הקהילה הארגנטינאית בישראל ספגה מכה קשה באירועים הנוראים שהתרחשו ב-7 באוקטובר. שמונה מתוך ההרוגים ו-15 מתוך כלל הנעדרים שייכים לקהילה הזו. וזה לא במקרה. רבים מהארגנטינאים בישראל גרים בדרום הארץ. חלק גדול מהם חי בקיבוצי העוטף, כמו קיבוץ ניר יצחק, מפלסים, או עין השלושה. חלקים אחרים בערים כמו אשדוד או באר שבע. חלקם עולים ותיקים שהגיעו לארץ בשנות ה-70, חלקם עולים חדשים יותר שהחלו להגיע לארץ בתחילת שנות ה-2000. לפיכך, באופן לא מפתיע אך עדיין מערער, מספרם בקרב הנפגעים במתקפה ביישובי הדרום הוא גבוה במיוחד.
טראומת הנעדרים
מעבר לאסון ולאובדן, קשה להסביר כמה מורכב עבור ארגנטינאים להשתמש בטרמינולוגיה ובסמלים שמשפחות הנעדרים משתמשות בהם היום בישראל. השימוש במילה "נעדרים" (בספרדית: desaparecidos) מייצר עבור כל ארגנטינאי חיבור ישיר לעשרות אלפי הנעדרים הארגנטינאים שנעלמו בזמן הדיקטטורה הצבאית שהתרחשה בשנות השבעים והשמונים בארגנטינה. לראות אימהות מחזיקות תמונה של הילד או הילדה שלהן, מחזיר את כולנו לכיכר דה מאיו, איפה שהתאספו האימהות האמיצות כבר אז כדי לשאול היכן ילדיהם הנעדרים.
אלה אימהות שעם הזמן הפכו לארגון ממוסד ומעורר השראה בכוח שלו – "הסבתות מכיכר דה מאיו", שעד היום עוסקות בחשיפת האמת של מה שהתרחש אז ובמציאת נכדים אבודים בעזרת בנק DNA שהן פיתחו. שלא תטעו, אני לא משווה בין המעשים אז והיום, וההקשרים גם שונים לחלוטין. יחד עם זאת, חשוב להבין כמה מה שארגנטינאים חווים עכשיו בישראל לא רק בלתי נתפס עבורם, אלא גם נוגע בטראומות ובפצעים הפתוחים של כל מי שגדל בארגנטינה.
בעיסוקנו בטראומות של הקהילה הזו, כל מה שקורה בארץ משליך גם על הקהילה היהודית בארגנטינה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בדרום אמריקה. מעבר לדאגה היומיומית לכל מי שיש לו חברים וקרובי משפחה הגרים בישראל, ביום רביעי ה-18.10 שגרירות ישראל בבואנוס איירס קיבלה איום כתוב על חומר נפץ בבניין.
אותה שגרירות שבשנת 1992 התרחש בה פיגוע חבלני שנהרגו בו 22 בני אדם. האיום הוביל לבהלה גדולה, לסגירת הרחובות של השגרירות, כמו גם הרחובות של בניין הקהילה היהודית במרכז בואנוס איירס, שבו היה פיגוע רצחני אף יותר ב-1995, שהרג 85 בני אדם ושיטח לחלוטין את הבניין.
תוך שעות ספורות יצאה הודעה שלאחר סריקת כוחות הביטחון לא נמצא שום איום בבניין ודברים חזרו לשגרה, אבל השגרה היום היא שכל בנייני הקהילה היהודית בארגנטינה נמצאים תחת אבטחה, ויהודים רבים סוחבים איתם את הפחד הזה, על כך שמה שקרה להם בשנות התשעים עלול לקרות להם שוב.
סיוע מבית
חלק מקרובי המשפחה של הנעדרים הארגנטינאים טענו בעברית ובספרדית שאף אחד מצד מדינת ישראל לא יצר איתם קשר או משתף אותם במידע הקיים. מנגד, נשמעים קולות של תסכול גם מהתערבותם המועטה לתחושתם של נציגי ארגנטינה במקרה.
נשיא ארגנטינה ציין שהוא בקשר שוטף עם גורמים רשמיים בישראל ועם המשפחות של החטופים הארגנטינאים, כמו גם עם השגרירויות ברמאללה ובמדינות ערב נוספות, על מנת לקדם דרכים להביא לשחרורם של החטופים. יחד עם זאת, קשה שלא לתהות מה בדיוק יכולה לעשות מדינה דרום אמריקאית רחוקה, שנמצאת בעצמה במשבר כלכלי ופוליטי עמוק ושיש בה בחירות הרות גורל ממש בימים אלה. איזה לחץ בדיוק היא יכולה להפעיל? אין ספק שלמשפחות החטופים הארגנטינאים אין את הגב שיש אולי למשפחות חטופים אזרחי מדינות חזקות יותר, כמו ארה"ב או צרפת.
מעבר לכל זה, יש גם הרבה אתגרים 'קטנים' ו'שוטפים' לקהילה הארגנטינאית בישראל, בדומה לקהילות דרום אמריקאיות אחרות – כמו הקושי למצוא מידע אמין בספרדית (שכן משרדי המדינה שבדרך כלל דואגים למידע המתורגם לא ממש מתפקדים בימים אלה). בנוסף לכל זה, מעל לאלף תיירים ארגנטינאים (קרובי משפחה של עולים, משלחות של תנועות הנוער היהודיות, תוכניות חילופי סטודנטים ועוד…) מצאו את עצמם באמצע מלחמה ללא טיסות חזרה הביתה (ארגנטינה כבר שלחה שני מטוסים לישראל שחזרו מלאים, השלישי בדרך).
בנימה אישית
בנימה אישית, בתור מישהי שנולדה בבואנוס איירס אבל עברה לא מעט מבצעים ביפו, שאמא שלה וקרובי משפחה שלה שרדו את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית ב-1995, חשוב לי להגיד שהחיבוק שאנחנו מקבלות מהבית שמעבר לים נורא משמעותי. הקהילה היהודית בארגנטינה מעודכנת יותר מאיתנו, קרובי משפחה בודקים כמה דקות אחרי אזעקה אם הכל בסדר. וזאת לא רק הקהילה היהודית, חברות וחברים שלא מהקהילה תומכים בנו בצורה מדהימה כל יום. אני מאחלת להם בהצלחה בבחירות המתקיימות בימים אלה, שהרע לא ינצח (והם יודעים בדיוק למי אני מתכוונת). ומאחלת גם לנו שהרעים לא ינצחו, ושהחטופות והחטופים יחזרו הביתה, בשלום – עכשיו.
בתמונה הראשית: מתוך עמוד הפייסבוק "Bring Them Home Now"
