הסיפור של יותם, אלון וסאמר, שלושת החטופים שנורו למוות על ידי חיילי צה"ל, מתחבר לכולנו עם הסיפור של יובל קסטלמן. בשני המקרים הופרו הוראות צה"ל לפתיחה באש, אם כי בקונטקסט שונה: החייל שירה ביובל קסטלמן עשה זאת בעיר תחת ריבונות ישראלית, כשסביבו לא מרחפת תדיר סכנת חיים. על פי הודאתו, הוא ירה בקסטלמן, אותו חשב למחבל, על מנת "לסמן איקס" על הרובה שלו, בידיעה שהוא מפר את הוראות הפתיחה באש. החיילים שהרגו את יותם, אלון וסאמר, לוחמים כבר שבועות ארוכים בעיר עוינת, בשטח הבנוי והמסוכן של שג'אעייה. הם חוו אבידות רבות והם מתוחים, מותשים ומלאים בתחושת שליחות.
התחקיר הראשוני
יומיים לפני הירי, איתר כוח צה"ל בשג'אעייה מבנה ועליו כיתוב בעברית: "הצילו, שלושה חטופים". החיילים חששו שמדובר בניסיון של מחבלים למשוך אותם פנימה ולא נכנסו למבנה. כעת בודקים בצה"ל האם החטופים יצאו מהמבנה הזה, בו שהו לאחר שננטשו על ידי מחבלי חמאס. ההערכה היא שהם יצאו ממנו על מנת לקבל סיוע מחיילי צה"ל.
שלושת החטופים, כך עולה מתחקיר צה"ל הראשוני, הלכו כקבוצה, ללא חולצות והחזיקו מקל שעליו רצועת בד גדולה בצבע לבן. הדבר התרחש בשעות הבוקר (בסביבות השעה עשר), ביום בהיר עם ראות טובה. חייל ישראלי המשרת בתפקיד קלע, ראה אותם מקומה עליונה של בניין וירה בהם באופן מדויק, באמצעות כוונת הנשק המגדילה פי ארבע את מה שהעין רואה. שניים מהם נפלו. השלישי ברח למבנה סמוך וצעק "הצילו" לעבר החיילים, בעברית. מפקד הגדוד קרא לחיילים להפסיק לירות, כי תכנן הסתערות אל תוך המבנה.
הכוח הגיע למבנה בו הסתתר החטוף השלישי שהמשיך לצעוק לעברם "הצילו", על מנת להסתער. החיילים קראו לחטוף לצאת וכאשר הוא יצא, לפחות לוחם אחד ירה בו למוות. על פי צה"ל, שתי התקריות התרחשו בניגוד לפקודות. הקלע פעל בניגוד חמור להוראות הפתיחה באש, שאוסרות על חיילים לירות לעבר אלה שנושאים דגל לבן.
ההתנהלות הפזיזה הזו מנצחת כל אפשרות שבעזה יש חפים מפשע. למעשה, כל מי שיוצא עם ידיים מורמות באזור לחימה צריך לקחת בחשבון שהוא ייהרג. כל אדם בעזה הוא בגדר טרוריסט עד אשר יוכח אחרת, גם אם מדובר בחטופים ישראלים.
על פי תחקיר צה"ל, הדגל הלבן היה בולט וברור והחיילים הבחינו בו היטב. החייל שירה בתחילה, טען שהרגיש בסכנת חיים מנוכחות אותם חטופים והודיע בקשר שמדובר בהיתקלות עם מחבלים. רק אחרי שנורו למוות, הבחינו החיילים בסימנים מזהים שהעלו חשד שמדובר בחטופים.
על פי בכיר בפיקוד דרום, כפי שהתפרסם בכתבה ב"הארץ", "המודעות של הכוחות היא לאירוע משיכה של מחבלים כדי לפגוע בהם". בימים האחרונים אין אזרחים בשג'אעייה, אומר אותו בכיר. לכן חשבו החיילים כי מדובר בהטעייה של מחבלים, שמנסים למשוך אותם פנימה לקרב מסוכן. "לא הכנו את הכוחות לתרחיש בו חטופים יסתובבו ברחובות העזתיים", אמר קצין אחר בשיחה עם YNET. רק כעת, אחרי הטרגדיה האיומה, חידד צה"ל את הדגשים המועברים לחיילים: קחו בחשבון שיש חטופים שננטשו או נמלטו. לא לירות על אוטומט ולשים לב לפרטים כמו לבוש, שיח בעברית, הרמת ידיים.
"אלה החיים"
אני לא יכולה לעצור את הדמעות, כשאני חושבת על הרגעים האחרונים של אותם חטופים. כיצד במשך ימים ניסו לסמן לחיילים את מיקומם עד שהבינו שאין ברירה אלא לצאת אליהם. כיצד הכינו דגל לבן מבד שמצאו. כיצד אחד מהם בטח הגה את הרעיון להתפשט מחולצותיהם – כדי שהחיילים לא יחשבו אותם למחבלים מתאבדים. כיצד כרתו ברית אמיצה של חברות ברגעים בלתי נתפסים, נשמו נשימה עמוקה, עודדו זה את זה – ויצאו החוצה לחיילים.
מה עבר בראשם כששמעו שחיילי צה"ל נמצאים בסביבה? האם שמחו? האם התמלא ליבם בתקווה שהנה, חוזרים הביתה? ועל מה חשבו כשיצאו בידיים מורמות? האם היו בטוחים שחיילי הצבא המוסרי בעולם ינהגו בהם כמצופה ויצילו אותם? האם לקחו בחשבון את האופציה שאיש לא ישמע אותם, שהחיילים ירו בהם ללא התראה? ומה עבר בראשו של השלישי אחרי ששני חבריו נורו למוות?
אני חושבת על זה שבמקום לבכות על מותם, להזדעזע מהאירוע הטרגי, יכולנו היום לחבק אותם, לשמוח על תמונותיהם נפגשים עם בני משפחותיהם – לו חיילי צה"ל היו נוהגים אחרת.
"אלה החיים", אמר ראש הממשלה לפני מספר שבועות, במסיבת עיתונאים בה נשאל על הטרגדיה בה נורה למוות יובל קסטלמן. אלה החיים. אזרח ישראלי מנטרל מחבלים ואז מתחנן על חייו, זורק את נשקו, מתפשט מבגדיו – ונורה למוות על ידי חייל צה"ל. אלה החיים, שלושה חטופים ששרדו שבעים יום בשבי ארגון הטרור הרצחני חמאס מתחננים על חייהם כלפי חיילי צה"ל, מסמנים להם את מיקומם במשך שלושה ימים, מגיעים עד אליהם עם דגל לבן, ונורים על ידיהם למוות. אלה החיים, אמר ומשך בכתפיו.
נכון להיום, יש לנו בעזה 97 חטופים חיים. בימים האחרונים אנחנו רואים כמה מדויקת האמירה של משפחות החטופים – כל יום הוא כמו רולטה רוסית וכל שעה בעזה מסכנת את חייהם. בשבוע האחרון התבשרנו על כך שמחבלי חמאס רצחו את ענבר הימן, עדן זכריה, איתן לוי, סהר ברוך, יונתן סמרנו וג'ושוע לואיטו מולל. רון שרמן וניק בייזר נהרגו אף הם ועדיין לא ברור אם מהפצצות צה"ל או שנרצחו על ידי המחבלים. שבוע קודם לכן התבשרנו על מותם של אריה זלמנוביץ', מיה גורן, רונן אנג'ל, אליהו מרגלית, גיא אילוז ועפרה קידר בשבי וכן על מציאת גופותיהם של רב"ט נועה מרציאנו, יהודית ווייס ואופיר צרפתי בעזה, שלושתם נחטפו לעזה בעודם בחיים. כעת, סאמר טלאלקה, יותם חיים ואלון שמריז מצטרפים לרשימה המתארכת הזו, אחרי נהרגו על ידי כוחותינו.
על פי מקורות בטחוניים, החזרת החטופים היא מטרה ראשונה במעלה במלחמה הזו והשיטה היא כזו: הכוח הצבאי שבעזה אמור ליצור לחץ מסיבי על חמאס ואת הלחץ הזה אנו אמורים למנף למהלך דיפלומטי, קרי – עסקת חטופים. מאז שהתפוצצה העסקה הראשונה, נראה שישראל נטשה לחלוטין את האפיק הדיפלומטי ומסתמכת על כוחה הצבאי בלבד. הפעלת כוח לשם הפעלת כוח ואולי, תוך כדי, חילוץ חטופים מתוך ההריסות. את התוצאות הטרגיות של המדיניות הזו אנחנו רואים כבר כמה שבועות.
"אלה החיים", אומר לנו ראש הממשלה, שמנהל את קבינט המלחמה. בשתי המילים הללו מקופלת תפיסה שלמה, תפיסה כאילו לנו אין שום שליטה על גורלנו. כאילו הטרגדיות שמתרחשות סביבנו מתרחשות על ידי איזה כוח אלוהי ולא על ידי בני אדם, בשר ודם. כאילו שההחלטות הגדולות מתקבלות באיזה רקיע שמימי – ולא בקבינט המלחמה שמנוהל על ידיו. אלה לא חייבים להיות החיים שלנו. יש לנו שליטה על גורלנו – ועלינו להשיב את החטופים הביתה עכשיו.
