ואולי השנה נתחפש לעם?

מאת: אלינור אשל

חג פורים תמיד מביא איתו תחושה של חופש. תמיד הרגשתי חופשיה ביום הזה. העזתי להיות מי שבא לי, בלי מוסכמות ונורמות חברתיות, כי היום פורים אז מותר הכל. תמיד רציתי להרגיש מה זה להיות רעה, אז התחפשתי ללוציפר שייצג את סמל הרוע, את השטן בהתגלמותו, את הפחד הכי גדול שלנו שנגלה שאנחנו גם קצת רעים. רעים לעצמנו ואז גם רעים לאחרים. בלי להתכוון רק עם מלא כוונות טובות הגענו לגיהינום.

השנה בחרתי לא להתחפש כי כבר פגשתי את הרוע והוא לא רק חלום. ראיתי את הפיד שלי נשטף בתמונות של חטופים לצד תמונות של תחפושות ומסיבות ורציתי לשאול אותנו האם נסכים להתחפש לעם? להסכים לא להתרגל לרגע למוכר ולידוע. אז מה אם יש פורים אולי נתחדש כעם כחברה?

ראיתי אתמול פרסום של עיריית תל אביב משנת 1943, שביטלה את חגיגות חג הפורים בעיר לאחר דיווחים שהגיעו אודות הירצחם של מאות יהודים במהלך המרד שהתרחש בגטו וורשה. אל תקראו לי טרחנית או משביתת שמחות, סליחה שאני לא הולכת רק על הקווים, אבל אני חושבת שמותר וראוי לנו,  כחברה, להתחיל לסגל חשיבה חדשה ואולי גם לאמץ לנו תחפושת חדשה כעם. מה היה קורה אם היינו קמים בבוקר, ושמים בין טוטפות עינינו שאלה גדולה מה החזון שלנו כעם?

הרי יש לנו כבר את מגילת העצמאות, אבל אולי אנחנו צריכים רק שדרוג תוכנה? נתחפש לעם שעוצר לרגע, ולא פועל באימפולסיביות ועל טייס אוטומטי עם החגים. גם אם יש את המסורת לחגוג חגים, השנה יש לנו 134 חטופים בשבי.

החטופים משקפים לנו במראה את החופש, החירות, חשיבות חיי האדם. עולמות שלמים שלנו נמצאים ונמצאות בשבי, נמקים ונעלמים תחת מחוגי הזמן. להמשיך כמו שהעולם כמנהגו נוהג מייצר קהות רגשית. אוטם הן את הדרמה והן את הסבל. אוטם את כל החושים. תגלגלו רגע על הלשון 134 בני אדם נמצאים בשבי החמאס בעזה, ארגון טרור רצחני, ואז תגלגלו על הלשון, למה נתחפש השנה בחג פורים? קחו רגע לחשוב מה קורה לכם במערכת המנטאלית ובמערכת הרגשית אתם חשים אולי פרדוקס מהות על מהות העם שלנו?

אם היינו רוצים ורוצות להתחפש לעם, שר החינוך היה מוציא איגרת מיוחדת שמזריקה לחג פורים משמעות ומהות, ומבקשת מכל אנשי החינוך לקיים דיון ערכי שדן בחיי החטופים והחטופות שלנו. אולי דרך חג הפורים היינו מגיעים עם משימה לאומית שמוציאה קול קורא להתחפש לכל הערכים שאנחנו צריכים כדי להציל את החטופים?

שבוע לפני פורים, בתי הספר בישראל מוציאים איגרת המבקשת מהתלמידים להתחפש לתחפושת כיתתית כדי להעצים את תחושת הביחד, ואני שואלת את עצמי, האם השנה האיגרת יכולה הייתה להשתנות או להתחדש במסע ערכי ולא סתם מילים של אחדות שרק מודבקות? רוב התלמידים והתלמידות אינם מבינים את משמעות התחפושת או את מהות החגיגות עד לא ידע וממשיכים לנוע מתוך הרגלים שחוזרים על עצמם עד שהמשמעות נעלמת ורק ההרגל נותר!

ורק להזכיר לכל מי שזוכר את אסתר המלכה, היא לא הייתה מלכה אם היא לא הייתה חושבת מחוץ לקופסא במטרה להציל את העם שנגזר עליו מוות. כשאני נזכרת בסיפור המגילה אני תוהה עם עצמי איפה אנחנו לא גוזרים על עצמנו להתרגל יותר ולדעוך לאט לאט בשקט הממכר של ההרגל. ואולי אם היינו מתחפשים לעם השנה, היינו מגלים שיש לנו הרבה עוצמה כשאנחנו פועלים יחד כעם.

הזיכרון של סיפורי החטופים היה מהול אומנם במשתה פורים, אך היינו מעניקים לחג הזה משמעות חדשה, היינו מתחפשים לביחד שאנחנו כל כך רוצים, רק בלי שלטי חוצות מלאים בסיסמאות של "ביחד ננצח". היינו גורמים לאנשים שונים ליצור פעולה שתגרום הדהוד רחב ואף בינלאומי, שמעבירה מסר מזוקק בהיר לעולם: מדינת ישראל הפכה בחג הפורים לנטולת שעשועים והקדישה את היום הזה לערכים למען חיי החטופים והחטופות. היא לא הייתה עוסקת בלנקות את המצפון שלה לפני כל מסיבה בשיר למען החטופים.

אחרי המחשבות על פורים חזרתי לקרוא את הרומן של הרצל אלטנוילנד – רומן אוטופי שבו הרצל מתאר את הארץ הישנה שהופכת לארץ חדשה. על הכריכה המקורית מופיע הנרטיב שדגל בו ״אם תרצו אין זו אגדה״. הרומן מתאר את כל מה שאנחנו מעזים לחלום על מדינת ישראל: מדינה משגשגת בצורה יוצאת דופן, מובילה בערכים, מפותחת חברתית, טכנולוגית, כלכלית דמוגרפית. הרצל מתאר ברומן שלו את ספינת החכמים שבהרבה מובנים מתארת מנהיגות מריבוי תחומים: אמנות, מדע, פילוסופיה, בעלי כושר המצאה יוצא דופן ועוד. הנקודה המרכזית ברומן שכתב הרצל היא היכולת של מי שעולה לישראל ומקים את המדינה לבחון בכובד ראש מה תואם לחברה החדשה מהעבר שניתן ללמוד ממנו, ולהתחדש. מה נדרש ליצור מחדש מן היסוד.

בחזרה לפורים. בואו ניקח את הנקודה הזו ברומן של ארץ ונעביר אותה במסע של זמן לשנת 2024 ונשאל את עצמנו כחברה, למה התחפשנו בחג פורים הזה? האם נשארנו עם החגיגות והתחפושות מכוח ההרגל וחשבנו שעוד חג חגגנו וכך התקדמנו? הנרטיב המרכזי של הרצל ברומן שלו היא סובלנות ושוויון זכויות לצד התחדשות ובחינה מחודשת של מה תואם לחברה החדשה המתבססת בישראל.

אם היינו השנה בוחרים להתחפש לעם, היינו מתחפשים להרבה מאוד אנשים שונים שמחליטים לשים תמרור עצור לכל המסורות, החגים והמנהגים, ושואלים את עצמם מה הפרק הבא של העלילה? האם יש בעלילה של ישראל עתיד? האם לנרמל את חג פורים יאפשר לנו חשיבה מנהיגותית עכשווית וראיית רוחק לדורות הבאים?

ברומן של הרצל, הארץ הישנה היא טקטית, מונעת מטראומות ומתחושה קורבנית שעם לבדד ישכון, וחיה על מסורות גלותיות שנאבקה לשמור על זהותה בגולה במשך 2000 שנה. בארץ החדשה החברה הישראלית תורמת ונתרמת לעצמה ולסביבתה, חושבת אסטרטגיה, פועלת מתוך ערכים, אהבת האדם וסובלנות, לא רק לדתות האחרות, אלא לרגשות האדם באשר הוא אדם.

״תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני אדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכל מבחינתנו״ {הרצל מתוך אלטנוילנד בתרגום מרים קראוס 1997 ע׳ 57}

נראה לי שהמשפט הזה איננו התחפושת שלנו. זו הגרסה המקורית שלנו כעם, שעושה לכולנו שלום עם כל החלקים שלנו ושל האחרים.

קרדיט לאיור הראשי: רעות בורטץ