נחטפו ונעלמו

מאת:איילה ונגרוביץ פלר

מאז השבת השחורה מצאתי את עצמי מחוברת לחדשות בספרדית סביב המלחמה, בעיקר בקרב מדינות אמריקה הלטינית, וארגנטינה בפרט. הבחירה היא טבעית: אני ארגנטינאית, דוברת השפה ומחוברת ישירות לחברים ולמשפחה מעבר לים. החיבור עם חו"ל השתנה במהלך הימים שבאו לאחר מכן. אם בימים הראשונים הפעילות התמקדה בהסברה ובתרגום חומרים לספרדית, במהלך הזמן כיווני ההסברה השתנו ואז נכנסתי ללופ, כמו הרבה מחבריי, בהסברה 'אפולוגטית' לתגובות שביקרו את כניסת כוחות צה"ל לרצועת עזה. התחיל משחק פינג פונג תקיף.

אני מסתכלת על אירועי השבעה באוקטובר גם דרך המשקפיים הארגנטינאים שלי. הזהות הכפולה חזרה לפעום אצלי בחוזקה רבה בתקופה האחרונה, והיום, לאחר שחלפו יותר מחודשיים מהאירוע, הסיבות נעשות ברורות יותר – בהיבט האישי, המחקרי והאידיאולוגי – שילוב בלתי נמנע.

עליתי לארץ בשנת 1976 לקיבוץ כרמיה, במועצה האזורית חוף אשקלון, במסגרת גרעין עלייה של תנועה המשויכת למשפחת השומר הצעיר. מאז שהגעתי לארץ התחברתי לנוף של צפון-מערב הנגב, גם משום שהיו לי קרובי משפחה בקיבוץ מפלסים. עובדה היא: רבים מתושביו ותושבותיו של הנגב המערבי הם דוברי ודוברות ספרדית. אין קיבוץ באזור שלא הייתה בו 'השלמה' של גרעיני עלייה מארצות אמריקה הלטינית, או אפילו קיבוצים שנוסדו על ידי ארגנטינאים או ברזילאים, כמו מפלסים, כיסופים, עין השלושה, אור הנר וברור חייל. בסטטיסטיקה הכואבת של החטופים לעזה יש כ-10% אזרחים הקשורים לתפוצה זו, וזה אכן משקף את הקשר ההדוק של יהדות אמריקה הלטינית להתיישבות בחבל הארץ הזה, לציונות המגשימה ולתנועה הקיבוצית.

חיבור נוסף כבר קשור לתחום המחקרי שבו אני עוסקת, המרכיב ה'נראה לעין', בנוכחות בולטת של דימויים חזותיים שמחברים בין המחאה, השכול והזיכרון: כרזות עם דיוקנאות החטופים בעזה,  הדורשות את חזרתם הביתה. כרזות אלו נוצרו מייד לאחר אירועי השבת השחורה והן מכסות לא רק את הרחובות בארץ אלא מוצגות גם במדינות רבות בעולם במיצבים, בעצרות ובהפגנות ברחובות ובכיכרות.

המכה של הקהילה הארגנטינאית

לנו, הדרום-אמריקאים, המחוברים לעבר הלא רחוק של הדיקטטורות שפקדו את היבשת הדרומית, הדימויים הללו מהדהדים בזיכרון הקולקטיבי. הם מזכירים לנו את אותם שלטים שאחזו אימהות כיכר מאי בדרישתן להחזיר בחיים את יקיריהן שנחטפו ונעלמו במהלך הדיקטטורה השלטונית שפקדה את ארגנטינה בשנים 1976–1983. אלו היו ה-desaparecidos. הדיאלוג החזותי הזה אולי לא מהדהד חזק בקרב הציבור הישראלי, אך לנו, חברי וחברות הקהילה הארגנטינאית, הוא צרוב עמוק בעין ובלב. אין מטרתי להשוות בין שני האירועים, כמובן שיש הבדלים ביניהם, ובעיקר, העובדה הפשוטה שהקורבנות בארץ נחטפו על יד אויב מחוץ למדינה לעומת ארגנטינה, שבה נחטפו האזרחים על ידי כוחות פנים ארציים הקשורים למשטר הצבאי. עם זאת, יש מכנה משותף בלתי ניתן לערעור.

כרזות אלה הן השיקוף החזותי של הפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. זו התגובה של החברה האזרחית מול המדינה (the State) שמרגישה כי המולדת שלה הפנתה לה את גבה. אילו המדינה הייתה מתפקדת, לא היו צצות כרזות אלו באינטנסיביות כזו. הקריאות שמאחורי צעקות המשפחות משקפות שיתוף גורל: בארגנטינה: Memoria, Verdad y Justicia "זיכרון, אמת וצדק" ובישראל "אין מדינה, יש אזרחים".

ובכל זאת, מה משותף ומה שונה בין הכרזות בארגנטינה ובישראל?

ראשית כל, משותפת הטרמינולוגיה, המעמד של הנעלם/ נעדר/ חטוף, המבטא את המעמד של הלא נודע. במקרה של ישראל, המספרים של הנרצחים, החטופים והנעדרים משתנים מיום ליום, יש ספק גדול לגבי מצבם הגופני והנפשי של החטופים, וגם לגבי תנאי הכליאה שהם מוחזקים בהם.  ושאלת השאלות, האם הם בכלל בחיים. בארגנטינה, הילת המחתרתיות של הטרוריזם השלטוני צבעה באפלה את גורלם של הקורבנות. רק במהלך הזמן התגלתה התוכנית השיטתית של כליאה במחנות ריכוז ועינויים שהובילו לרציחתם של החטופים. עד היום לא ידוע מספרם הסופי וגם לא מקום קבורתם. לרובם אין בכלל קברים.

יש דמיון גם ביוזמות שהובילו להיווצרותן של הכרזות בשתי המדינות: הן צמחו מלמטה, מהרחוב, בקרב משפחות הקורבנות ומטעם ארגונים שצצו ספונטנית, אד-הוק כתגובה מיידית לאירועים, כגון ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים. בשני המקרים היו אמנים וצלמים מעורבים בהפקתן. שלטי הנעלמים בארגנטינה מזוהים באופן ישיר עם האימהות והסבתות של הנעלמים אשר הגיעו לכיכר מאי כדי להפגין מול מושב הממשלה, כשתמונות יקיריהן תלויות על גופן. באותה תקופה אסור היה להתקהל, ולכן השוטרים היו דורשים מהאימהות להתפנות וללכת. כך נוצרו התהלוכות במעגלים. האימהות פתחו במאבקן הציבורי ב-30 באפריל 1977 בדרישה לקבל מידע על אודות הנעדרים: בניהן ובנותיהן. במהלך הזמן ראו בפעילותן הפוליטית המשך ישיר לפעילות צאצאיהן. עם הזמן הפכו הנעלמים לבניהן של כלל האימהות, על בסיס קשר פוליטי ולאו דווקא ביולוגי.

במהלך הזמן וכחלק מתהליך הפכו הדיוקנאות לשלטים. זוג הורים של אחת הנעלמות דאגו לאסוף את התצלומים של הנעלמים ולהגדיל אותם לפורמט אחיד של 50*70 ס"מ. האב, סנטיאגו מליבובסקי, היה צלם, ולפי שם המשפחה, ממוצא יהודי. זה אולי המקום לציין שבין הנעלמים היה אחוז גבוה של יהודים.

הנוכחות של המשפחות מאחורי כרזות החטופים בעזה גם היא ברורה, למרות שלא המשפחות היו הגורם היוצר. הכרזות נוצרו ביוזמת זוג אמני רחוב ישראלים, ניצן מינץ ודדה, השוהים בניו יורק, בהשראת ההודעות על ילדים נעדרים בארה"ב, המפורסמות על אריזות חלב (1). היוזמה התפשטה במהירות רבה בעזרת הרשתות החברתיות, הפכה למסיבית, אומצה על ידי המשפחות והפכה לדרך קולקטיבית שבעזרתה יכול הציבור הרחב בארץ ובעולם לדרוש את שחרורם של החטופים וגם לחבק את משפחותיהם ולתמוך בהן.

הדמיון וההבדל בכרזות טמונים בפורמט עצמו, בקומפוזיציה ובצילום שבתוכו. בשני המקרים יש פורמט אחיד אשר חוזר על עצמו, פורמט קבוע שעליו מתלבשים הצילום והפרטים המשתנים של הקורבן. הפורמט האחיד יוצר הומוגניזציה ומשקף את השיח שעומד מאחורי כל אירוע. האחידות, הכמות והשכפול מזמינים את הצבת הכרזות יחד, בבאנרים, בדגלים ובשלטים. הפסיפס שנוצר הופך בעצמו לדימוי כולל היוצר מנוף, המוביל את היוזמות ומשדר את דרישת המשפחות: חזרה בחיים. לא רק של קרוב המשפחה הפרטי אלא של החטופים כולם. בארגנטינה צעקו "Con vida se los llevaron, con vida los queremos" (לקחו אותם חיים, רוצים אותם בחזרה חיים). בישראל דורש המטה להחזרת החטופים והנעדרים:Bring Them Home Now!  

חיבור המעגלים שבין האישי, המשפחתי, הקהילתי והגלובלי מתגלה בשני האירועים באימוץ המרחב הציבורי, בעיקר של הרחוב והכיכרות. כיכר מאי בבואנוס איירס, כיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב, והשכפול שלהן בכיכרות רבות נוספות ברחבי המדינות והעולם.

למרות הדמיון, הקומפוזיציות שונות וגם אופיים של התצלומים. הרפרטוארים החזותיים השתנו מאז שנות ה-70 ועד ימינו, מהצילום האנלוגי בשחור-לבן עד לצילום הדיגיטלי והצבעוני של זמננו. הכרזות בארגנטינה מאוד מאופקות ביסודן. דיוקן הקורבן תופס את כל החלל באופן מונומנטלי והוא מלווה במלל מינורי הכולל את שמו של המצולם ותאריך מותו או היעלמותו. אלו צילומים פשוטים, לפעמים חתוכים מתוך תצלום משפחתי. כך נשמר האופי המשוכפל, הלא איכותי של כרזה, של מחאת רחוב. בחירה זו אינה מקרית, כי הצילום נלקח במקור מתוך מסמכים לאיתור הנעלמים Habeas Corpus שהוגשו על ידי המשפחות לרשויות המדינה. התצלומים המצורפים למסמכים משפטיים אלו, היו תצלומים של תעודות זהות, המוכרים בארץ כתמונת דרכון. בתצלומים אלו מגולם ההקשר האזרחי של המצולם מכיוון שהוא לא רק בן, בת, בעל. הנעלם הוא אזרח המדינה. תמונות אלו מזכירות גם תצלומים משטרתיים (signaletic photos) המוכרים בארץ כ'פוטו רצח'. הפרונטליות המודגשת, המבט קדימה היישר למתבונן, מדגישים את סמליות הדימוי כאייקון (icon). אלו תמונות עם מטען פוליטי ואזרחי בולט. הנעלמים בארגנטינה נחטפו במרחב הציבורי ואף מביתם על ידי יחידות מבצעיות חמושות שנקראו ‘קבוצות משימה’ (grupos de tareas), אשר השתייכו לכוחות הביטחון הלא מזוהים. האופי המחתרתי של הכוחות, כמו גם של הפעילים הפוליטיים, העניק נופך סמלי לקורבנות, גיבורים או קרימינלים, בהתאם לעין המתבוננת.

הכרזות של החטופים בעזה שונות: הקומפוזיציה האחידה בצבעים חדים (שחור, לבן ואדום) היא נרטיבית יותר, היא מסבירה. והצילום שונה לחלוטין, לא רק בגלל הצבע. הפעם מדובר בתצלומים יומיומיים, כאלו שמועברים בוואטסאפ. הם מלאי חיים, דינמיים. הם מספרים סיפור. יש פרטים רבים ברקע, התצלומים מתארים מציאות קיימת, ולא רק מסמלים אותה. מעל הכל, הם מקרבים ומאפשרים לגעת במצולם ולהזדהות אתו. המגע האישי, הרגשי, המשפחתי והקהילתי נוכח במלואו בכרזות הללו. לעומת הדימויים הסמליים הארגנטינאים, החטופים הישראלים ממלאים את המדיה, נכנסים לסלון ביתנו, הופכים למוכרים, לחלק מחיינו, מהבית הגדול.

אלה החיים?

המישור השלישי בדיון שבו מתחברים אצלי הישראליות והארגנטיניות של האירועים הוא המישור האידיאולוגי. מאז השבעה באוקטובר הרשתות החברתיות נכנסו למערבולת, ואנשים קרובים, כביכול שותפים, התחילו להפיץ שנאה אנטי ישראלית טעונה, הגובלת באנטישמיות. קשה מאד לתווך בין ראייה ביקורתית כלפי מדיניות הממשלה בישראל לבין הצורך לגנות את הפשע נגד האנושות שביצע ארגון חמאס.  גם בזהות שלי כלוחמת שלום, זכויות האדם וקידום חיים משותפים נשבר משהו, שבר עמוק, וזה כואב לא רק בראש ובלב אלא בכל הגוף. אכזבה מהעולם הנאור, וליתר דיוק, מ'האנשים הנאורים'.

כשהייתי בת 15 עברתי אירוע אנטישמי קשה: הייתי עם חברי תנועת הנוער ברחוב, כשקבוצה של נערים רדפו אחרינו עם מקלות ושרשראות ברחובות בואנוס איירס. חלק מאיתנו קיבלו מכות, אבל יצאנו מזה יחסית בשלום. לא ייחסתי לזה חשיבות יתר כשזה קרה, זה היה עבורי מעין הרפתקת נעורים. בימים האחרונים נזכרתי באירוע הזה. התסכול והפחד קבלו ממשות אחרי 50 שנה.

ובנימה אישית, מה אני מקווה שבכל זאת יהיה שונה? הדימויים בארגנטינה הפכו ממצע אינסטרומנטלי לאיתור הנעלמים בראשית הדרך, למצע של זיכרון במהלך הזמן עד ימינו. תצלומים אלו הפכו למצבות מצולמות של הקורבנות, לפעמים המצבה היחידה. כולי תקווה שבארץ לא יהיה כך ושהכרזות הללו תישארנה חקוקות בזיכרון הקולקטיבי כזכר של העבר בלבד, ושתהיינה רק איור תלוי בקיר המוזיאון, העתיד להיבנות.

כיצד ברחתי מחמאס

(1) על היווצרות הכרזות: אתר KidnappedFromIsrael # kidnappedfromisrael.com

גליה היפש, "תחזירו אותם הביתה: זוג האמנים מאחורי הקמפיין העולמי להשבת החטופים", מקור ראשון ,26.10.2023 makorrishon.co.il

בתאריך 12.10.2023 עינבל שמיר, מרצה במכללה האקדמית בית ברל, פנתה באמצעות ואטסאפ פנימי של המכללה לעזרה בתרגום הכרזות. מספר מרצים של המכללה נרתמנו למטרה זו.