"הוא יגיע" אמר לי מחמוד. והוא באמת הגיע. יריב, מתנחל מהמאחז הסמוך, הגיע על טרקטורון בלבוש צבאי מלא עם אפוד, קסדה ונשק. "מה אתם עושים פה?" שאל אותנו יריב. מחמוד, שלא מדבר עברית, ניסה להסביר ליריב שהוא רועה את הצאן שלו בשטח השייך לו, כמו בכל בוקר.
"זה שטח צבאי, אתם עוברים על החוק", ענה לו יריב, מתעלם מהעובדה כי בעצם זהו השטח הפרטי של מחמוד. אחמד, בנו בן החמש של מחמוד, עמד מאחוריי, משך לי בחולצה ושאל "מתי הוא הולך?" ליטפתי לו את הראש ועניתי שאני לא יודעת. הלוואי שבזכות גילו הצעיר אחמד לא יזכור את ההתרחשות הזאת, שלא יזכור את הפחד וחוסר האונים שהרגע הזה הביא איתו.
יריב לא הרפה והמשיך, הפעם בצרחות : "למה אתם פה??" עכשיו כבר היה לנו ברור, יריב שישב על הגבעה ממול והביט עלינו עם משקפת מרגע שיצאנו יחד עם מחמוד לרעות את הצאן, הגיע לכאן כדי לריב.
"זה השטח שלי, יש לי טאבו (שטר בעלות מהתקופה העות'מאנית). כבר הראתי לך אותו", אמר מוחמד. במקום לעזוב, יריב הידק את האחיזה בנשק ואמר בקול תקיף : "שלא תעזו לחצות את השביל". "אבל גם השביל שלי! אתה בתוך השטח שלי, אני פשוט לא מבין" מחמוד השיב בתסכול."
הבאת אותם לצלם אה?" יריב מצביע בנשקו עליי ועל צלם נוסף. "חכה חכה שהם ילכו".

באין מפריע
דמיינו שאתן חיות בבית אותו בניתן על קרקע שהיתה שייכת לאבי-סבכן. אתן ומשפחתכן מנהלים חיים שקטים. יום אחד מגיעים לביתכן אנשים חמושים ומאיימים עליכן ועל משפחתכן שאם לא תעזבו את השטח הזה הם יהרגו את כולכם וישרפו לכן את הבית.
אתן מקוות שזו טעות, תקרית חד פעמית, אבל הם ממשיכים להגיע כל יום ובכל פעם הם יותר אלימים. פעם אחת הם שוברים את צינור המים, פעם אחרת הם זורקים אבנים על החלונות, פעם שלישית הם תוקפים אתכן כשאתן יוצאות בבוקר לחצר בשביל לשתות את הקפה בחוץ.
זה הולך ומתדרדר עד שיום אחד אתן מתעוררות באמצע הלילה. ארבעה מהם, חמושים ורעולי פנים, נכנסו לבית שלכן בשלוש וחצי בלילה, הם מגרשים את המשפחה בצעקות ואיומים החוצה, וגוררים החוצה אחד מבני הבית, כשהוא ערום, כפותים ומכים אותו מכות רצח, בזמן שאחד מהארבעה נכנס לתוך הבית, שובר חפצים ובוזז תכשיטים וכסף מזומן, 3,750 ש"ח ליתר דיוק.
כך בדיוק קרה למחמוד ולמשפחתו
התקפות מתנחלים הם לא דבר חדש בכלל, אבל הם התגברו בקצב אקספוננציאלי מאז תחילת המלחמה, אז עברה הלכה למעשה השליטה בגדה לידי המתנחלים, שחוילו כמעט כולם, כך שכעת, לא רק שכבר אין שום הבדל בין הצבא והמתנחלים, אלא שלמעשה המתנחלים הם הסמכות העליונה בשטחים, הם השוטר, השופט והמוציא לפועל.
יש להם מטרה אחת ברורה- להיפטר מכל הפלסטינים בשטחי C.
כל האמצעים כשרים. נראה כי הם חושבים שאולי אלוהים לא מסתכל לאזור הזה ולכן הם מרשים לעצמם לשרוף, לבזוז, להכות ואף להרוג. לפני כחצי שנה פרסמתי כאן סיפור על פלסטיני מהכפר טוואני שנורה בבטנו עם כדור דום דום על ידי מתנחל שפשוט טייל במרכז הכפר עם שני חיילים והחליט לירות בכל מי שיבוא מולו. למרות שהאירוע כולו מתועד והמתנחל מוכר, אף אחד מהם לא הועמד לדין. מסתבר שהמתנחלים נמצאים מעל החוק. גבוה גבוה מעל החוק.
נמחקו מהמפה
מאז ה7 באוקטובר גירשו המתנחלים תושבים מעשרות כפרים בשטחי C. בשטח המשמעות היא שחבורת מתנחלים מגיעים לכפרים על טנדרים, מאיימים ומרביצים, שורפים וגונבים רכוש של תושבים. כך במשך זמן ממושך, עד שחיי הפלסטינים הופכים לבלתי נסבלים והם נאלצים לנטוש את בתיהם ולברוח. מי שנשאר מאחור נתפס על ידי המתנחלים, מופשט, מוכה ואז מועבר לצבא למאסר.
אני מסתובבת בין הריסותיה של זנותא, הכפר הגדול ביותר שתושביו גורשו מאז תחילת המלחמה. בית הספר בכפר שרוף בחלקו, חלונות מנופצים והקירות מרוססים גרפיטי בעברית. הבתים הופשטו מכל חפציהם, קירותיהם שבורים, גגותיהם שרופים.
בחודש האחרון נעשה מאמץ ליישב מחדש חלק קטן מהכפר בליווי האו"ם וארגוני זכויות אדם. אבל לאחר שלושה שבועות התושבים שחזרו נאלצו לעזוב את ביתם שוב. "תראי, אין גגות לבתים", אמר לי יוסף, תושב זנותא לשעבר. "אנחנו עכשיו מנסים לשים איזה בד שיכסה במקום גג, אבל הצבא מייד מגיע ומחרים אותו. את מנסה לבנות דלת לשירותים והצבא מיד בא והורס אותם. וכל בוקר מגיעים מתנחלים ומרביצים לנו".
ביום רביעי עזבו אחרוני התושבים את הכפר, וגם זנותא נמחקה מהמפה.
לאן הם הולכים, כל אותם מגורשים? לחלקם יש משפחה בעיר יטא הקרובה, והם נאלצים לעבור לגור איתם, להצטופף משפחות של 5 נפשות ומעלה בחדר קטן בבית קטן מלכתחילה. אלו שאין להם משפחה בערים, יעברו לגור באוהלים על קו הגבול של העיר, "יש בעיר יטא עכשיו הרבה הומלסים כאלה". אומר יוסוף בעצב.

שלושה סוגים של התנכלות
הסכם אוסלו קבע שלושה סוגים של אזורים בגדה המערבית: שטחי A, אשר נמצאים תחת שליטה של הרשות הפלסטינית. שטחי B הם תחת הנהלת הרשות הפלסטינית אך תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ושטחי C הם תחת שליטה ישראלית מלאה.
הפלסטינים המתגוררים בשטחי B חיים בנוחות יחסית לשטחי C. הם יכולים לבנות בתים גדולים יותר (בשטחי C אין אישורי בנייה, רק אישורי הריסה), והם מקושרים לתשתיות של הרשות הפלסטינית.
מאז תחילת המלחמה, לאחר שהמתנחלים גירשו בהצלחה יתרה כבר עשרות כפרים בשטחי C, הם פונים לעשות את אותו הדבר גם בשטחי B. ביתו ושטחי המרעה של מחמוד, איתו יצאתי למרעה, נמצאים בשטח B. התנכלות וגירוש של פלסטינים משטחי B הם תקדימים.
עד ה7 באקטובר, מחמוד, אשתו ושלושת בניו הצעירים חיו חיים שקטים. מחמוד הוא רועה צאן של עדר לא גדול המונה 25 כבשים, שהן כל פרנסתו. אבל מאז השביעי באוקטובר, בבת אחת, הכל השתנה. המתנחלים כבר מוגבלים יותר על ידי גבולות, חוקים, או אמת. הם עושים ככל העולה על רוחם.

הלואי שידעתי
התקפות המתנחלים אצל מחמוד, שהחלו בתחילת המלחמה, נמשכות עד היום. שכניו של מחמוד, שתי משפחות גדולות ואמידות יותר, כבר ברחו. כעת מחמוד עומד לבדו בדרכם של המתנחלים.
היום כבר אין למחמוד דרך להבדיל בין מתנחלים לובשי מדים ונושאי נשקים, לבין חיילים. בכל בוקר כשהוא רועה את העדר בשטח שלו, מגיעים מתנחלים לבושים במדי צבא, מכוונים את הנשק למחמוד ואומרים לו שהוא בשטח צבאי וחייב לצאת משם מיד. "אני פשוט לא מבין, זה השטח שלי. מה הם רוצים ממני? לאן אני אלך? אני צריך לראות את הצאן שלי"הוא אומר בצער.
מאז שהמתנחלים החלו לתקוף אותו פיזית במהלך היום, מחמוד החליט לרעות את צאנו בלילה. אולם מאחז חדש שקם ממש על קצה שטחו, התחיל להאיר בפנסים על השטח של מחמוד בלילה, "אז עכשיו גם הלילה לא אפשרי" הוא מספר.
את צינור המים שמספק מי שתייה לביתו של מחמוד המתנחלים שברו. זוהי טקטיקה ידועה בקרב המתנחלים – לחבל במקורות המים. בכפר אום אל-חיר לדוגמא, הנמצא בשטח C, המתנחלים מגיעים אחת לשבוע, לפעמים יותר, ושוברים את צינור המים שמספק מים לכל תושבי הכפר. כמו כן הם מרעילים בארות ומחוררים מיכלי מים.
מכיוון שביתו של מחמוד נמצא בשטח B, זוהי אחריות הרשות לבוא ולחבר אותו מחדש למים, אבל הם לא באים כי הם מפחדים מהמתנחלים. "הם אמרו שהם לא יכולים עכשיו לבוא ולהחליף לי את הצינור כי המתנחלים יפגעו להם ברכבים" הוא מסביר. מחמוד נאלץ ללכת כל בוקר לעיר יטא למלא ג'ריקנים כדי לספק מים לביתו, דבר שעולה לו פי חמישה.
אז מה עושים? אני שואלת אותו. "הלוואי שידעתי", עונה מחמוד.
למי לפנות?
יותר מחוסר הצדק המשווע והאבסורד המוחלט, מה שמכה בי יותר מהכל הוא חוסר האונים.
דמיינו שאחרי שגררו אתכם, כפותים וערומים מחוץ לביתכם והשאירו אתכם מוכים, אתם מתקשרים למשטרה. דמיינו שהמשטרה אומרת שהיא לא מדברת את השפה שלכם. כשאתם מתעקשים, המשטרה אומרת שאין לה מה לעשות וכדאי שתפסיקו להתקשר.
זו התגובה שנתקלים בה פלסטינים בשטחי B ו – C פעם אחר פעם אחר פעם.
כאמור, שטחי C נמצאים תחת שליטה ישראלית, דהיינו הסמכות היחידה שאמורה על ביטחונם היא משטרת ישראל, אך מה לעשות כשהמשטרה שאמורה להגן עלייך רואה בך את האויב?
גם שטחי B נמצאים תחת שליטה ביטחונית ישראלית. מחמוד טילפן למשטרה מאות פעמים. הם לא הגיעו אפילו לא פעם אחת. ביתו מרושת מצלמות וכל אירועי תקיפות המתנחלים מצולמים ומתעודים בפרוטרוט, אולם המשטרה שבה ואומרת שאין בסיס לטענותיו. הוא ניסה ללכת לתחנת המשטרה היחידה באזור הנמצאת בקריית ארבע. בכל ארבעת הפעמים שהגיע לשם, לא נתנו לו להיכנס בכלל לתחנה. "ישבתי שם בחוץ יום שלם", סיפר לי מחמוד. "אמרו לי – לך מפה, אין לך מה לחפש פה. אבל למי עוד אני אמור לפנות? אין לנו אף אחד אחר לפנות אליו".
הסתכלו וראו
בעת ביקורי בכפר מאספר יטא הגעתי גם לכפר מופגרה. בזמן שביקרתי בכפר, הגיע מתנחל במכונית והשליך גווית כבשה באמצע הכפר כדי לאיים על התושבים. כבשה מתה באמצע הכפר על משקל ראש סוס במיטה, כמו בסרטים על המאפיה.
תושבי הכפר לא רצו לגעת בגוויה של הכבשה, מחשש שהיא חולה ועלולה להפיץ מחלות (לוחמה ביולוגית שהמתנחלים כבר השתמשו בה לא פעם בעבר). הם התקשרו למשטרה לבקש שיבואו לעזור לפנות את הגוויה. בנוסף, האירוע היה מצולם והמתנחל שעשה את המעשה מוכר לתושבי הכפר, והם ביקשו להעמידו אחראי.
השיחות הראשונות למשטרה נענו בצורה הרגילה – "אנחנו לא מדברים ערבית, תודה ולהתראות".
אך הפעם, משום שגם אני נכחתי באירוע, דוברת עברית מבטן ומלידה, החלטתי להתקשר למשטרה ולנסות לבקש מהם עזרה.
לאחר שעה של נסיונות להתקשר למשטרה ללא מענה, כשלבסוף ענו לי, הפכתי אני למוקד החקירה ולחשודה העיקרית ("ומה את עושה שם? ומה הקשר שלך אליהם? ומה הת"ז שלך? ואיפה את גרה? יש לך היסטוריה פלילית"?). ניסיתי להסביר פעם אחר פעם שרק התקשרתי לדווח על אירוע שקרה בכפר בו נכחתי, אולם גם זה לא צלח. בהמשך כבר לא ענו לי יותר במשטרה.
במשך שעתיים התקשרתי יותר מעשרים פעמים למשטרה. פעמיים אפילו הצלחתי לדבר עם שוטר ולספר לו את פרטי המקרה, אך זה הוביל לשום דבר. שום ניידת מעולם לא הגיעה.
הייתי בהלם מוחלט. אני, אזרחית ישראלית יהודייה, שרגילה לסמוך על המשטרה שתגן עליי, נתקלת בחוסר מענה מוחלט מצידה. מה אם הייתי אני נפגעת וצריכה את עזרתם? האם הם היו עוזרים לי?
"אל תתרגשי מזה", אמר לי מוחמד, זקן הכפר, כשראה את תגובתי. "הם אף פעם לא באים. גם כשהמתנחלים באים ויורים בנו הם לא באים. ואולי זה עדיף כי לפעמים כשהם כן באים הם בסוף עוצרים אותנו".
״רגע מוחמד,״ שאלתי מיואשת, ״למה שלא פשוט תפנו אתם את הכבשה בזהירות? "אני אספר לך מה יקרה" ענה מוחמד. "המתנחלים מהמאחזים שסביבנו יצלמו אותנו מרימים את הגופה של הכבשה, ואז הם יתקשרו למשטרה להגיד שגנבנו להם כבשה, ואז המשטרה דווקא כן תבוא, ותעצור אותנו". כלל לא משנה שיש תיעוד של מתנחל המוכר לרשויות זורק אותה מרכבו, להוכחות ולאמת אין שום כוח בצד הזה של הגדר.
אז בבקשה,
אני מבקשת שתדברו על הגדה. הסתכלו וראו מה קורה, נסו להבין שאת ההשלכות של המעשים שקורים כעת במרחק של ארבעים דקות נסיעה מירושלים לתוך הקו הירוק, כולנו הולכים והולכות להרגיש בקרוב. אי צדק שכזה לא ייתן לאיזשהו גבול לעמוד בדרכו. אי הצדק והאלימות מחלחלים גם הנה, אלינו, לישראל.
זה הזמן להתעורר, ובאמת שלא נשאר לנו הרבה זמן.