ואם הוא היה מרביץ לי?

הכרתי אותה בסדנה משותפת, היה קל לאהוב אותה מייד – חייכנית, רבת כישורים, אוהבת חיים. גומת החן שלה עולה לנגד עיניי בכל פעם שאני נזכרת בה. היה בה איזה רוך ממכר, נעימות ותחושה של אחת שיודעת מה היא רוצה. היא חיה בבית רחב ידיים במושב במרכז הארץ.
כשהיא ביקשה שניפגש במשרדי, הבנתי מייד.
היא ישבה מולי במשרד וסיפרה את חייה בדמעות, אבל משפט אחד שהיא חזרה עליו שוב ושוב לא יוצא לי מהראש:
"הלוואי שהוא היה מרביץ לי."
35 שנים היא נשארה נשואה לו. 35 שנים שבהן למדה לחיות בתוך מציאות שקופה מתעתעת, של רעל חודר שלא משאיר סימנים כחולים. זו הייתה מציאות שהורגלה לה עוד בבית שבו גדלה, סיפור חייה שכל כך קיוותה שיישאר מאחור כשנישאה.
השנים עברו, לידה ועוד אחת ועוד, והשגרה דחקה הצידה מחשבות מטרידות. היא הבליגה, האשימה את עצמה, והשנים חלפו. שנים לצידו הפכו את הסדקים שספגה בבית הוריה, למכתשים עמוקים בנפש שלה, בורות בלתי נראים, שהפכו חלק בלתי נפרד ממנה. כאלו שממש יכלה לחוש בהם פיזית. ״חשבי עליי כמו על כד סדוק", היא אמרה לי. רק שהסדקים הולכים ומעמיקים, ואף אחד לא רואה".
הם גידלו יחד ארבעה ילדים שהיא התגאתה בהם כל כך: ״ילדיי היו תמיד כל עולמי. בשבילם נשארתי״, היא אמרה. "תמיד פחדתי שאם לא יתחבאו מאחורי הסינר שלי הם ייכנסו לקו האש שלו, ויחטפו במקומי. ידעתי בבטן, שמהסדקים, לא יכול לצמוח בחזרה דבר שלם, אז בעיקר דאגתי שלא להתפורר לגמרי. כיסיתי בפלסטרים, את יודעת. ככה קצת לצאת עם חברות, את רובן הוא שנא אגב, קצת הליכות בחוץ. קצת סדנאות מודעות. וכל פעם שהרהרתי עם עצמי בלב שאולי די, מייד הייתי משתיקה את עצמי. את באמת סתומה, הייתי אומרת לעצמי".
והיא הוסיפה בשקט:
"הוא אף פעם לא הרים יד. הלוואי והיה. כי מכות זה סימן לעזוב, ככה לימדו אותי, לשאר אפשר להתרגל. אוף כמה שנים אבודות. בטח את חושבת שאני כזו עלובה. אבל המילים שלו, שירי… הן כמו סכין לצוואר. רק שאין דם שמישהו יכול לראות."

התעללות רגשית בצל מלחמה

היא סיפרה כיצד בבוקר הייתה נכנסת לכיתה שלימדה בבית הספר, מתפקדת בגאווה כמחנכת אהובה, מקור להכוונה ולאוזן קשבת. כה אהבה את רגעי החסד הקטנים, מחוות התודה שקיבלה מקולגה שעזבה, מתלמידיה. "תמיד הייתי אוהבת אדם", תיארה את עצמה. אבל עם הזמן הוא סגר לי את האור ואת הלב״.

איך אפשר היה לנחש שכשהיא חוזרת הביתה העולם שלה הופך לתמונה עלובה? שהיא הופכת בעיני עצמה לכלום, לאפס, כמו שהוא נהג לכנות אותה?
שנים של מילים שמערערות, מבט מצמית שמקטין, משפטים שנאמרים כאילו במקרה, אבל מכוונים לפגוע בדיוק במקום הנכון. עקיצות קטנות, יומיומיות, שמצטברות לשבר גדול, שבונות זהות של חידלון, של אבדן זהות עצמית. שנים של שתיקות שמוחקות לאט את הנשמה. של מציאות מעוותת שהוא מציג שוב ושוב, עד שהיא כבר לא בטוחה מה נכון ומה רק נאמר מספיק פעמים כדי להישמע אמת. שנים של תחושה מתמשכת שהיא הבעיה – שהיא משוגעת, מחפשת דרמות, רגישה מדי, מציקה לכולם, לא מבינה כלום, חסרת תכלית.
לא תמיד הצעקות היו רועמות. לפעמים זה היה דווקא השקט, ההתעלמות, הקור, הדרך שבה הוא היה נכנס לחדר – והיא כבר הייתה מצטמצמת עוד לפני שאמר מילה.
אבל הכי מסוכן היה ההרגל. כי כשהאלימות הזו נמשכת שנים, היא כבר לא מרגישה כמו דבר חריג. היא הופכת לשפה. לאוויר. למציאות.
היא תארה בפני באריכות שתיקות שמוחקות, מציאות שמתעוותת לאט, עד שכבר אי אפשר לדעת איפה היא נגמרת ואיפה הוא מתחיל.
נכון, היא תפקדה, הצליחה, חייכה לעולם. אך בפנים היא הלכה ונעלמה. רק עכשיו, כשחלתה, משהו התבהר.

זה לא התחיל בדרמה. השינוי התגנב בשקט, בהיחבא, והביא עימו בשורה גדולה.
יום אחד, שהיה סתם יום עבודה רגיל, כמו אלפי ימי עבודה אחרים בחייה, לפתע הגוף עצר. היא חשה חולשה וסחרחורת, מין תחושה עמומה שמשהו בתוכה לא כתמול שלשום.
בהתחלה היא ניסתה להמשיך, לתפקד כמו תמיד, להחזיק, לא להקשיב. אבל הגוף, בניגוד לנפש, לא יודע לשתוק לנצח.
היא התחילה לעבור בדיקות, ואז עוד בדיקות. פתאום החיים שהכירה כבר אינם עוד, פתאום היה לה זמן לחשוב. כך, אולי בפעם הראשונה, היא שאלה את עצמה בכנות – איך הגעתי עד לכאן?
איך חיים שלמים עוברים בתוך שבר שקוף? איך התרגלתי לכאב שאין לו סימנים? איך למדתי לא לשאול?
מתוך עמקי הנפש הכתה בה התשובה – לא בבת אחת, אבל בבהירות:
השנים האלה לא רק עברו עליה, הן חיו בתוכה. כמו מחלה שקטה, שמתפתחת לאט, בלי סימנים חיצוניים, כזו שלא מפילה אותך ביום אחד אלא שוחקת אותך לאט מבפנים,
עד שיום אחד הגוף כבר לא מצליח להחזיק את מה שהנפש נשאה שנים.

הזמן שלה כבר לא הרגיש אינסופי. היא חלתה, החיים שלה בסכנה, והמחשבה על מוות כשהיא עדיין קשורה אליו הפכה לבלתי נסבלת.
זה כל מה שהיא ביקשה ממני:
לעזור לה למות כשהיא גרושה ממנו.
לא רכוש. לא מאבק. לא נקמה.
רק פרידה אחת ברורה, סופית. פרידה שמסמלת את הכוח לבחור. תחילתו של ריפוי אמיתי.
"כדי שאדע", היא אמרה, שלפחות פעם אחת בחרתי. בעצמי.

בעולם שלנו יש נשים שנאלצות להיאחז בהחלטה האחרונה הזו כדי להישמע. כדי להיראות. כדי להיות.
את לא צריכה לחכות למחלה. אף אחת לא נועדה לסבול במערכת יחסים הרסנית. הכוח השקוף ההרסני שמקיף אותנו בתוך מבנים חברתיים בעייתיים, משחית חלקות טובות בתוכנו ומסביבנו, זורע הרס. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להיחלץ ממנו. המחירים יכולים להיות כבדים, אבל הם אלו שבוראים עולם חדש. אין באמת מחיר לחופש והחופש האמיתי הוא שחרור מהשעבוד להרס, לכוח המשחית באשר הוא.

על הכותבת –
ד"ר (מגדר) עו”ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.י עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת. חוקרת אלימות מגדרית.
יו”ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם, יו"ר וועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.
www.oronlaw.com