בארגון. אבל למרות זאת, ציפיתי בקוצר רוח להכיר אנשים שעושים דברים דומים לי ברחבי העולם, ואולי אפילו לפתוח את הראש לתפיסות חדשות שלא חשבתי עליהן לפני כן. את הקורס בחרתי מיוזמתי – לא נסעתי לשם מטעם אף ארגון, והייתי צריכה להתקבל אליו ולשלם עליו מהכסף שלי. כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה כמה הוא פיתח את התפיסה הפמיניסטית שלי, בעיקר בכל מה שקשור בעבודת מין.

אחרי שנים של רכישת ידע פמיניסטי, הרגשתי חלק מ'בית מדרש' של כל מה שלמדתי והאמנתי בו. בית מדרש להוגות פמיניסטיות כמו קתרין מקינון ואנדריאה דבורקין – שמאמינות כי יחסי מין הטרוסקסואליים הן הבסיס לדיכוי הנשי, ושכל חדירה היא אונס. בית מדרש בו זנות, חשפנות ופורנוגרפיה הן הביטוי המרכזי לאלימות נגד נשים, לניצול של נשים ולהכפפתן. כשקראתי אותן לראשונה, הרגשתי שהן מאפשרות לי לדייק את מה שאני חושבת על התחומים האלה, ובצורה כל כך חכמה ונכונה. הרגשתי אז שכל הפמיניסטיות חייבות להשתייך לזרם של מקינון ודבורקין. לא ידעתי שום דבר אחר.

מה שלא ידעתי בתחילת הקורס, הוא שקרול ואנס – ממובילות תנועת הנגד של המחנה האנטי-פורנוגרפי, ואחת ממתנגדותיה העיקריות של קתרין מקינון, היא אחת מהמרצות המרכזיות בקורס.

ההפתעה שלי הגיעה עם הסדנאות שעסקו בעבודת מין. כן כן, עבודת מין. לא זנות, לא זונות, לא פרוצות. עבודת מין. SEX WORK. כבר המונח היה לי מאתגר – איך אנחנו, כפמיניסטיות, יכולות להתייחס לניצול נשים כעבודה? כמיניות? כששמעתי את המונח הבנתי שקיים פער בין מה שאני חשבתי שהיא העמדה הפמיניסטית ה'נכונה' לגבי זנות ופורנוגרפיה, לבין העמדה שאפגוש בקורס. אבל חיכיתי בסבלנות לסדנה. הייתי בטוחה שאני במרחב מקינוניסטי לחלוטין. חיכיתי שסוף-סוף נדבר על הטיעונים המוכרים לי של המשפטנית הזאת שאני כל כך מעריכה.

התחלנו את הסדנה בשמש אסוציאציות לגבי עבודת מין. הייתי מבולבלת. כל המילים שא.נשים זרקו לאוויר היו מילים שנשמעו לי חיוביות מדי. מקבלות מדי. לא ביקורתיות מספיק. המילים שנזרקו לאוויר היו "העצמה", "משא ומתן", "עצמאות", "כוח", וגם "עוני", "הדרה", "הפרת זכויות אדם", "הפללה ואי הפללה", ועוד. ייתכן שאמרתי את המילה "ניצול" או "בחירה", אבל אחרי שהמילים האחרות נזרקו לאוויר, הבנתי שאני לא בכיוון. קיוויתי שמקינון תבוא לעזרתי, אבל הבנתי שהגישה הרווחת בקבוצה שונה מהגישה שאיתה הגעתי. יותר מזה, מקינון נקטלה על ימין ועל שמאל בדיון עם חברי וחברות הקבוצה, והתגלתה כ-Big No-No בגישה של הארגון בכלל. הארגון תומך באיגוד עובדות מין ובאי הפללה כוללת של כל מה שקשור לעבודת מין. וכן, רואות את זה כעבודת מין, לא כניצול או כפייה. עבודה מתוך בחירה בסך הבחירות המצומצם שעומדות בפניהן. באותו הזמן לא הייתי בשלה להקשיב לטיעונים האלה, הייתה המומה.

השתיקה שלי המשיכה. בשלב כלשהו הן נתנו דוגמא על יצירתיות של עובדת מין בניסיון להימנע מהריון כאשר לא הייתה לה נגישות לשירותי בריאות מינית. הדוגמה שניתנה הצחיקה אותי. לא הבנתי בזמנו כמה עובדת המין המדוברת היא אישה גאונית, חזקה ועוצמתית. נפלט לי גיחוך. באמת שלא התכוונתי. זה פשוט יצא, לא התאפקתי. אבל התגובה לא איחרה לבוא – המנחה וחלק מחברות הקבוצה אמרו לי שהתגובה שלי לא מתאימה (בלשון המעטה) והשתיקו אותי בצורה שאני חוויתי כאלימה (למרות שזה די הגיע לי). לאחר חמש דקות שבהן הרגשתי שעיניי מתמלאות בדמעות יצאתי לשירותים. הרגשתי מושפלת. התביישתי בתגובה שלי, אבל גם נפגעתי מהתגובה שלהן. לא חזרתי פנימה להמשך הסדנה הזאת. בהמשך שיקפתי למנחה של הקורס את מה שהרגשתי והיא התנצלה על אופן תגובתה, ולסדנה הבאה בנושא כבר נכנסתי.

בסדנה הזאת צפינו בסרט דוקומנטרי הודי על עבודת מין בהודו. אני לא זוכרת הרבה מהסרט, אבל אני כן זוכרת סצנה אחת שהיא היא נקודת המפנה בעמדה שלי לגבי עבודת מין: חבורת נשים הודיות "פמיניסטיות", מהמעמד הנכון, מהקסטה הנכונה ומהצבע הנכון, יושבות בחצי מעגל ומסבירות מדוע זנות איננה בחירה עבור נשים מהקסטות הנמוכות, הכהות, שחיות בעוני. מדוע זנות היא איננה עבודה ושאין דבר כזה עבודת מין. שהנשים בזנות מנוצלות, לעיתים נסחרות, ושזה מקור האלימות נגד נשים בחברה ההודית. או כמו שהזרם הרדיקלי אומר, כל עוד יש נשים בזנות בעולם, כולנו זונות בפוטנציה. העובדה שיש זנות בעולם, משפיעה על כל אישה.

באותו הרגע התחיל המסע שלי להבין סוף סוף את עמדת הפמיניזם סקס פוזיטיב ולעמוד לצד מי שתומכות בעובדות ובעבודת מין.

הנקודה הראשונה שהסרט העלה לי הוא סוגיית הסוכנות – השליטה שיש לכל אחת מאיתנו על החיים שלה. בסרט ההודי ראיתי חבורת נשים נכונות מדברות מעל ראשן של הנשים המסכנות בשם הפמיניזם, על מנת להציל את המסכנות. אם הן מדברות בשמן, האם הן כובלות את הידיים של אותן נשים? האם הן מחליטות בשבילן שהן מסכנות? אפשר לקרוא לטיעון הזה סדק. הסדק הראשון בתיאוריה המקינוניסטית.

הסדק השני הוא בהקשר לשאלה "מה היא בחירה?". האם עובדת המין בחרה בכך, או לא. אני לא מתכוונת לדון כאן במושג בחירה בהקשר של עבודת מין. זה אחד הנושאים הטעונים והטחונים בשדה הפמיניסטי, הפילוסופי והסוציולוגי. בחירה חופשית היא עניין חמקמק. במיוחד לפמיניסטית מרקסיסטית שכמותי. הרבה "בחירות" שלנו הן לא בחירות סובייקטיביות וכנות מתוך שלל אפשרויות שנתונות לנו. הרבה פעמים אנחנו משלמות מחיר גופני על הבחירות שלנו. האם אפשר לומר זאת על זנות? לא יודעת. אבל אני בוחרת בכך שגם במצבים בהם יש אפשרויות בחירה מצומצמות, והאישה מגיעה לעבודת מין, או בוחרת בה, היא עדיין עשתה בחירה שאני מכבדת אותה ואני לא זו שאבטל אותה כבת אדם. כאשר כל החברה מבטלת אותה כבת אדם המעשה הפמיניסטי הבסיסי, הוא לכל הפחות לכבד את בחירתה, בידיעה שלא היו הרבה אפשרויות טובות יותר. ואם יש דבר שאני מזהה כלא פמיניסטי, זה לשבת ולהגיד שהיא לא באמת בוחרת. להחשיב את הידע שקיים אצל קבוצה מסוימת של נשים, ולהגיד שהאחרות לא יודעות. שאנחנו – היודעות – יודעות מה טוב בשבילן.

במקביל צללתי להיסטוריה של המאבק בזנות, וזה הטיעון השלישי של המאבק האנטי-אנטי-עבודת מין. הבנתי כמה עמוק וסבוך הקשר ההיסטורי בין התנועה הפמיניסטית שנאבקת בזנות ולמען הפללת הלקוחות לבין הכנסייה והשיח המוסרי-שמרני. התנועה למיגור הזנות יצאה מתוך התפיסה הנוצרית שהמשפחה ההטרונורמטיבית היא קדושה וזונות למעשה מאיימות על שלמות המשפחה. זאת תפיסה שאומרת שמיניות מחוץ לנישואין היא בזויה ומקורה בחטא. שהיא מפרה והורסת את הסדר החברתי הבורגני. כמובן שהטיעונים נגד זנות השתכללו, והיום הם תופסים צורה אחרת בחברה המודרנית שלנו, אבל עדיין אפשר לראות את ההתנגדות למין במאבק בזנות.

ניקי רוברטס, בספרה "זונות עושות היסטוריה", מספרת על המאבק בזנות במאה ה-19 שהיה חלק מקבוצה של מאבקים שמרניים שנצבעו כפרוגרסיביים. היא מספרת שאפילו הובילו אותם נשים פוריטניות בשם המוסר החברתי. עד היום כשארגונים פמיניסטיים המתנגדים לעבודת מין טוענים את טיעונם, השימוש במונח "זה לא מוסרי" מעביר בי צמרמורת. הקונוטציה ההיסטורית היא המוסר המיני החברתי-נוצרי ולא המוסר האוניברסלי-הומניסטי. השימוש במוסר בתנועה למאבק בזנות ביססה גם את מחלקות המוסר במשטרה, שהן מחלקות לעבירות הקשורות בזנות ולא בפגיעה מינית.

אחרי דיון עמוק עם עצמי, הבנתי שבדיון העמוק בתוך התנועה הפמיניסטית, אני ממוקמת בצד שעומד לצידן של עובדות מין. אני שם בשביל כל מה שהן צריכות ממני. הבנתי שהטיעונים שפוסלים את חופש הבחירה של האישה שעובדת בזנות הם טיעונים פסולים, שעוד יותר מבטלים את הסוכנות של האישה, בדיוק כמו הפטריארכיה כולה. עם זאת, אני גם מודעת לכך שנציגות עובדות המין שמופיעות בתקשורת ושבהן אני תומכת, אינן מייצגות את כלל עובדות המין. ברור לי שנשים רבות שנמצאות שם סובלות מפוסט טראומה מורכבת, תחלואות מרובות, התמכרויות, עוני והדרה. התמונה איננה חד מימדית ואין צד שהוא צודק לגמרי. לא סתם המחנה נקרא המחנה האנטי-אנטי, ולא המחנה שתומך בעבודת מין. הוא פשוט חושף את הטיעונים הבעייתיים של התנועה למאבק בזנות. המציאות הרבה יותר מורכבת.

עריכה: איילת גל
בתמונה הראשית: Copyright Sebastian Gollnow