"בסדר, אני כלבה, אבל אל תרביץ"

הייתי רק בת עשר, בדרכי למכולת, כששמעתי מבעד לחלון קול של אישה בוכה אומרת משפט אחד שנחרת בזיכרוני: "בסדר, אני כלבה אבל אל תרביץ". זה אינו משפט מיועד לאוזניים של ילדה, אבל עם השנים הוא זה שנתן לי הצצה מוחשית לעולם שבו נשים חיות תחת פחד ושקט כפוי.

לא תמיד מדובר במכות או צעקות, לפעמים האלימות מורגשת במבט, במילים שמקטינות, בהתנהלות שמגבילה חופש.

עם השנים, לימדה אותי החוויה הזו שאלימות נגד נשים אינה מקרה בודד, אלא מערכת חברתית שלמה, שקיימת בכל שכבות החברה. גם אצלנו בעדה הדרוזית. החלק הכואב ביותר שלמדתי: החברה נוהגת להתעלם מהאלימות הזו.

הייתי בת 14 כששמתי לב לכתמים הכחולים על זרועה של המורה שלי. הייתי בת 14, והבנתי, שמאחורי כל מקרה של אלימות, עומדת שכבת השתקה עבה בהרבה. השתקה שמוכרת בכל חברה, בכל עדה.

שנים אני מדברת בקול על מה שמעדיפים לא לשמוע, על מה שמתייגים כ"רכילות" או "בושה". אבל האמת ברורה: האלימות קיימת, היא חיה כאן, והיא רחבה הרבה יותר ממה שמדמיינים.

כשחוויתי לראשונה אלימות מצד גבר, הייתי כבר נערה מתבגרת, אותו איש צרח עליי מעברו השני של קו הטלפון "תני לי מישהו שמבין ברכבים טיפשה" עוד לפני שהספקתי לשאול במה אוכל לעזור, רק מפני ששמע קול של בחורה שעובדת בחברת ליסינג. הייתה זו הפעם הראשונה שהמושג "אלימות מגדרית" קיבל אצלי צורה.

סיפורה של מ'

המאבק באלימות נגד נשים הוא מאבק על מציאות. לא על רשימת זכויות נשים או מן "יום מודעות" שאפשר לסמן עליו וי. אלימות נגד נשים אינה רק מקרה חמור שמגיע לכותרות, היא מערכת שלמה שמתחזקת באמצעות היררכיות, השתקה ונכונות חברתית להבליג.

אלימות נגד נשים אינה מתרחשת רק בין ארבע קירות. היא מתבטאת גם בהחלטות מערכתיות, בתרבות ציבורית ובהתנהגות יומיומית שמתקבלת בשתיקה. כאשר 80% מהתיקים על אלימות במשפחה נסגרים מחוסר עניין לציבור – זו אלימות. מסר חד וברור שלפיו סיכון חייהן של נשים אינו "עניין ציבורי".

כאשר אישה ננעלת במקלט ואילו הגבר האלים ממשיך להסתובב חופשי – זו אלימות. מנגנון הגנה שאמור להגן – אך בפועל מעניש את הקורבן. כאשר חבר כנסת מרשה לעצמו לכנות חברת כנסת "מקרקרת" או לצוות "שבי בשקט ילדה" – זו אלימות. מילים שמטרתן אחת: השפלה והקטנה. כאשר איש טלוויזיה אומר לפרשנית מקצועית "את לא מבינה כלום" – זו אלימות. העמדת נשים כבלתי כשירות נטועה בשיח תרבותי שמאפשר אלימות רחבה יותר.

כאשר תצפיתניות מושתקות, כשנערות מורדות מאוטובוס בגלל לבוש, כשנשים נדחקות מתפקידי מפתח – זו אלימות. מדיניות, נורמות ותגובות חברתיות אינן מנותקות מפגיעות פיזיות, הן יוצרות אקלים שבו הפגיעה נעשית לגיטימית.

כל אלה הם חלק ממערכת אחת. מערכת שבה אלימות אינה בהכרח מכה, אלא תוצאה של רפיון מוסרי ציבורי.

מול המציאות הזו, אמירה כמו "אסור שזה יקרה בחברה מתוקנת" אינה סיסמה. היא מדד בסיסי. חברה ששואפת להיות מתוקנת חייבת לזהות אלימות גם כשהיא מתוחכמת, מרומזת או עטופה בהומור זול.

הרצח של שריהאן

כשדמויות ציבוריות משתמשות בנשים מוכרות כדי לרמוז רמיזות מיניות, זה לא "צחוק", זה חלק מאותה מערכת. כשמפגינה נמשכת בכוח או נדחפת, זה לא "עימות", זו אלימות. כשנשים בתפקידים ציבוריים סופגות זלזול מתמשך, זה לא "חופש ביטוי", אלא שיח אלים שמכשיר פגיעה.

אנחנו לא צריכות להסכים לחיות בחברה שלא מגנה עלינו. בחברה שמשתיקה, מגמדת, מתרצת את הפגיעה בנו. אנחנו לא צריכות להסכים לחיות בחברה בה ילדה בת 10 שומעת דרך חלון קריאה לעזרה – וממשיכה ללכת, כי כולם ממשיכים.

אנחנו זקוקות לחברה שמכירה בערך חייהן של נשים. חברה שמבינה שאלימות אינה "עניין פרטי", אלא כשל חברתי עמוק. חברה שבה אישה, מכל עדה, יכולה לחיות בביטחון ולא רק לשרוד.

זהו לא מאבק אישי. זה לא מאבק "נשי". זה מאבק אזרחי. מאבק על הדמות המוסרית של חברה, מאבק על האפשרות שלנו להביט לעצמנו בעיניים.

האלימות לא תיעלם אם נקרא לה בשמות אחרים. היא תיעלם רק כשנפסיק לקבל אותה. כשנדרוש, ביחד, מציאות שבה קול נשי אינו עילה לביקורת אלא מרכיב בסיסי בחברה דמוקרטית ובריאה. זו המשימה. והיא מתחילה עכשיו.