בעידן של מלחמות קיומיות, מהדורות חדשות נפתחות בידיעות על איום גרעיני, בזמן שכל העולם עסוק בעתידו של מזרח תיכון, ל-מ', אישה דרוזית המתגוררת בצפון, יש מלחמה מסוג אחר לנהל.
על מאבקה של מ' איש לא ישמע, איש לא יאמוד נזקיה ואיש ודאי לא יתעניין במחיר האישי שהיא גובה. עיתונאים לא יגיעו לראיין אותה ולצלם בזירת האסון, כי ההרס עבורה אינו ברכוש, אינו בבית, אלא בנפש שנשארה מצולקת ואף מרחב מוגן לא יכול היה להגן עליה.
מ' בת 32, עוסקת כעצמאית בתחום הדיגיטל וההייטק. אימא לשני ילדים קטנים שיום בהיר אחד, גילתה שבמשך שנה וחצי, צילם השכן שלה אותה ואת ילדיה בחצר הבית, שמר תמונות שהעלתה לרשתות החברתיות ועשה בהן שימוש לא הולם.
מקרים כאלה אינם נדירים בעידן המדיה והחשיפה הבלתי מבוקרת, אך התגובות שמ' קיבלה כשהחליטה לא לשתוק מקוממות אף מרתיחות.
כמה ימים אחרי המקרה, מ' ובעלה החליטו להגיש תלונה בתחנת המשטרה, התגובה של שהשוטר שהיה שם הייתה פשוטה: "אתם דרוזים, תפתרו את זה ביניכם".
התגובה הזו מלמדת דבר אחד: כמה קל להדוף נשים וכמה קשה הדרך שאישה נאלצת לסלול אפילו כשאינה אשמה ובוודאי כאשר הפוגע הוא גבר.
בין פחד לשיפוט
מ' ובעלה ניסו לפתור את זה "בתוך העדה" ופנו לשייח'ים. חודש וחצי לקח להם להוציא מכתב גינוי בודד ולהרחיק את הפוגע מהבית, שהוא במרחק מטרים ספורים מביתה של הנפגעת. חודש וחצי לקח להם להבין שמדובר במעשה מגונה ובהתנהגות בזויה המנוגדת לערכי הדת והחברה. שלא נאמר, פלילית.
כך, מצאה עצמה מ' במאבק מול החוק שאמור להגן על פרטיותה, במאבק מול החברה אליה היא משתייכת, שאמורה להגן על שמה הטוב. חברה שמתהדרת בכבוד, בערכים, במסורת – אבל יודעת לשתוק כשהפוגע הוא גבר ולחרוץ את דין הקורבן, אישה.
אני כותבת את סיפורה של מ' ובראשי מתרוצצות מחשבות על אלפי נשים שנכנעו ללחץ החברתי ונאלצו לשתוק. אלפי סיפורים שירדו לטמיון, אלפי לבבות שבורים, עיניים מושפלות ופה אחד שמדקלם "לא לתלות את הכביסה המלוכלכת בחוץ". אלפי ידיים רועדות ופה אחד לוחש "בת למשפחה טובה אינה מתלוננת".
נשים סובלות מאלימות. הן מודרות ומושפלות – והן מעדיפות לשתוק, כי כשהן פונות לחוק, מתברר שהוא מנוטרל כשזה נוגע להן. מוצאות את עצמן תקועות בין פחד לשיפוט, בין האשמה עצמית, "למה דיברתי", לבין מחירו הכבד של שמן הטוב, "מה יחשבו עליי"
תזכורת
סיפורה של מ' הוא תזכורת לדרך הארוכה שיש לנו, נשים בכלל ונשים דרוזיות בפרט, לפני שנשיג צדק והגינות.
בזמן שנשים נלחמות ביחידות קרביות, טייסות מנווטות בשמי מדינות אויב, אנו, נלחמות על זכויות בסיסות, שיראו אותנו ויכירו בכאב שלנו ללא שיפוטיות, ללא ביקורת. שיתייחסו אלינו כשוות מבלי סיסמאות רוויות אפליה ודעות קדומות. כבוד המשפחה אינו נטל המוטל על כתפיה של האישה בלבד והבושה אינה נחלת הנשים שאומרות דיי!
בשיחתי האחרונה עם מ' היא סיפרה לי, שעל אף שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, החליטה לפנות לעו"ד ולפתוח את התיק מחדש, עניתי לה שאותי ועוד עשרות נשים כמוני הסיפור הזה מעניין. שאנחנו לא מתכוונות לשתוק – כי שתיקה היא עמדה והיא תמיד עמדה לטובתו של הפוגע. את החברה מפחיד שאנחנו מדברות ואותנו מפחידה השתיקה, היא גרועה והיא שורפת.
מ' היא נקודת אור בתוך האפלה, בתעוזה שלה החליטה להאיר דרך לרבות ולגרש חושך מחייהן של נשים שגם אותן ניסו לכבות, באמצעות הסיפור שלה אנו נצית שוב את להבות הצדק, נבעיר את התקווה בליבן של אלה שעמדו לאבד אותה ונאיר את הדרך של כל אישה שהלכה לאיבוד, עד שנמצא יחד את ייעודנו: חברה שוויונית, מכבדת ומכילה שאינה חוששת מאישה חזקה שמשמיעה קול.
—
הטור השבועי "מרסא" בא לשפוך אור על סיפוריהן של נשים דרוזיות שמתמודדות עם אי-שוויון וחוסר צדק. נשים שחיות באפלה די הרבה זמן מחכות שיראו אותן, שישמעו אותן ושסיפוריהן יהוו השראה עבור אחרות. "מרסא", או בעברית, "מעגן", מהווה עוגן לנשים ששוחות נגד הזרם, שנאבקו לא מעט, שמזכירות לכל העולם שהמאבק שלנו צודק ושיש בשביל מה להילחם.
מדי שבוע נפרסם סיפור שעד עתה היה במחשכים, נשים שמעוניינות שגם הסיפור שלהן יראה אור ויהוו "מרסא", לחזק נשים אחרות, מוזמנות לכתוב לי במייל salwa.ayj@gmail.com או בטלפון 054-6743308
