מציינות אחרת את יום הזיכרון להפיכה הצבאית בארגנטינה

מאת ג'סיקה נבו

אתמול ציינו בארגנטינה 48 שנים להפיכה הצבאית. ב – 24 למרץ שנת 1976, החלה רשמית הדיקטטורה האחרונה הרצחנית ביותר מכל קודמותיה במדינה, האחרונה בעזרת האלה.

בין 1976 ל-1983 החונטה העלימה כ-30,000 נשים וגברים, אשר רובם הוחזקו במאות מרכזי מעצר, שם עונו, רובם נרצחו. חלקם נזרקו מסוממים ממטוסים לנהר לה פלטה (הפנייה לפרקים על ארגנטינה בפודקאסט "מעבר לצדק).ב-10 בדצמבר האחרון צויינו 40 שנים לחזרתה של ארגנטינה לדמוקרטיה. 40 שנה של שלטון דמוקרטי רצוף! בשביל ארגנטינה זה לא מובן מאליו: מתוך 16 השנים בהן גרתי בארגנטינה, מיום הולדתי ועד ההגירה שלי לישראל, רק שנתיים היו תחת שלטון דמוקרטי ארגנטינאי.

לכל מי שנשמה טוטליטריזם ומכירה את הסימנים המקדימים אליו, ההפיכה המשטרית בישראל במהלך שנת 2023, הייתה אסופה ממושכת ומטרידה ביותר של טריגרים מפחידים למשטר שמשליט צנזורה עצמית, עוצר, הסתרת ספרים ועוד.

המכה של הקהילה הארגנטינאית

לא תיארנו לעצמנו במה תפגוש הנפש הטראומטית של הארגנטינאיות והארגנטינאים באירועי השבעה באוקטובר: לקיחה בשבי והעלמות של אזרחיות ואזרחים לעזה ושבי ממושך בבתים פרטיים ומחנות מעצר.

לקיחה בשבי והעלמותם של נשים, גברים וילדים לעזה מהווה רה-ויקטימיזציה קיצונית וקשה לכל מי שחי.ה בדיקטטורות בצ'ילה, אורוגוואי וארגנטינה. גם במקסיקו, קולומביה, גואטמלה ומדינות נוספות, נשים יודעות מה זה אומר שהשכנים, קולגות, חברים ובני המשפחה הקרובה שלך נחטפים מהבית וזהו. נעלמים. אי אפשר לאתר אותם או לבקר אותם. וגם לא ניתן לחלץ אותם.

שלטים עם תמונות חטופים וחטופות השבעה באוקטובר על הקירות ברחוב קפלן, שהופיעו בעקבות אביחי ברודץ, שהחל להפגין על חטיפתם של אשתו, שלושת ילדיו ואביגיל השכנה הקטנה שלהם, מהדהדים אצלנו, יוצאי ויוצאות הדיקטטורה בארגנטינה. השלטים מהדהדים את הנשים האמיצות כל כך, אמהות שהגיעו עם תמונות ילדיהן לכיכר מאי בבואנוס איירס באפריל 1977 לשאול "לאן נעלמו הילדים שלנו?". הנשים הללו המשיכו להפגין כל שבוע, בכיכר מול בית הממשלה – la casa rosada, עם מטפחות לבנות על הראש – מחווה לחיתולים של הילדים שגידלו והועלמו על ידי המשטר. בדיקטטורה, כמובן,  אסור היה להפגין. התקהלות מקרית של 3-4 א.נשים בפינת רחוב נחשבה ל"התקהלות בלתי חוקית" שיכולה לסכן אותך במעצר. חטיפה. חלק מהאמהות של הנעלמים נחטפו ונרצחו בעצמן. 

פגיעות נגד נשים על ידי חמאס ב – 7/10, כחלק מהטבח והפלישה האלימה לבתים ולמסיבות הטבע, הניעו דיונים ערים ברשתות החברתיות ובקרב ארגונים פמיניסטים על הקשרים נוספים של אונס בעת סכסוכים ומלחמות, אשר התמקדו בעיקר בהשוואה לאירועים האלימים ברואנדה (1994) וביוגוסלביה (1990), במסגרת התקפות קולקטיביות מתוכננות כחלק ממלחמת אזרחים.  

האלימות המינית הברוטלית שאירעה בפלישה עצמה אינה הרלוונטית היחידה. עלינו להרחיב את הדיון להווה: מה קרה וקורה גם ממש בימים אלה לנשים שנשבו על ידי ארגון אלים? ארגנטינה היא מקרה בוחן שחשוב להתייחס אליו. 

השהות הממושכת של נשים (וגברים) בשבי בעזה, גם בבתים פרטיים ברצועה וגם במתקנים ומנהרות, מהדהדת בצורה מצמררת את מה שעברו הנשים והגברים שנחטפו ונכלאו ב-380 במרכזי מעצר "בלתי חוקיים" ברחבי ארגנטינה. למדנו על כך מהניצולות והניצולים הארגנטינאים, בסביבות 2,000 גברים ונשים. ברוב מרכזי המעצר הללו התקיימו מגורים משותפים של השובים והכלואות.ים.

נשים ששרדו את השבי בדיקטטורה בארגנטינה שיתפו בפגיעות על רקע מגדרי בשנת 1984, כחלק אינטגרלי מתיאור עינויים ופגיעות נוספים. רק בשנים האחרונות לאלימות מגדרית יש מקום מובחן ועצמאי בהליך המשפטי, בעוד שכבר ב – 1985 החלו להישפט א.נשי צבא ארגנטינאים על פשעים נגד האנושות ופשעי מגדר, כאשר פגיעה מינית הינה הקטגוריה המשפטית האחרונה אשר קיבלה הכרה בהליכים המשפטיים. ההליכים מתקיימים עד היום נגד הפושעים. התפתחות משפטית זו חושפת תהליך ארוך וכואב של נשים שורדות מתקני מעצר ו"נעלמות לשעבר", אשר לאחר 25 שנה מסיום הדיקטטורה (1983) העזו לסדוק את את השתיקה וההשתקה ולהתחיל  לדבר.

העדויות של נשים ניצולות שבי בארגנטינה השתנו בכל שלב לאורך השנים ועד היום. היכולת של נשים אלו  לדבר ביניהן בשלב ראשון, ובפומבי בהמשך, על היבטים מגדריים – מיניים של השבי שלהן, הינה תוצאה של מסע ארוך, אשר גם מספר לנו כיצד הקהילות בארגנטינה התמודדו עם העבר, עם הדרישה לתיקונים ושינויים מבניים והעמדה לדין של הפושעים, פרקטיקות שהיו אז חדשניות ואשר יצרו ועיצבו את המודל שאנו קוראות היום transitional justice, צדק מעברי, אשר לא היה מגובש כתחום אז.

נחטפו ונעלמו

השלב הראשון של המסע הזה היה המאמצים של ארגוני החברה האזרחית, בעיקר של משפטניות ומשפטנים, פסיכולוגיות ופסיכולוגים, שהתמקדו בתרגום החוויה של ניצולות השבי להליכים משפטיים.

המטרה העיקרית בשלב זה הייתה: 

• הוכחת קיומה של תכנית סיסטמית של דיכוי 
• קבלת מידע משבויים ושבויות לשעבר אודות שבויים נוספים על מנת להבין מה עלה בגורלם: מי ראה את מי, לאן אנשים הועברו, מתי בפעם האחרונה ראית את מי, מי היה איתך באותו תא/בית/מחנה.
• אתגור הניסיון של א.נשי צבא להציג את הפשעים כמקרים בודדים ו"תפוחים רקובים". 
• המשגת המונח המשפטי "העלמה של א.נשים, כולל דיון על מהי ההגדרה של "desaparecido" – גבר או אישה ש"הועלמו". המשגה זו עמדה במרכז המאמצים של הפעילים והפעילות.
  

עדויות אלו היוו בסיס משמעותי ל"וועדה הלאומית לחקר היעלמותם של אנשים" (1984, CONADEP), והעמדות לדין הראשונות של אנשי החונטות על פשעים נגד האנושות (תיק 13/84- 1985). המאמצים שהושקעו לחשוף ולהוכיח את קיומה של "התכנית הגדולה"- באה על חשבון החוויות האישיות. גם בדיונים ב-CONADEP וגם במשפטים עצמם, נחשף מערך עינויים סיסטמטי במרכזי המעצר הלא חוקיים, כולל תנאי קיום תת – אנושיים של נשים, פגיעות מיניות/פשעים על רקע מגדרי ועונשים שונים לנשים ולגברים. על אף שהוזכרו על ידי נשים שמסרו עדות, שופטים השתיקו עדויות כשהחלו לדבר על פשעי מגדר וביקשו מהן להתרכז בעיקר – העינויים.

לחצים על השלטון החדש, וניסיון להפיכה צבאית שנכשלה, הובילו לחקיקה שהעניקה חסינות לאנשי הצבא שטרם נשפטו, ושחררו 1,200 שכבר הורשעו על פשעים נגד האנושות, כולל אלו שהורשעו במעצר עולם. ביטול חוקי החסינות והחנינות (2001-2006), איפשר לגל חדש של העמדה לדין, כשכאן השתנה היחס לסיפור האישי, כולל הפגיעות נגד נשים. הפגיעות נגד נשים הוצגו לראשונה לא כאירועים מבודדים, אלא חלק מתכנית שיטתית וכחלק מעינויים. בשלב הזה, הניסיונות של השופטים וההגנה של הפושעים להתעקש על העדר "ראיות" להוכחת פגיעות נגד נשים לא צלחו. בדומה להקשרים של פגיעה בילדים בבית הוריהם, בכתות, בנישואין, בזנות, הצגת עדויות ללא ראיות אינו יכול להיו מוצג מראש כבעיה. זה מה שיש. זו המהות של הפשעים. 

עם ציון 48 שנים לעליית השלטון הדיקטטורי בארגנטינה אני עוצרת וזועקת שהנשים והגברים שנחטפו, עדיין שבויים ושבויות בעזה, כבר 6 חודשים! מקרה הבוחן הארגנטינאי נותן לנו הזדמנות להכין את הקרקע ליום המיוחל שאחרי השבי: למידה מתהליכי המשפט, גביית העדויות, עשיית הצדק והשיקום. אלה עשויים לתרום לקהילות, לא.נשי מקצוע, לבני ובנות משפחה ולשורדות ושורדי השבי בעזה בעצמן.ם. 

מתוך מאבק לשחרור הנשים והגברים שבשבי, הטריבונל מזמין נשות ואנשי מקצוע בישראל, לקבל השראה וללמוד מעמיתים בארגנטינה איך לכתוב פרוטוקול רגיש לחזרתן של הנשים, כיצג לגבות עדות, איך ליצור מנגנון תיעוד מותאם. בואו ללמוד מהניסיון של הנשים ששרדו את השבי ובכך גם לקצר ולרפד תהליכים לעשיית צדק. 

ג'סיקה נבו, סוציולוגית של מגדר ופשעים נגד נשים. חוקרת עצמאית של צדק מעברי. מייסדת "הטריבונל-צדק אלטרנטיבי לנשים ומגדר. "בוגרת" דיקטטורות בארגנטינה.

תודה לאיה ארבל שריף על ייעוץ ועריכה ול Mariana Wikinski.

להצטרפות להקמת מערך מותאם לנשים לאחר שבי ממושך:
Tribunal.nashim@gmail.com